הפסקה מלימוד לצורך עשיית מצוה

מקורות
משנה:	מסכת פאה פרק א משנה א'
בבלי:	מסכת מועד קטן דף ט' עמוד ב' מסכת קידושין דף מ עמוד ב
ירושלמי:	ירושלמי מסכת שבת פרק א' סוף הלכה ב'
רמב"ם:	רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה ד'
שולחן ערוך:	שולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ו סעיף י"ח

האם לימוד התורה עדיף או שהעיסוק המעשי במצוות התורה עדיף על פני הלימוד? כאשר האדם שקוע בלימודו ומזדמן לפניו מצווה האם יפסיק מלימודו בשביל לקיים את המצווה?

חשיבות לימוד התורה

כותבת המשנה במסכת פאה (פרק א' משנה א') "ותלמוד תורה כנגד כולם" חשיבות לימוד התורה היא כמו קיום כל המצוות. לפי מקור זה נראה שלימוד התורה עדיף מקיום מצוות ולכן לא יפסיק מתלמודו. מאידך גיסא אנחנו רואים במשנה במסכת אבות (פרק ג' משנה י"ז) שצריך שמעשיו יהיו מרובים מחכמתו "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת". אם כן צריך להבין איך לתרץ את שני המשניות. גם בתלמוד הבבלי אנחנו לומדים על היחס בין המעשה לתלמוד. הגמרא במועד קטן (דף ט:) למסקנה סוברת שאם המצוה יכולה להיעשות ע"י אחרים אין להתבטל מלימודו ויש לתת עדיפות ללימוד התורה. אך אם יש המצוה אינה יכולה להיעשות ע"י אחרים יש להעדיף את המעשה. הגמרא בקידושין (דף מ:) כותבת שגדול התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה. נראה שהלימוד עדיף אפילו ממצוה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים מפני שהלימוד מביא לידי מעשה. הירושלמי (מסכת שבת פרק א' סוף הלכה ב') סוברת שלא יכול להיות שהאדם לא יפסיק מתלמודו לצורך עשיית המצות שהרי כתוב (במסכת אבות פרק ג' משנה י"ז) שצריך שמעשיו יהיו מרובים מחכמתו. לכן מסיק הירושלמי שמה שאמר רבי שמעון בר יוחאי שאין מפסיקים מהלימוד לקריאת שמע ותפילה מפני שקריאת שמע ותפילה הם מילים כלמור דיבור ואין הבדל בין דיבור של לימוד תורה לבין דיבור של קריאת שמע ותפילה. אך מצוות שהם מעשיות דוחות תלמוד תורה. אם כן בפשטות הירושלמי נראה שיש ענין מהותי הנותנת עדיפות לקיום המצוות על פני הלימוד. העניין המהותי הוא שמעשה נחשב בתור פעולה רצינית יותר מאשר דיבור.

דיוקים בגמרא

והנה יש לדקדק שכתוב בגמרא בקידושין (דף מ':) שגדול התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה. אם הסיבה שהלימוד עדיף מפני שהוא מביא לידי מעשה אם כן נראה שבלי המעשה התלמוד לא עדיף מהמעשה ואם כן יוצא מהגמרא בדיוק להיפך שהמעשים קודמים לתלמוד. אם כן מדוע הגמרא מסיקה מאותה סיבה שהתלמוד קודם למעשה? אם כל החשיבות של הלימוד מפני שהוא מביא למעשה סימן שהמעשה עדיף מפני שהלימוד נתלה במעשה ו"קטן נתלה בגדול"? הגמרא במועד קטן (דף ט':) כותבת שכאשר המצוה אינה יכולה להיעשות בידי אחרים עדיף לקיים את המצווה ולהתבטל מהלימוד. ויש לחקור האם מצד האמת התורה חשובה יותר אך מכל מקום יש עליו חובה לקיים את המצווה. או שמצד האמת המעשה חשוב יותר ולכן עדיף שיתבטל מלימוד התורה. כלומר האם הביטול תורה לשם קיום מצווה היא אידיאלית או סוג של דיעבד?

