הבדלים בין גרסאות בדף "עיקר וטפל בברכות"

ה'''רמב"ם''' (ברכות ג ז) כתב שאם היה צריך לאכול דג מליח, ואכל עמו פת כדי שלא יזיק לגרונו וללשונו, מברך על המליח ופוטר את הפת.

<BR/>ב'''לחם משנה''' שם דייק מלשון הרמב"ם שכתב 'צריך לאכול', שכוונתו שאכל קודם לכן פירות מתוקים וצריך כעת לאכול מליח להסיר המתיקות. וזהו כפי שפירש במשנה וכפירוש התוספות. וכן רמז ב'''ביאור חדש''' על הרמב"ם.

=== דעת הטור והשלחן ערוך ===

<BR/>ב'''בית חדש''' (ב) הקשה על דברי הטור, שהרי לפי פירוש הרא"ש והתוספות משמע שדווקא כשיש פירות גינוסר הפת הוא טפל למליח, אבל בדליכא פירות גינוסר, אלא שאוכל רק דג מליח ופת עמו, הפת הוא העיקר, וכתב שכן מנהג העולם ללפת פת בהערינ"ג, ומברכים על הפת. וכן הקשה '''מהרש"ל''' בחידושיו לטור.

ה'''רא"ש''' (ו כו) כתב שאין לומר שהצנון פוטר את הזית רק כאשר אוכלן יחד, אלא אפילו אוכלן זה אחר זה, פוטר העיקר את הטפל. וכן פסק ה'''טור''' (אורח חיים ריב) שהמליח פוטר את הפת גם כאשר אוכלם כל אחד לבדו, ולא רק כאשר הם מעורבים יחד. אמנם לא מבואר בדבריו מה הדין כאשר אוכל את הפת קודם המליח.

<BR/>ב'''תרומת הדשן''' (לא) בתחילת דבריו מחלק ואומר שכאשר הטפל נאכל לפני העיקר, אין הוא פוטרו, שהרי הוא כבר אוכל הטפל ונהנה בלא ברכה. ומביא בשם '''מהר"ח אור זרוע''' בשו"ת (לח) שכתב שהאוכל גרעיני גודגדניות כדי שיהא ערב לו לשתות אחריהם, מברך עליהם שהכל. כלומר כיון שהוא טפל, הרי הוא מאבד את ברכתו העיקרית ויש לברך עליו 'שהכל'. והאו"ז שם אף מצדד לומר שכן הדין גם בפת שאינו אוכלו לשם רעבון אלא לשם מיתוק האוכל שבא אחריו.

ה'''רמב"ם''' (ברכות ג ה) כתב שזהו כלל בברכות, כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה, בין שהיא מעורבת עם העיקר ובין שאינה מעורבת.

ב'''שלחן ערוך''' (ריב א) פסק שלא רק אם אוכל הטפלה עם העיקר יחד, אלא אפילו אוכלן כל אחד לבדו, פוטר.  

<BR/>ה'''רמ"א''' במקום השיג וכתב שדווקא כשאוכלן יחד או או שאוכל העיקר תחילה, אבל אם אוכל את הטפל תחילה, כגון שמקדים אכילה לשתיה כדי לא לשתות על ליבא ריקנא או כדי למתק השתיה, שמברך על המאכל הטפל, ומ"מ יש לברך עליו שהכל ולא את ברכתו הרגילה.

ה'''לבוש''' (א) הסכים לדעת הרמ"א, שעל טפל שמקדימו לעיקר, יש לברך שהכל.

כתב ה'''פרישה''' (ריב א) שאם בשעת הברכה על העיקר, לא היה הטפל על השולחן, לא נפטר בברכתו, וטעון הוא ברכה לעצמו.

<BR/>דברים אלו למד הפרישה מתוך דברי '''ר' אברהם מפראג''', שהקשה על דברי התוספות שפירשו שהמליח בא רק להשיב הלב מפני מתיקות הפירות, והפת מעדן את המליח, שאם כן למה מברכים על המליח כלל, והרי יש לפוטרו מדין טפל לפירות? ותירץ שלא היה המליח שם בשעת הברכה על הפירות. מזה למד הפרישה שאם שותים, ולאחר מכן מצווים להביא דבר למתק השתייה, שיש לברך עליו.