טלטול מת בשבת

מקורות
בבלי:	שבת מג ב-מד א, צד ב
רמב"ם:	שבת כו כא,כג
שולחן ערוך:	אורח חיים שיא א-ה

באילו תנאים ולאיזה צורך מותר לטלטל מת בשבת.

סוגיית הגמרא

הגמרא (שבת מג ב) מביאה מחלוקת האמוראים בין רב לשמואל בענין טלטול מת המוטל בחמה. לדעת שמואל מותר להופכו ממטה למטה עד שמגיע לצל, ואילו לדעת רב אסור לפי שזהו טלטול מן הצד, אלא האופן המותר לטלטלו הוא על ידי שיניח עליו ככר או תינוק, שהוא דבר המותר בטלטול, וכך מטלטל את המת (ראה עוד).
בהמשך מנסה הגמרא לומר שאולי זו כבר מחלוקת תנאים אם טלטול מן הצד שמיה טלטול או לא, שמצאנו שנחלקו תנאים לגבי הצלת מת מן הדלקה, שלדעת תנא קמא אין מצילין אותו ולדעת ר' יהודה בן לקיש מצילין. ולכאורה איירי בטלטול מן הצד, שאם מדובר בטלטול גמור איך יתיר ר' יהודה בן לקיש. וגם אי אפשר לומר שאיירי על ידי כיכר או תינוק, לפי שאז לא היה אוסר תנא קמא. אך הגמרא דוחה ואומרת שלכולי עלמא טלטול מן הצד שמיה טלטול, אלא שר' יהודה בן לקיש מתיר מהטעם שאדם בהול על מתו, ואם לא נתיר לו יבוא לכבות את הדלקה שהוא איסור חמור יותר.
לבסוף מכריעה הגמרא כר' יהודה בן לקיש שמותר לטלטל מת מפני הדלקה.

פירוש הופכו ממטה למטה

הר"ן בחידושיו (מג ב ד"ה איתמר) כותב שהפיכה ממיטה למיטה היא אחיזה במיטה וניעור המת מעליה למיטה אחרת, וזהו הנקרא טלטול מן הצד שמטלטל האיסור ע"י ההיתר. אמנם בסוף דבריו שם כתב דאפשר לפרש שאינו אוחז במיטה כלל אלא רק במת, והופכו למיטה אחרת, ולפי שזהו טלטול כלאחר יד, שאינו מגביה את המת אלא רק דוחפו, קרי ליה טלטול מן הצד. וכתב שכפירוש זה נראה מדברי רש"י (מד ב ד"ה מן הצד).

הלכה כרב או כשמואל בטלטול מן הצד

לסוגיה זו בהרחבה, ראו טלטול מן הצד

מדברי הגמרא מבואר שרב אוסר טלטול מן הצד ואילו שמואל מתיר. הראשונים נזדקקו לשאלה כמי הלכה, וזאת לאור גמרות נוספות שבהן מפורש שטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול ומותר.

בעל המאור (בדפי הרי"ף כ ב) כתב שהלכה כשמואל שטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול וכמפורש בכמה וכמה גמרות, ועל כן מותר לכתחילה לטלטל מת מפני החמה על ידי הפיכתו ממיטה למיטה.
אבל רוב ככל הפוסקים חלקו על זה וכתבו שהלכה כרב שטלטול מן הצד אסור במת, ואינו דומה לשאר טלטול מן הצד שמותר. את דבריהם הוכיחו ממה שאמרה הגמרא לגבי מחלוקת התנאים 'לא דכולי עלמא טלטול מן הצד שמיה טלטול', וממה שהעמידה כן ולא העמידה שלכולי עלמא לאו שמיה טלטול מוכח דהלכה היא שטלטול מן הצד אסור במת וכרב. כן כתבו הרי"ף (שבת כ ב) והתוספות (מג ב ד"ה דכ"ע) והרא"ש (ג יט) והר"ן (מג ב ד"ה מר).
בעל המאור ניסה לדחות ראייה הרי"ף ולומר שר' יהודה בן לקיש לא דיבר כלל על טלטול מן הצד, אלא אפילו בטלטול גמור הוא מתיר. אך הרמב"ן במלחמות ה' כתב על זה דאין הכי נמי, אפילו שמתיר ר' יהודה בן לקיש טלטול גמור, אבל על כל פנים מדברי הגמרא שאמרה שלכו"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול מוכח דהכי הלכתא.
אמנם הריטב"א (מג ב ד"ה אמר ר' יוחנן) כתב שאין להוכיח כן מגמרא זו, לפי שמה שהעמידה הגמרא דווקא בכה"ג הוא מפני שלא ניתן להעמיד שלכו"ע לאו שמיה טלטול, שאם כן לא היה אוסר תנא קמא. אבל למעשה הסכים הריטב"א שהלכה כרב, לפי שמלשון הגמרא שפסקה כר' יהודה בן לקיש מוכח שדווקא במת נפסק כוותיה להתיר טלטול מן הצד, דבעלמא קיימא לן דטלטול מן הצד שמיה טלטול ואסור, ועוד שהלכה כרב באיסורי. טעמים אלו מובאים גם ברמב"ן בתורת האדם (דרוש מקור).

