ביטול

		יש לשכתב סוגיה זו. ייתכן שהסוגיה מכילה טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלה אינם מתאימים. כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

חוזר וניעור בתרומה טמאה בטהורה

המקור בגמרא

בכורות כב. "אמר ליה אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה א"ל ואת לא תסברא והתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לק' חולין טהורין רבי אליעזר אומר תירום ותירקב שאני אומר היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה וחכ"א תעלה ותיאכל ניקודים או קליות או תילוש במי פירות או תיחלק לעיסות ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה ותני עלה אותן חולין לרבי אליעזר מה תהא עליהן יאכלו ניקודים או קליות או ילושו במי פירות וכו' ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה סבר איבטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור".

דעת רש"י

פירש"י "אלא לר"א- דאמר שאני אומר מי חשבינן להו כטהורין לגמרי" וכן שם "גזירה שמא יביא – דאי חשבינן להו כטהורין לגמרי" וכו', משמע דמפרש דמעיקר הדין הרי הם טהורין לגמרי ואינם מטמאים החולין, ומשום גזירה גזרו להחשיבם כטמאים לענין שמטמאים חולין שהוכשרו (ומ"מ מותר לאכלם אע"פ שמדרבנן החזירו טומאתם שמטמאים במגע, וכן אע"פ שטומאה כמאן דאיתיה לענין משא מדאורייתא, אעפ"כ מותרים משום דמלבד הביטול על הטומאה יש גם ביטול על שם תרומה שלהם, וע"ז ליכא למיחש שיביא קב חולין טמאים ממק"א, דמצטרפים להעיר הטומאה מחמת טומאתם ולא להעיר התרומה כיון שהם חולין).

דעת התוס'

אבל תוס' כתבו וז"ל "ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה- וכו' צריך שלא יהא בעיסה מאה ואחד ביצים שא"כ היה בה כביצה מהתרומה טמאה ואין הטמאה יכול ליבטל במאה של טהורה שהוכשר שהרי מטמאה הכל ודומה כמטמא תרומה בידים שהתרומה טהרה על ידי ביטולה ומיהו מהאי טעמא לחודיה לא היה מיתסר דכיון שכבר נתבטלה התרומה והכל חולין מותרת לזרים מה קפידא יש אם מטמא חולין אלא בעינן שלא יטעה לבטל קב חולין טמאים בקב ועוד כדמפרש" וכו' עכ"ל, מבואר דמעיקר הדין אם החולין מוכשרים לקבל טומאה שוב אין הטומאה יכולה ליבטל בהם שהרי מטמאתם כמוה ולא מתבטלת כמותם ואסרינן משום דבזה הוי כמטמא תרומה טהורה שהרי מחזיר לה טומאתה, אלא דמ"מ מעיקר הדין שרי משום דמעיקר הדין אינו תרומה אלא חולין ולא אכפ"ל שמטמא חולין טהורים אלא משום גזירה גזרו להחשיבו כתרומה לענין שאסור לטמאותה.

ביאור המחלוקת

ובשיטת רש"י נראה דאע"פ שהא מיהת פשוט שתרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין מוכשרים אינה בטילה אלא מטמאתם, וכדפירש"י בתחילת הסוגיא "למאה חולין טהורין- שלא הוכשרו ולא טימאתן בנפילתה", מ"מ כל זה בתחילת נפילתם, אבל אם נפלו לק' חולין שאינם מוכשרים והוכשרו אח"כ אינו מטמא החולין והדר מביטולו, כיון שכבר נתבטל וטהר ושוב לא אכפ"ל שהמבטל הוכשר ליטמא כמו המתבטל כיון שהמתבטל כבר בטל ואינו יכול לטמאות במגע (אפילו אם טומאה כמאן דאיתיה, כמבו' בגמ' לענין אחר הנוגע בתערובת, וה"ה לענין הרוב עצמו שנוגע במיעוט). אבל תוס' סברי דאין חילוק, ודנין דאילו נתערבו עכשיו בחולין מוכשרים, דבעי' שישאר סיבת הביטול בשביל להתיר המתבטל, וכשפקעה סיבת הביטול שוב חוזר המתבטל מביטולו.

חוזר וניעור בלוקח ציר

ושם בתחילת הסוגיא "אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממ"נ אי מיא רובא מיא נינהו כיון דעביד להו השקה טהרי להו ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום הנך מיעוטא דמיא בטלי להו ברובא אמר רבי ירמיה לא שנו אלא לטבול בהן פיתו אבל לקדירה לא מצא מין את מינו וניעור" ע"כ.