השיטות הסוברות שאין ללימוד חשיבות יתרה על שאר המצוות

התוספות (מסכת מועד קטן דף ט':) מביא את הירושלמי כדי להסביר את הגמרא במועד קטן. נראה שהוא סובר כמו הירושלמי שמעשה דוחה תלמוד מפני שפעולה של מעשה חזקה יותר מפעולה של דיבור. תלמיד רבינו יחיאל מפריש (מועד קטן דף ט':) מביא בשם הראב"ד שבודאי אין עדיפות בלימוד התורה על פני קיום שאר המצות והפסוק המובא בגמרא במועד קטן מחדשת שהיה הוא אמינה לומר שהיות ומטרת הלימוד היא לעשות לכן אפילו מצוה שיכולה להיעשות בידי אחרים תדחה תלמוד תורה קמ"ל קרא "אורח חיים פן תפלס" בכל זאת אין לדחות תלמוד תורה מפני כל המצות. נראה מהראב"ד שיש עדיפות בקיום המצוות והפסוק מחדש שאף בתלמוד תורה יש חשיבות עצמית והיא ככל המצוות שאינם נדחות מפני מצוות אחרות שהרי קיימא לן "העוסק במצווה פטור מן המצווה" ורק במצווה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים יש להפסיק מהלימוד. וכעין זה כתב גם התוספות רא"ש (על מועד קטן דף ט':) אמנם הר"ן (מועד קטן דף ט:) מביא בשם הראב"ד שההתלבטות בין הלימוד למעשה מטעם שבלי הלימוד לא ידע לעשות. לפי זה יש כאן שאלה בסדרי עדיפות. האם עדיף הלימוד כלומר חיזוק הידיעה שתתרום בעתיד לעשייה או שעדיף העשייה שהרי בסופו של דבר העדיפות של הלימוד על פני המעשה היא מפני שהלימוד מועיל למעשה ואם בדרך אנחנו שוכחים את המעשה יוצא ש"המטרה מקדשת את כל האמצעים". לכן מסקנת הגמרא שיש להבחין בין שני סוגים של מעשים. יש מעשים שייעשו בלי הלומד על כן אפשר להמשיך ללמוד. לא כל כך דחוף להפסיק מהלימוד. כאן אנחנו נעדיף את המטרה על פני הדרך. אך אם המצווה לא תתקיים בלעדיך יש להפסיק מהלימוד ולקיים את המצווה. יוצא לפי הר"ן שאין מקום להשוות בין לימוד לבין מעשה שניהם חשובים. הלימוד חשוב כי הוא הנותן לאדם את האפשרות לדעת איך לקיים את המצוות. הר"ן (במעוד קטן דף ט':) כותב שהסיבה שיש לקיים מצוה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים הוא מפני "דהמעשה עיקר ולא המדרש" ונראה שסובר שיש עדיפות על המעשה מאשר הלימוד. המאירי (על מסכת מועד קטן דף ט': ד"ה אף על פי) כותב בשם גדולי הדורות שזה הרמב"ן שמצוות תלמוד תורה היא מצווה עוברת. ולפי זה כל העדיפות של לימוד התורה על פני מצוה שיכולה להיעשות בידי אחרים היא מפני שתלמוד תורה היא מצווה עוברת. לפי זה קצת נראה שאין עדיפות עצמית בלימוד התורה על פני המעשה. אך מצד שני יש כאן מסר מאוד חשוב שכל רגע ורגע שמפספסים לימוד הרי זה נקרא שהחמצת את הלימוד של אותו זמן.

השיטות הסוברות שיש עדיפות בלימוד תורה

תלמיד רבינו יחיאל מפריש (על מסכת מועד קטן דף ט':) מביא את הגמרא במסכת קידושין (דף ל"ב.) שלפי איסי בין יהודה גם כאשר יש התלבטות בין שני מצוות (הדוגמא שמובאת בגמרא שם זהו כאשר צריך לקיים מצוות כיבוד אב ואם ומצווה אחרת) יש להעדיף את המצווה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים. לכן כותב רבינו יחיאל מפריש שהייחודיות של לימוד התורה שגם כאשר יש כנגדה מצווה עוברת אך יכולה להיעשות בידי אחרים יש להמשיך בלימוד. לעומת זאת בשאר המצוות כאשר יש מצווה עוברת יש להפסיק מהמצווה ולקיים את המצווה העוברת אף שיכולה להיעשות בידי אחרים. יוצא לפי תלמיד רבינו יחיאל מפריש שיש עדיפות ללימוד התורה. הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה בפרק ג' הלכה ג') מסביר שתורה חשובה כנגד כל המצוות (ושם בהלכה ד') כותב שמצוה שיכולה להיעשות בידי אחרים ידחה מפני לימוד התורה. נראה שסובר שהלימוד חשוב יותר מהמעשה.