מדברים אלו עולה שמת המוטל בחמה מותר לטלטלו ע"י כיכר או תינוק, אבל אם אין לו כיכר או תינוק אין להופכו ממיטה למיטה. וכן עולה מדברי הרמב"ם (שבת כו כא), וכן פסק השלחן ערוך (אורח חיים שיא א).

אם המיטה נעשית בסיס לדבר האסור ואסורה בטלטול

הקשו הראשונים, היאך מותר לטלטל את המיטה, והרי היא נעשית בסיס לדבר האסור למת ואסורה בטלטול כמת עצמו.

בעל המאור (דפי הרי"ף מז ב) תירץ שאם מת בשבת, ודאי לא נעשית המיטה בסיס לדבר האסור אלא לדבר המותר, שבערב שבת היה חי. וגם אם מת בערב שבת, כיון שאין המיטה צריכה למת אלא כל עתיד הוא ליטלטל על גבי הקרקע אין כאן בסיס, שלא נעשה בסיס לדבר האסור אלא כשהדבר התחתון המותר צריך לאותו דבר האסור שמונח עליו.
הרא"ש (ג יט) לעומת זאת מכח קושיה זו העמיד את הסוגיה במת בשבת שאז הוי כשוכח ומותר, אבל אם מת קודם השבת והיה מונח על המיטה, הוי כמניח מבעוד יום ונעשית המיטה בסיס לדבר האסור.

הר"ן (מג ב ד"ה איתמר) אחר שהביא תירוץ הרז"ה (ומשמע שהסכים לדבריו) כתב שבסוגיין אין צורך לכל זה, לפי שאפשר להעמיד שאינו מטלטל את המיטה אלא הופך את המת עצמו והוי טלטול כלאחר יד שהוא טלטול מן הצד. אמנם מסוף דברי הרא"ש (ג יט) מבואר שאם דוחף את המת עצמו הרי זה טלטול כלאחר יד וקל יותר מטלטול מן הצד, ומותר אפילו שלא מפני הדלקה, דהוי כקש שעל גבי המטה שמנענעו בידו.

טלטול מפני הדלקה הותר דווקא מן הצד או אפילו טלטול גמור

מפסיקת הגמרא כר' יהודה בן לקיש לא מוכרע אם מותר לטלטל מת מפני הדלקה דווקא באופן של טלטול מן הצד שמא אתי לכבויי, או דלמא מטעם זה מותר לטלטלו אפילו בטלטול רגיל, שבדברי ר' יהודה בן לקיש עצמו ניתן להסביר כך או כך.

הרי"ף (שבת כ ב) העתיק סוגיה זו להלכה, וכתב שלא התירו רבנן טלטול מן הצד אלא לגבי מת. מלשון זו למד הר"ן (בדפי הרי"ף כ ב ד"ה אמר, חידושים מד א ד"ה הלכה), וכן הביא גם בשם ר' יונה, שכוונת הרי"ף לפסוק שדווקא טלטול מן הצד מותר במת, אבל טלטול רגיל אסור אפילו מפני הדלקה. וכן הבינו גם בעל המאור (כ ב) והרמב"ן (תורת האדם) והרא"ש (ג יט) בדעת הרי"ף.
רבנו יונה שם (וכן הובא ברא"ש) הביא ראיה לשיטת הרי"ף מלשון הגמרא שאמרה 'הלכה כר' יהודה בן לקיש במת', שמשמע שהוא התיר בכל הפסד ממון משום שמא יבוא לכבות, אלא שאין הלכה כמותו אלא במת, ואם כן אי אפשר לומר שאיירי בטלטול רגיל שזה ודאי לא היה מתיר ר' יהודה בן לקיש. אבל הר"ן שם דחה את דבריו, דגם בטלטול רגיל היינו אומרים שמותר משום שמא יבוא לכבות, אם לא שהדגישה הגמרא לומר שדווקא במת שרי.
גם הריטב"א (מג ב סוד"ה לימא כתנאי) כתב שמשום דלמא אתי לכבויי לא התירו טלטול כדרכו, דכל מה שאפשר לשנות משנינן.