דעת רש"י

פירש"י בד"ה "וטהור" "..ואי מיא רובא ובטיל הציר ברוב ומקבל טומאה מחמת המים" וכו' וכן שם בד"ה "משום הך מיעוטא דמיא" "..בטלי להו ברובא ולא הוי הציר טמא" ובסוף דבריו שם אבל לתקן את הקדירה אסור =שהמים שבתוך הציר מוצאין מים שבקדירה ומצטרפין יחד ורבין על הציר ומטמאין אותו" עכ"ל, מבואר דאם המים רוב הציר ג"כ מקבל טומאה, דאע"פ שציר אינו מקבל טומאה מ"מ בטל למים ומקבל טומאה כמוהם, ולפ"ז ה"ה להיפך דכשהציר רוב והמים בטלים, אינם בטלים מטומאתם אלא מתורת קבלת טומאה ונעשים כציר שאינו בר קבולי טומאה, ולפ"ז מה שפירש"י שכשהמים שבציר מוצאין מים שבקדירה ניעור מתורת ביטול וחוזר לטומאה, הכונה דניעור מתורת לאו בר קבולי טומאה וחוזר להיות בר טומאה כמו שהיה קודם (וה"ה שחוזר לטומאתו כיון שהציר לא ביטל הטומאה אלא התורת קבלת טומאה וחזר וניעור), ובזה א"ש היטב איך מועילים מים שבקדירה להעיר מים שבציר לטומאה, הא המים שבקדירה אינם טמאים כלל, אלא כיון שהביטול הוא מתורת קבלת טומאה שפיר מועיל הצירוף עם המים שבקדירה שהם ברי קבלת טומאה אע"פ שהם טהורים, להצטרף למים הטמאים ולצאת מידי מה שבטלם הציר.

דעת התוס'

אבל תוס' כתבו וז"ל "וניעור –פי' הקונטרס וכו' ולא דק דציר לאו בר קבולי טומאה הוא אלא זהו ניעור דמקמי הכי בטל הציר מן המים טומאת משקין מחמת רוב ציר ועכשיו שהמים ניעורו לכמות שהן תחילה קודם שנתערבו בציר", מבואר דלא שייך ביטול על תורת קבלת טומאה והציר בכל אופן אינו טמא, ולפ"ז ה"ה להיפך דהמים בכל אופן אינם בטלים מתורת קבלת טומאה ולא שייך בהם ביטול אלא מהטומאה עצמה וכן משמע מלשונם "בטל הציר מן המים טומאת משקין" ולא "תורת קבלת טומאה", ולפ"ז צ"ע איך מועילים מים שבקדירה להעיר מים שבציר לטומאה הא המים שבקדירה אינם טמאים כלל, ואין לומר שמטמאים אותן מחמת מגע מים טמאים כיון דטומאה כמאן דאיתיה דמי, דהא זה אינו אלא לענין משא באפר פרה ובנבילה ולא לענין מגע כמבואר שם בגמ'.