הפסקה מלימוד לצורך מעשה

בגמרא במועד קטן (דף ט':) כתוב שיש להפסיק את הלימוד כדי לקיים מצווה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים. והנה יש לעיין האם הגמרא באמת עוסקת במקרה שהאדם באמצע ללמוד או שמדובר שהאדם טרם התחיל בלימודו וצריך לבחור בין שני האפשרויות והגמרא קובעת שצריך לקיים את המצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים. ולפי זה נראה שאם כבר התחיל ללמוד אין צריך להפסיק מלימודו אפילו למצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים. התוספות (במועד קטן דף ט': ד"ה כאן) כותב בשם הירושלמי שמדובר שכשהאדם נמצא באמצע הלימוד והשאלה היא האם להפסיק את הלימוד או לו. לפי התוספות יש לדון מה הדין כאשר האדם טרם התחיל ללמוד, האם נאמר שעדיף שיקיים את המצווה אף שהיא יכולה להיעשות בידי אחרים? גם מהרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה ד') נראה שהדיון בגמרא המועד קטן אפילו כאשר התחיל ללמוד. לעומת שיטת התוספות יש את הרמב"ן. הרמב"ן בקידושין (דף ל"ב.) מביא שני אפשרויות להבנת הגמרא. הגמרא (שם) דנה כאשר רוצה לקיים מצות כיבוד אב ואם אך מצד שני רוצה לקיים מצווה. סובר איסי בן יהודה שאם המצוה אינה יכולה להיעשות בידי אחרים מוטב שיקיים את המצוה ולא יכבד את הוריו. שואל על זה הרמב"ן שקיימא לן "העוסק במצווה פטור מן המצווה". אם כן ימשיך בקיום המצווה ולא יפסיק? עונה הרמב"ן שני תשובות. התשובה הראשונה שרק בכיבוד אב ואם לא אומרים העוסק במצוה פטור מן המצוה. לפי זה אם נשווה זאת לגמרא במועד קטן נראה שיש דין מיוחד גם בתלמוד תורה שמפסיקים מלימודו ולא אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצווה. לפי זה תלמוד תורה פחות עדיף מן המעשה שהרי אין בלימוד תורה את הפטור של העוסק במצוה פטור מן המצוה. בתירוצו השני כותב הרמב"ן שמדובר שטרם התחיל בעשיית מצוות כיבוד אב ואם ולכן הגמרא אומרת באיזה מצווה כדאי שיבחר. לפי זה גם בגמרא במועד קטן אפשר לומר שמדובר כשעדין לא התחיל בלימודו ולכן יש לדון מה כדאי שיעשה. אבל אם כבר התחיל בלימודו אולי יש לומר שלא יפסיק מתלמודו וכן כתב הכסף משנה על הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ו' הלכה י"ג) לגבי מצוות כיבוד אב ואם. שאם התחיל לכבד את הוריו והזדמן לידיו מצווה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים ימשיך בכיבוד ההורים מפני שהעוסק במצווה פטור מן המצווה.

תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה

בגמרא בקידושין (דף מ':) כתוב שהתלמוד עדיף מן המעשה אם כן איך הרבה ראשונים (ר"ן רמב"ן וראב"ד) סוברים שהמעשה עדיף? תוספות (דף מ': ד"ה תלמוד גדול) כותב "גדול תלמוד שהלמוד מביא לידי מעשה" כאשר מלמד לאחרים תורה אך כאשר מלמד לעצמו המעשה עדיף. התוספות (שם) בביאורו השני כותב שמי שעדיין לא יודע תורה עדיף שילמד תורה מפני ש"לא עם הארץ חסיד". אך מי שכבר למד ויודע תורה עדיף שיקיים מצוות. לפי התוספות מתורץ שיטות הראשונים הסוברות שהמעשה עדיף מפני שלתירוץ השני יש חילוק בין מי שכבר יודע תורה למי שאינו יודע תורה. מי שבקי בתורה לגביו המעשה עדיף ומי שאינו בקי בתורה לגביו הלימוד עדיף. ולפי התירוץ הראשון התוספות המעשה עדיף כאשר מלמד את עצמו אך כאשר מלמד לאחרים הלימוד עדיף.