לעומת זאת לדעת בעל המאור ר' יהודה בן לקיש התיר אפילו טלטול גמור מפני הדלקה, וכן דעת הרמב"ן (מלחמות ה', תורת האדם) וכן כתבו הרא"ש (ג יט) והר"ן (בדפי הרי"ף כ ב ד"ה אמר, חידושים מד א ד"ה הלכה) בדעת רש"י (דרוש מקור).
גם הרא"ש עצמו סובר שמטעם שבהול על מתו יש להתיר אפילו טלטול גמור, אלא שסובר שזהו דווקא אם אין לו כיכר או תינוק, וגם אין לו אלא מטה אחת ואינו יכול לטלטל מן הצד. וכן כתב המאירי (מג ב ד"ה פעמים).

בדעת הרמב"ם (שבת כו כא) כתב הר"ן (מד א ד"ה הלכה) שסובר כרש"י שמפני הדלקה התירו אף טלטול גמור. אמנם מלשונו מוכח שצריך קודם להשתדל להניח אליו ככר או תינוק, ורק אם אין לו יכול להציל בטלטול גמור. וזהו כעין דברי הרא"ש שהצריך להפכו ממטה למטה אם יכול.
גם מדברי רש"י (צד ב ד"ה לאפוקיה) משמע שגם בדליקה צריך להניח לכתחילה ככר או תינוק.

ויש להעיר שכל זה הוא דווקא בטלטול מפני הדלקה שאדם בהול על מתו, אבל מפני החמה או בזיון לכולי עלמא אין לטלטלו אלא על ידי כיכר או תינוק.

טלטול על ידי ככר או תינוק

בגמרא דלעיל מבואר דגם לרב מותר לטלטל את המת על ידי שיניח עליו ככר או תינוק.

טעם ההיתר

כתב הריטב"א (מג ב ד"ה איתמר) שטעם ההיתר בטלטול על ידי כיכר או תינוק, הוא שעל ידי שמניח על המת כיכר או תינוק עושה את המת טפל אליהם ובכך מתירו בטלטול.
ומה שהתירו במת על ידי כיכר או תינוק, כתב רש"י (קמב ב ד"ה אלא למת) שהוא משום כבוד הבריות, והרמב"ם (שבת כו כא) כתב שהוא משום שאדם בהול על מתו.

טלטול על ידי דבר אחר

טלטול על ידי כסות שמניח עליו או שלבוש בה

כתב הריטב"א (מג ב ד"ה איתמר) שכיכר או תינוק לאו דווקא, אלא כל כלי אחר שהוא בר טלטול, וכן הוא במיוחס לר"ן (מג ב ד"ה היכא). גם הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש עמ' נט) כתב שמותר לטלטל את המת על ידי אחד הבגדים שהוא לבוש, וכן הוא בפסקי ר' מנדיל קלויזנר ובמרדכי (שבת ג שיב) בשם רבנו אביגדור כ"ץ (שבת מג ב ד"ה פירש).

אבל ברי"ד בפסקים (שבת מג ב ד"ה איתמר) ובתוספותיו (שבת מג ב ד"ה כי) כתב שככר או תינוק דווקא לפי שמוכחא מילתא שאינם של המת, אבל שאר כלים יש לומר תכריכי המת הן. ועוד, ששאר כלים יש נראה שתשמיש המת הם וקוברן עמו כדי לאוסרן בהנאה, אך ככר או תינוק ודאי אינם נכנסים עמו לקבר.
גם דעת הראבי"ה (א שבת רד) שבככר תינוק דווקא התירו אבל שאר כלים לא, לפי שלגבי מת קיימא לן כר' יצחק שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, אמנם באוכל ותינוק לא אמרינן הכי. והוכיח דבריו ממה שלגבי טלטול בר יונה אמר רבא שמניח עליו סכין ומטלטלו, ומדלא נקט סכין גם לגבי מת, מוכח דלא מהני.