ביאור השיטות

אלא נראה פשוט דכונתם בזה כמש"כ בע"ב, דכיון דהשתא מעורבין המים שבציר עם מים שבקדירה, מים שבציר נטמאים מחמת מים שבציר ולא דמי לאפר חטאת שמעורב באפר מקלה, דשם כשנוגע באפר חטאת עדיין הרוב המבטל דהיינו האפר מקלה –קיים ומבטל, אבל הרוב המבטל –דהיינו מים דבקדירה שהם חלק מכל הרוב המבטל ודאי שייך לומר שנטמא מחמת מים שבציר וממילא הדרי מים שבציר לטומאתם ומטמאים מים שבקדירה ג"כ, וכמו לענין תרומה דכשהוכשרו החולין לקבל טומאה חוזרין וניעורין התרומה לטומאתה כיון דהשתא אי אפשר להם לבטל החולין, ומטמאין אותם, והה"נ בסוגיין, דדנין כל רגע מחדש כאילו נתערבו מים טמאים ומתבטלים מטומאתם, והשתא שיש בכלל התערובת גם מים שנטמאים מחמת מים שבציר אם כן כבר אין מים שבציר יכולים להתבטל. ועתוס' שם שהקשו היאך ניעור מ"ש מהא דאמרי' בחולין לרבי יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל, דככשנתערב במינו ובשא"מ אמרי' סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, והנה לרש"י לק"מ דשם לא בעי' ביטול אלא על האיסור, והמינו אינו אלא דבר שאין יכול לבטל האיסור וע"ז אמרי' "סלק" אבל כאן אין החסרון במים שבקדירה שאינם יכולים לבטל המים שבציר דהא מים שבציר הציר כבר בטןלם, ועל כרחך כל החסרון הוא שמצטרפים אליהם והשתא אין רוב כנגדם בציר, אבל תוס' לשיטתם הקשו דנימא "סלק" סברי שכל החסרון במה שנטמאים מים שבקידרה הוא שהשתא אין למים שבציר במה להתבטל כיון שהמבטל נטמא כמוהם וכמו לגבי תרומה שמשום הכי חוזרת לטומאתה לתוס' וכמשנ"ת, וע"ז הקשו הא איכא כאן גם ציר שאפשר להם ליבטל בו, ולא דמי לתרומה שאותו דבר שנתבטלה בו, השתא הוכשר ויכול ליטמאות ממנה, והיינו ממש מה דאמרי' ב"סלק" דאיסור שנתערב במין ובאינו מינו לרבי יהודה שמין במינו לא בטיל, לא אכפ"ל שיש כאן גם מינו וסלק את מינו כמי שאינו ומתבטל האיסור באינו מינו, והה"נ בסוגיין. וע"ז תרצו דל"ש "סלק" משום דמ"מ אין רוב בציר לבטל הטומאה כיון שהמים שבקדירה נטמאו כמותם וכמשנ"ת לרש"י.

טומאה כמאן דאיתא

בגמ' כג. "א"ל אם טומאה עוררת טומאה טהרה עוררת טומאה איתיביה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא ואי רובא אפר מקלה הוא לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה דמי נהי דבמגע לא מטמא לטמא במשא" וכו', ופירש"י "ואי אמרת טומאה –המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי אלא כמאן דאיתיה דמי דאי משכחת טומאה אחריתי מצטרפת בהדה" וכתבו תוס' שם ד"ה "ואי" וז"ל "מתוך פי' הקונטרס משמע שבא לדקדק דאין טומאה עוררת טומאה מדחשבינן טומאה כמאן דליתא וזה אינה סוגית הש"ס וכו' אלא אפילו לא חשבינן טומאה כמאן דאיתא מ"מ בדין הוא על טומאה שעוררת טומראה אפילו אי לא הויא טומאה כמאן דאיתא", ומבואר דלרש"י ל"ש לומר מצא מין את מינו וניעור גם בטומאה עוררת טומאה אלא משום דטומאה כמאן דאיתיה, ולתוס' אפילו לא אמרי' טומאה כמאן דאיתיה מ"מ טומאה עוררת טומאה ומצא מין את מינו וניעור.

ביאור השיטות

ונראה דתלוי בהנ"ל, דרש"י לשיטתו שדבר שנתבטל אפילו כבר פקעה סיבת הביטול מ"מ כיון שכבר נתבטל שוב אין חוזר ליאסר וממילא ל"ש לומר כשמצא מין את מינו שיהיה ניעור אלא משום דטומאה כמאן דאיתיה ולכן כשמצא מין את מינו והשתא הרוב הוא טמא חוזר וניעור, אבל תוס' סברי כשיטתם הנ"ל דדבר שנתבטל ופקעה סיבת ביטולו, כגון בתרומה, שהרוב שבטלו הוכשר לקבל טומאה, הדר מביטולו, והה"נ לענין מצא מין את מינו ונעשה הרוב דכיון שפקע סיבת הביטול דהיינו שכבר אין רוב כנגדו שוב פקע מביטולו אף אם טומאה לאו כמאן דאיתא.