השולחן ערוך

כותב השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמו סעיף י"ח) שהסיבה שתלמוד תורה דוחה מצווה שיכולה להיעשות בידי אחרים מפני ש "תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות" ונראה שרוצה לומר שמצוות תלמוד תורה חשובה יותר מקיום מצוות. אמנם אפשר לומר שכאשר המצווה אינה יכולה להיעשות בידי אחרים המצווה הופכת להיות חשובה כלומר חשיבות המצווה עולה. עוד ניתן להבחין שהשולחן ערוך כותב שיפסיק מלימודו כדי לקיים מצוה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים. ונראה שסובר שאפילו שכבר התחיל בלימודו מכל מקום יפסיק כדי לקיים את המצווה. יש להקשות שהרי הכסף משנה (הלכות ממרים פרק ו' הלכה י"ג) כתב שאם התחיל בכיבוד אב ואם לא יפסיק מפני שהעוסק במצווה פטור מן המצווה? ונראה שסובר שדווקא בכיבוד אב ואם אומרים העוסק במצווה פטור מן המצוה אך בלימוד תורה לא אומרים שהעוסק בה פטור מן המצווה מפני ש"כל שמעשיו מרובים מחכמתו אין חכמתו מתקיימת" (כמבואר בירושלמי מסכת שבת פרק א' סוף הלכה ב'). ולפי זה צריך לומר שמבין השולחן ערוך שהלימוד והמעשה מחזקים אחד את השני וקשורים אחד בשני. לא נכון ללמוד בלי לקיים ולא נכון לקיים בלי ללמוד מתי התלמוד גדול? כשהוא מביא לידי מעשה. שניהם צריכים להיעשות והתורה מדריכה אותנו איך לשלב בין שני הדברים. האורחות צדיקים (שער התורה פרק תלמוד ומעשה) כותב בצורה חריפה יותר. האורחות צידיקים סובר שהמעשה מהווה סוג של מבחן האם באמת הלימוד מתקיים בצורה הנכונה ביותר? האם הלימוד מתקיים בצורה הטובה ביותר שאפשר לומר עליה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה? סובר האורחות צדיקים שאם כאשר האדם אינו לומד הוא עסוק בעשיית מצוות מוכח שהלימוד שלו הוא בשביל לעשות וכל הסיבה שלא עשה מפני שלמד. אדם כזה נאמר עליו "תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות".

ביאור המהר"ל בנתיב התורה

יש לכאורה סתירה בגמרא בקידושין (דף מ':) שכתוב שם התורה עדיפה רק מפני שהיא מביאה לידי מעשה ואם כן מצד האמת המעשה עדיף? על כך עונה המהר"ל (נתיב התורה פרק א') שהדיון בין רבי טרפון לרבי עקיבא היה האם המעשה או הלימוד עדיף. כלומר האם שלמות השכל בלימוד התורה עדיפה על שלמות הגוף. הגוף מגיע לשלמותו בקיום המצוות. המחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא היא לגבי הלימוד הסגולי שאינה קשורה למעשה. רבי טרפון סובר שהמעשה (דהיינו תיקון הגוף) עדיף מהלימוד (תיקון המחשבה) ורבי עקיבא סובר שאף לימוד שאינו מביא למעשה עדיף. מפני שלשיטת רבי עקיבא זיכוך המחשבה חשובה יותר משלמות הגוף. אך אחר כך "נענו כולם ואמרו גדול התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה" דהיינו שכולם מודים שכאשר לומד בשביל לקיים התלמוד עדיף. מפני שבשקלול הסופי יש יתרון לתורה על פני המעשה שהתורה לא רק מביאה את האדם לשלמות השכלית. התורה היא בנוסף גם כלי ואמצעי להגיע לשלמות הגוף מפני שהיא מדריכה את האדם איך לקיים את התורה. על זה נאמר "גדול התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה". תלמוד שמביאה לידי מעשה יש בה גם את שלמות המחשבה וגם את שלמות הגוף.

סיכום

ישנם שיטות בראשונים הסוברות שהמעשה עדיף על פני הלימוד (רמב"ן ר"ן תוספות רא"ש והראב"ד לפי תלמיד רבינו יחיאל מפריש) וישנם שיטות בראשונים הסוברות שהלימוד עדיף (תלמיד רבינו יחיאל מפריש והרמב"ם). יש שיטה הסוברת שההתלבטות הוא בין הלימוד המכשיר את האדם לעשות לבין המעשה. אין להשוות בניהם שניהם נצרכים והגמרא במועד קטן מדריכה אותנו איך לשלב בניהם (הראב"ד לפי הר"ן). הסברנו בשולחן ערוך ששניהם נצרכים אחד לשני. התלמוד גדול כאשר הוא מביא לידי מעשה. כאשר האדם מבצע את מה שלומד הלימוד מקבל משמעות חשובה יותר. לעניין הפסקה מהלימוד ראינו בשולחן ערוך שכאשר יש לפניך מצווה שאינה יכלה לעשות בידי אחרים יש להפסיק את הלימוד ולקיים המצווה (אף שכבר החל ללמוד). ולסיום המהר"ל סובר שהסיבה שהלימוד עדיף משמעשה מפני שיש ללימוד גם ערך בפני עצמו ללא קשר למעשה. לימוד שגם מוביל למעשה עדיף ממעשה מפני שיש בו את שניהם גם את ערך הלימוד וגם את ערך המעשה.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• https://www.yeshiva.org.il/midrash/21 תלמוד גדול או מעשה גדול, אתר ישיבה
• http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1949 מצוות ומנהגים- תלמוד או מעשה? אתר דבר תורה יהדות בהישג ידך

הערות שוליים

עדיין לא הגעתי להוראה לכן אין ללמוד מהמאמר הלכה למעשה

קטגוריה: תלמוד תורה