בבית יוסף (שיא ד"ה כתב המרדכי) הביא דברי ר' אביגדור שהתיר לטלטל מת הלבוש בכסותו גם בלא כיכר או תינוק, וכתב על זה דאין נראה כן מדברי רש"י והפוסקים, וגם כתב לחלק בין בגד שמניח על המת לבין בגד שלבוש בו, שכאשר הוא לבוש בבגד יש לומר דבטל הבגד למת ואסור לטלטלו.
ובשלחן ערוך (ג) כתב בדרך 'יש מי שאומר' שמותר לתת אחד מכליו של מת עליו וחשיב ככיכר או תינוק. והמשך דבריו (ד) הביא בשם יש מי שאומר את דעת ר' אביגדור שדווקא במת ערום הצריכו כיכר או תינוק, אבל אם הוא לבוש בכסותו אין צריך.
במגן אברהם (טז) דחה דברי הב"י לחלק בין כסות שלבוש בה לבין כסות המונחת עליו, וכתב שדווקא תכריכין שאינו עתיד לפשטן הם בטלים למת אבל כסותו שעתידים לפשטה ממנו אינה בטלה וחשיב ככיכר או תינוק. אבל בבאור הלכה (ד"ה יש מיש אומר אלא) דחה דברי המג"א והוכיח שגם כסות בטלה היא אצל המת, דאטו הגמרא במת עריטלאי עסקינן, וגם ק"ו הוא, אם מיטה שודאי עתיד הוא לרדת ממנה כל זמן ששוכב בה בטלה היא אליו ואי אפשר לטלטלו אגבה, כל שכן בגדיו שבטלים הם אצלו כיון שצריך הוא להן עתה, ואינם חשובים ככיכר או תינוק.

כתב המגן אברהם (טו) שלאו דווקא בגד אלא הוא הדין לשאר כלי היתר שיכול להניח על המת ולטלטלו, וכן הסכימו הפוסקים.
ובפרי מגדים (אשל אברהם טו) הקשה על זה מהט"ז סימן ש"ח סק"ב שם מבואר שכל שהוא שלא לצורך אותו היום, אסור לטלטל אף כלי שמלאכתו להיתר, וזה שייך דווקא בכיכר אות תינוק.

קושיית ר' עקיבא איגר והתירוצים עליה

הקשה ר' עקיבא איגר בגליון הש"ס אמאי לא תהיה המטה במקום כיכר או תינוק ויטלטלו את המת אגב המיטה, ונשאר בצע"ג.

כמה תירוצים נאמרו בזה באחרונים.
הרש"ש בהגהותיו (ד"ה היכא) כתב שהמיטה טפלה היא למת ולכן אינה חשובה ככיכר או תינוק לטלטל את המת אגבה, והביא לזה ראיה מהמשנה שהמוציא את המת במיטה לדעת ר' שמעון פטור, ומשמע שפטור אף על הוצאת המיטה, והיינו טעמא לפי שטפלה היא לו, כשם שטפלה המיטה לחי לדעת תנא קמא. כדברי הרש"ש מתבאר גם מתוך דברי הבאור הלכה שהובאו לעיל.
ויש מתרצים (דרוש מקור) שלא הותר טלטול אגב כיכר או תינוק אלא כאשר דבר ההיתר נמצא מעל המת, אך כאשר הוא נמצא תחת המת לא התירו.

בשאר דברים

הגמרא (קמב ב) מביאה כמה הוראות של אמוראים שהתירו לטלטל ארנק ולבנה בחצר ע"י שמניח עליהם כיכר או תינוק. אבל רב אשי חלק על כל זה ואמר שלא התירו כיכר או תינוק אלא למת בלבד, ופירש רש"י שם (ד"ה אלא למת) שהוא משום כבוד הבריות שהמת מוטל בחמה. אבל הרמב"ם (כו כא) כתב הטעם מפני שאדם בהול על מתו ואם לא נתיר לו יבוא לכבות.
כדברי רב אשי נפסק להלכה ברמב"ם שם, ובטור (אורח חיים שיא) ובשלחן ערוך (שיא ה).

להלכה

מרן השלחן ערוך (אורח חיים שיא א) פסק שאם יש כיכר או תינוק מטלטלו על ידיהם, ואם אין לו ככר או תינוק מטלטלו מן הצד על ידי הפיכתו ממיטה למיטה. אם אין לו לא זה ולא זה, מטלטלו טלטול גמור. ובטעם הדבר ביאר בבית יוסף (שיא ד"ה מת שמוטל) שכל היכא שאפשר לטלטל שלא באיסור, לא התירו לטלטלו בהדיא, והעתיקו המשנה ברורה (שיא א).