דבר שאין בו תורת קבלת טומאה אם שייך שיקבל טומאה על ידי ביטול ברוב

ומתוך הנ"ל מבואר דנחלקו עוד אם דבר שאין בו תורת קבלת טומאה שייך שיקבל טומאה על ידי ביטול ברוב, וכן להיפך דבר שיש בו תורת קבלת טומאה אם שייך על ידי ביטול ברוב לעשותו לאו בר קבלת טומאה, דלרש"י שייך ביטול ברוב על זה ולתוס' לא שייך. ומצינו בזבחים עח. דאי' שם "אמר ריש לקיש הפיגול והנותר ונטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק ל"ש התראה", ופירש"י "א"א שלא ירבה וכו'- כשהוא לועס אותה בפיו נבלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע ממינו וא"א לכוין שלא יהא ממין האחד בטל בחבירו יותר ממה שבטל ממין חבירו ונמצא שאין באותו מין כשיעור דבציר ליה שיעוריה ולא ידעינן הי מינייהו בציר ליה וכי מתרינן ביה לא ידעינן משום מאי נתרו ביה וכו' והתראת ספק לאו שמה התראה" עכ"ל, מבואר מדבריו דודאי באיסור שיש בו עכשיו כשיעור, אע"פ שהשיעור מיעוטו הוא מאיסור אחר שבטל בו מ"מ כיון שנוסף על המבטל ונקרא בשמו מצטרף לשיעור ולוקה, ורק משום דהתראת ספק ל"ש התראה אינו לוקה. אמנם תוס' כתבו שם בד"ה "הפיגול" בתו"ד וז"ל "ועוד קשה היכי מחייב כלל משום חד מינייהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור ואם כן אפילו את"ל דהתראת ספק ל"ש התראה הכא פטור דא"א שלא יתערב מכל אחד ואחד משהו בחיברו ובצר ליה שיעורא" עכ"ל, אמנם לכאו' להמבואר בפירש"י ל"ד כלל להיתר מצטרף לאיסור דשם היינו בשאינם מעורבים (עי"ש היטב בפסחים מד: ובפירש"י שם), ומבואר דנחלקו רש"י ותוס' אם על ידי דין ביטול רק בטל מהמיעוט איסורו ואינו נעשה כמו הרוב או שנעשה כמו הרוב ממש, ובזה תלוי פלוגתתם דלעיל אם המיעוט הטמא שנתערב ברוב שהוא לאו בר קבולי טומאה, אם רק נטהר מטומאתו או שנעשה כמו הרוב שנעשה בר קבולי טומאה, וכן פלוגתתם להיפך אם דבר שהוא לאו בר קבולי טומאה אם שייך לומר שבטל לרוב ונעשה כמוהו ממש ומקבל טומאה או לא.

בדין סלק את מינו כמי שאינו

המקור בגמ'

בגמ' בחולין ק: "הוי מין ומינו וד"א וכל מין ומינו וד"א סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו".

דעת רש"י

פירש"י "ודבר אחר- כגון תבלין ורוטב מינו דהיתר אינו מבטלו לאיסור ולא מוסיפו אלא סלקהו כמי שאינו בקדירה זו" וכו', משמע מדבריו דא"צ להחשיב האיסור כאילו נתערב רק בשאינו מינו בשביל להתירו, דכיון דהאיסור מעורב גם במינו וגם בשאינו מינו, ובשאינו מינו יש כח לבטל האיסור, ממילא בטל, וכונת הגמ' "סלקהו כמי שאינו" היינו שהמינו אינו נוסף על האיסור להצריך ס' גם כנגדו, ועל מה שאינו פועל כלום באיסור ע"ז אמרי' שהוא כמי שאינו שאינו מחזק האיסור וממילא האיסור בטל, וכן מבואר בפירש"י לק' קח. ד"ה "לימא פליג אדרבא" שכ' בתו"ד וז"ל "סלק את מינו דהיתר כמי שאינו שאינו מועיל לא לבטלו לאיסור דמין במינו לא בטיל ולא תוספת הוא נוסף עליו להיות שניהם איסור ולא יוכל מין האחר לרבות עליו ולבטלו אלא סלקהו כאילו אינו כאן וירבה שאינו מינו של היתר על האיסור ויבטלנו" עכ"ל מבואר כנ"ל ד"סלק" היינו שאל תאמר שהמינו נוסף על האיסור, אבל אחרי שאינו נוסף על האיסור ממילא בטל האיסור בשאינו מינו אע"פ שמעורב גם במינו וגם בשאינו מינו וא"צ לשום דין נוסף בשביל לבטלו.

דעת התוס'

אבל תוס' כתבו בדף ק: ובבכורות שם (הובא לעיל) וז"ל "וי"ל דלא דמי דהכא אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב בו ואי אפשר להבדילו ובכל מקום שישנו היתר הוא וכו' אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סלק", והנה כד נדייק בלשונם ל"ש כלל לומר כפי מה שנתבאר לרש"י, שכתבו "התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סלק", דלרש"י שזהו גופא מה שנאמר בסלק דהיינו שכיון שמינו לא מצטרף בהדי האיסור נמצא המינו כמי שאינו וממילא האיסור מתבטל כיון שלא נצטרף המינו על האיסור, אם כן התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים זה גופא אינו סלק ולא שייך לומר שכשמינו עצמו מיטמא לא שייך סלק, והו"ל לתוס' לומר דהתם מינו עצמו מיטמא, ולא שייך לומר סלק, אבל האי לישנא מכשמינו עצמו מטמא אז לא שייך לומר סלק, משמע דלא כרש"י, דבאמת כשאיסור מעורב במינו ובשאינו מינו ודאי הו"ל לאסור את המינו לרבי יהודה דמין במינו לא בטיל, וע"ז נאמר דין חדש דסלק את מינו כמי שאינו וכביכול אין כאן אלא את שאינו מינו.

לשיטתם

ובגמ' בע"ז עג: נחלקו רש"י ותוס' לרבי יוחנן דסובר "אפי' הגדילו באיסור מותר", דרש"י פירש "הואיל ונפלו מים תחילה לא אמרינן מצא מין את מינו" ומבואר ברש"י דסובר למסקנא דבעי' תחילה (עי"ש בע"א) אבל נפלו מים אח"כ לא אמרי' סלק ורואין (דלכאו' היינו הך), ולתוס' שם לרבי יוחנן לא בעי' תחילה דבכל אופן אמרינן רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ותלוי בהנ"ל דלרש"י דדין סלק היינו שהמינו אינו נוסף על האיסור ולכן מותר, א"כ באופן זה שהאיסור היה מעורב רק עם מינו ודאי י"ל דהמינו מצטרף עליו ובעי' במים כדי לבטל הכל דהשתא ליכא "סלק". אבל לתוס' דגם כשנתערב עם מינו ושאינו מינו בב"א, מ"מ אינו מתבטל בשאינו מינו אלא משום דנתחדש דין "סלק" שרואין כאילו מעורב רק עם האינו מינו, אם כן אין מגרע כלל מה שמעורב בתחילה רק עם מינו ואח"כ נתערב כאן גם אינו מינו, דהשתא שנתערב אינו מינו ורואין האיסור כאילו מעורב רק עם האינו מינו לא אכפ"ל שבתחילה היה מעורב רק עם מינו. ו) והנה כתבו תוס' בחולין צח. ד"ה "כל איסורין שבתורה בששים" דדבר שבדקנוהו ולא יהיב טעמא א"צ בו ס' דוקא אלא כיון שאינו נ"ט מותר עי"ש, אבל רש"י שם כתב בד"ה "בס' –היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא וכו' וכי לא יהיב טעמא בעי' ששים לבטוליה" עי"ש, ומבואר בלשונו בע"ב בד"ה "דמדאורייתא ברובא בטיל" דבעי' ששים לבטל הטעם היוצא דאע"פ שאין נרגש טעם מ"מ צריך שיעור כנגדו לבטל הטעם שנתערב ודלא כתוס' שכתבו דכל היכא שליכא טעמא מותר. והנה גם לתוס' כשאין ס' כנגדו ומותר משום דלא יהיב טעמא אין הכונה שמותר בעצם מה שלא יהיב טעמא וא"צ לדין ביטול כלל דכיון שלא יהיב טעמא אין כלל סיבה לאיסור, דזה אינו, מדכתב הרא"ש בתשובה הביאו הב"י ביו"ד סי' צח' ס"ט ללמוד מדקי"ל ביבש ביבש שחד בתרי בטיל משום שאיסורין מבטלין זה את זה, לכ"ט זיתים של היתר שנפל בהם כזית של חלב ובקדרה אחרת היו שלשים של היתר ונפל לתוכן זית של דם ונתערבו יחד אלו שני תערובות וכתב דסברא הוא דכל איסור בטל כשאיו יוכל יתן טעם בהיתר וטעם דם וחלב אינו שוה הרי נתבטל טעם החלב בששים וטעם הדם בששים דמ"ל איסור המבטל איסור ומ"ל היתר המבטל איסור רק שיתבטל טעם האיסור ולא יהא לו עוד כח ליתן טעם בהיתר, עכ"ד. והשתא צ"ע מה הוצרך ללמוד ד"ז מדאיסורים מבטלין זא"ז, הא אפילו אינם מבטלים זא"ז ס"ס אין כאן טעם איסור, עוד קשה מדהביא בהגהות רעק"א בשו"ע שם בשם התבואות שור שבשני כזיתים של אותו איסור אפילו שאינם שוים בטעמם אינם מבטלים זא"ז, וקשה הא ס"ס ליכא טעם. עוד קשה מה שהביא בדרכי משה בר"ס צט' וכ"פ ברמ"א בסי' צט' ס"א בשם האו"ז, דאע"פ שס"ל דלא כהר"ן, שאין בעצמות האיסור לחות וטעם ואין מצטרפות לאיסור מ"מ גם אין מצטרפות להיתר אבל עצמות היתר מצטרפות להיתר עי"ש ובש"ך שם, וק' הא ס"ס ליכא טעם האיסור בין אם הששים הוא מעצמות היתר או מעצמות איסור א"כ מה אכפ"ל שעצמות איסור הוא, אלא נראה מכל זה דגם לתוס' בעי' דין ביטול ולא סגי במה שאין טעם, אלא דסברי תוס' שכשלא יהיב האיסור טעמא ממילא בטל טעמו המעורב, בהיתר שנתערב בו וא"צ דוקא ששים, אבל מ"מ בעי' לדין ביטול ולכן הוצרך הרא"ש ללמוד מדאיסורין מבטלין זא"ז שששים שחלקו הוא איסור מצטרף לבטל האיסור, ולכן באותו איסור אפי' כשחלוק טעמו אין ניתר בששים, ולכן עצמות אותו איסור אין מצטרפין להיתר אפי' אי אינם נוספות על האיסור. וצ"ב שיטת תוס' לפמשנ"ת, דאיך אפ"ל שכשפוסק הטעם בארבעים בעי' את כל הארבעים לבטלו, וכשפוסק בשלשים סגי בשלשים ומדין ביטול.