טלטול המת לצורך מקומו של מת

כתב רבנו ירוחם (כח א רלג ג) שכל מה שאסרו במת לטלטלו מן הצד ולא התירו אלא ע"י כיכר או תינוק, הוא דווקא כאשר רוצה לטלטלו לצורך המת כגון מחמה לצל, אבל אם צריך למקומו של מת מותר לטלטלו מן הצד ולהפכו ממיטה למיטה, שטלטול מן הצד לצורך דבר המותר שרי אף במת. וכתב על זה הבית יוסף (ד"ה כתב רבנו ירוחם) שדבריו נכונים, וכן פסק להלכה בשלחן ערוך (שיא ה).

הוצאת המת לרשות אחרת

בגמרא (שבת צד ב) מובא מעשה שהיה במקום הנקרא דרוקרת שנמצא שם מת בשבת, והתיר רב נחמן בר יצחק להוציאו לכרמלית, וביאר שם טעמו שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.

האם מדובר היה במת שמוטל בחמה ומשום בזיון או דווקא מפני הדלקה

רש"י (ד"ה לאפוקיה) כתב שהתירו להוציא המת לכרמלית מפני מוטל בבזיון או מפני החמה או מפני הדלקה

האם צריך להניח ככר או תינוק

ברש"י (ד"ה לאפוקיה) מבואר שגם כאשר מוציאו לכרמלית, צריך להניח עליו ככר או תינוק, שאף שמצד הוצאה מותר משום דגדול כבוד הבריות, מ"מ משום טלטול מוקצה צריך להניח כיכר או תינוק. וכתב הר"ן (בדפי הרי"ף לה ב ד"ה ודאמרינן) שאף שהתירו הוצאה לכרמלית משום גדול כבוד הבריות, ולכא' היה ראוי להתיר גם מוקצה, מ"מ כל מה שאפשר לתקוני מתקנינן.

לעומת זאת הרמב"ן (צד ב ד"ה הא דשרי, תורת האדם) כתב שהוצאה לכרמלית התירו אף בלא כיכר או תינוק, שלא להוסיף בהוצאה, דנהי דמת הותר להוציאו משום כבוד הבריות, כיכר ותינוק אין בזה כבוד הבריות ואסור. וכתב שכן נראה גם דעת הרמב"ם (שבת כו כג) שלא הזכיר כיכר או תינוק בהוצאה לכרמלית. ובבית יוסף (שיא ד"ה וגרסינן בהמצניע) שאין הכרע מסתימת דברי הרמב"ם לפי שהוא העתיק לשון הגמרא כמנהגו.

האם דווקא כשהסריח כבר או אפילו רק משום בזיון

מדברי הרמב"ם (שבת כו כג) משמע שההיתר של הוצאה לכרמלית הוא דווקא כאשר הסריח כבר, לפי שכתב 'מת שהסריח בבית', אבל אם עדיין לא הסריח אסור, וכן כתב בדעתו להדיא המאירי שרק אחר שהסריח הותר לטלטלו ולהוציאו משום כבוד הבריות, לפי שכל שאינו מסריח אין כאן זלזול לפי שאינו ראוי לקבורה.
אבל בבית יוסף (ד"ה ומשמע מדברי רבנו) כתב שמדברי רש"י (מג ב ד"ה מת) מבואר דאפילו לא הסריח רק שסופו להסריח ע"י שעומד בחמה, מותר להוציאו לכרמלית, וכתב שכן משמע בר"ן ובטור.

אם מותר להוציאו אף לרשות הרבים

הקשה הרמב"ן (תורת האדם) שלפי מה דקיימא לן כר' שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה מהתורה מותר, אם כן מותר יהיה להוציא מת אף לרשות הרבים, שהרי אינו צריך לגוף המלאכה ואין בזה אלא איסור דרבנן. ותירץ דאין הכי נמי דלר"ש מותר אף לרה"ר, אלא שבגמרא כך היה מעשה שהוציאו לכרמלית ושרי אף לר' יהודה. אך סיים הרמב"ן דמ"מ בעינן להוציאו ע"י תינוק כדברי רש"י אך לא ע"י כיכר שאינו טפל למת.
וכתב עוד, שר' חננאל אוסר לרשות הרבים, לפי שלא התירו אלא דבר שעיקרו מדברי סופרים, אבל הוצאה שעיקרה מן התורה אסור אף לכרמלית שהוא מדרבנן.