סיכום וביאור יסוד המחלוקת

והנה נמצא דנחלקו רש"י ותוס' בד' ענינים כמבו' לעיל: א. כשהמבטל איבד את כוחו לבטל אם המתבטל חוזר לכמות שהיה או כיון שנתבטל שוב אינו חוזר לאיסורו, ב. אם שייך ביטול בדבר שאינו בר קבולי טומאה להיעשות בר קבולי טומאה ולהיטמאות, ג. אם דבר שמעורב בדבר שיכול לבטלו ובדבר שאין יכול לבטלו כאחד, אם אמרי' שמתבטל במה שיכול לבטלו ואינו אוסר את שאינו יכול לבטלו או מה שאין יכול לבטלו נאסר מחמתו ולא אכפ"ל שמעורב גם במה שיוכל לבטלו, ד. אם בעינן ששים לבטל הדבר או מתבטל בשיעור שאין נותן עוד טעם כמבואר לעיל. ונראה יסוד מחלוקתם דהנה יש לחקור אם ביטול יסודו הוא בדבר המתבטל דהיינו שבלא דין ביטול היה לנו לאסור כל התערובת משום שנפגש גם באיסור ונתחדש בדין ביטול שהאיסור מתבטל ול"ח איסור כלל ושוב לא אכפ"ל שכשאוכל כל התערובת אוכל בכללה גם את מה שהיה אסור קודם שנתערב, כיון שנתערב ונשתנה והותר, או היה אפ"ל באופ"א, דאין שום שינוי באיסור קודם שנתערב ואחר שנתערב, והאיסור קיים ועומד באיסורו גם אחר התערובת, אלא שנתחדש בדין ביטול דאע"פ שבלא שנתערב ברוב או בס' אסור לאכול התערובת משום שחשיב שנפגש גם באיסור בתוכה, מ"מ אחר שנתערב ברוב במינו ובס' בשאינו מינו, כשאוכל שאר כל התערובת חשיב שאוכל רק הרוב והששים ואינו פוגש האיסור כלל, ומ"מ האיסור עצמו כל היכא שאיתיה עומד באיסורו. וחקירה זו מתבארת מתוך פלוגתת הראשונים אם דבר יבש שנתבטל חד בתרי מותר לאכול שלשתם יחד ולבשלם כאחד או אין היתר אלא לאכול אחד אחד משום שבזה תלינן על כל אחד שהוא ההיתר, דהרא"ש בפרק גיד הנשה כ' דמותר אפילו כולם כאחד משום דעל ידי ביטול נהפך האיסור להיות היתר, וכמשנ"ת בצד הראשון, וכ"פ הטור בסי' קט', ותוס' בס"פ גיד הנשה (ק.) ובעל התרומות (הובא שם בטור) והרשב"א בתה"א (הביאו הב"י שם) כתבו דביבש ביבש שהאיסור ניכר במקומו בטעמו ונתערב חד בתרי אין היתר אלא לאכלם בזא"ז, ומוכח מזה דסברי דגם בדבר לח שמותר לאכול כל התערובת, יסוד ההיתר הוא כמשנ"ת בצד הב' דכיון שאינו ניכר בטעמא חשיב שאינו אוכל את האיסור. ונראה דרש"י ס"ל כצד הראשון ואם כן לא אכפ"ל שהרוב שהתיר האיסור או טיהר הטומאה בטל מכוחו כגון חולין שהוכשרו לקבל טומאה וכדו' וכנ"ל, דס"ס האיסור והטומאה כבר הותרו ופרחו והשתא שנעלם הרוב לא שייך לומר שיחזור לאיסורו, ולכך גם כן שייך לומר גם בציר שנתבטל ברוב שיקבל טומאה, דמ"ל איסור שאפשר להתירו על ידי ביטול שנעשה דינו כמו הרוב ומ"ל דבר שלאו בר קבולי טומאה שיהיה דינו כמו הרוב ויקבל טומאה, וכן היתר שנתבטל ברוב של איסור ישלים השיעור למלקות ככל ביטול ברוב, שהרוב משנה דין המיעוט להיות כמוהו, ולכך גם כן באיסור שנתערב במינו ובשאינו מינו לרבי יהודה שמין במינו לא בטיל, השאינו מינו יתירנו ככל דין רוב שמתיר ומשנה את המיעוט ושוב לא אכפ"ל שמעורב גם במינו והמינו אינו יכול לבטלו, שהדבר שמעורב במינו הוא היתר, שהאינו מינו כבר התירו והוי כמי שאינו, ולכן לרש"י אין תלוי כלל בכמה פוסק הטעם וכמובן, דכיון שנתחדש בת' בזרוע בשלה שבעי' ס' לבטל, ע"כ בעי' ששים בכל אופן ואפילו כשפסק טעמו בפחות מ"מ בעי' ס' לבטל. אבל תוס' סברי כצד הב' ואם כן אף שמותר לאכול רוב של היתר וחשיב שאינו פוגש האיסור כיון שהרוב הוא היתר, מ"מ כשהרוב איבד כוחו מלבטל המיעוט האסור האיסור חוזר לאיסורו שלא נשתנה מעולם מאיסורו ורק כלפי התערובת היה חשיב שנפגש רק באיסור (והחידוש של טומאה כמאן דאיתיה, הוא שגם בשעת התערובת מטמא במשא ולא אמרי' שנשא רק את הרוב) וכיון שלא היה שום חלות ביטול באיסור עצמו הרי הוא חוזר לאיסורו כששוב ליכא רוב, ולכך ל"ש לומר שהציר יקבל טומאה, דביטול אינו אלא הלכה ברוב שלא נאסר מחמת המיעוט האסור המעורב בו אבל המיעוט לא נשתנה מכמות שהיה ופשוט שאינו יכול לקבל טומאה ואינו יכול להשלים השיעור למלקות, ולכך גם כן באיסור שנתערב במינו ושאינו מינו לא אכפ"ל שמעורב גם בשאינו מינו, והמינו היה נאסר לשיטתם, משום שהביטול לא שינה כלום כלפי עצם האיסור ורק הרוב שאינו מינו לא נאסר ומצי לאכלו וחשיב שאינו אוכל האיסור בתוכו, אבל המינו שנאסר כמוהו משום דלא נתחדש בו ביטול, ייאסר אף על פי שיש כאן גם שאינו מינו, וא"ש היטב הא דשיעור הביטול תלוי בטעם, דכשפוסק הטעם בס' בעי' את כל הס' לביטול, דכיון שבעי' את כל הס' לסלק הטעם שלא יהיה ניכר ברוב וזהו גופא דין ביטול שלא יאסור המיעוט את הרוב אם כן כל שיש בכוח המיעוט ליתן טעם ברוב ולשנותו אין שייך הך ביטול שלא ייאסר הרוב מחמת המיעוט.