הבדלים בין גרסאות בדף "ביטול חמץ"

נוספו 749 בתים ,  22:51, 21 במרץ 2018
אין תקציר עריכה
שורה 25: שורה 25:
   
   
=== שיטת התוספות וסייעתו ===
=== שיטת התוספות וסייעתו ===
מכח הקושיות על רש"י, מפרש '''ר"י''' שם בתוספות (ד ב ד"ה מדאורייתא), שבביטול אין מצות 'תשביתו', אלא הוא מועיל מדין הפקר שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שמאחר שביטלו הרי הוא הפקר וכאילו אינו ברשותו. והוסיפו התוס' שאף שבסתמא צריך [[להפקיר בפני שלושה]], מדראורייתא לא צריך. וכן הביאו ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה ב ב) וב'''אור זרוע''' (ב פסחים רמד) בשם '''רבנו תם'''.
מכח הקושיות על רש"י, מפרש '''ר"י''' שם בתוספות (ד ב ד"ה מדאורייתא), שבביטול אין מצות 'תשביתו', אלא הוא מועיל מדין הפקר שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שמאחר שביטלו הרי הוא הפקר וכאילו אינו ברשותו. והוסיפו התוס' שאף שבסתמא צריך [[להפקיר בפני שלושה]], מדראורייתא לא צריך. וכן הביאו ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה ב ב) וב'''אור זרוע''' (ב פסחים רמד) בשם רבנו תם, והוא ב'''ספר הישר''' (חידושים שלט).
<BR/>לפירוש זה הסכים ה'''ר"ן''' (ו א ד"ה ד"ה הבודק צריך שיבטל, דפי הרי"ף א א ד"ה ומהו ענין הביטול), שכתב שביטול זה דין הפקר יש לו, והוכיח כן מהא דהביאה הגמרא דין דעוקצי תאנים, ששם ודאי דין הפקר יש להם, וכן ה'''ריטב"א''' (ו א ד"ה אמר רב יהודה) בשם רבו ה'''רא"ה''', והביא כמה ראיות לכך שמהתורה אין צורך להפקיר בפני שלושה. וכן משמע שהסכים לשיטה זו ה'''רא"ש''' בתשובה (יד ג), וכן משמע ב'''סמ"ג''' (עשין לט)<ref>שהביא קושיית ר"ת על רש"י, וכתב כשיטת רש"י. אך קצת קשה מהמשך דבריו, שלענין הגדרת הביטול הביא לשון הרמב"ם, שסובר שהביטול הוא השבתת החמץ ועשייתו כעפר. וכנראה שהביאו רק לענין אופן הביטול, אך אינו סובר שזוהי השבתה האמורה בתורה. וצ"ע אם סובר הסמ"ג שגם הרמב"ם ס"ל כדעת התוס' בזה.</ref>. וכן הסכים ה'''רשב"ץ''' (מאמר חמץ ה).
<BR/>לפירוש זה הסכים ה'''ר"ן''' (ו א ד"ה ד"ה הבודק צריך שיבטל, דפי הרי"ף א א ד"ה ומהו ענין הביטול), שכתב שביטול זה דין הפקר יש לו, והוכיח כן מהא דהביאה הגמרא דין דעוקצי תאנים, ששם ודאי דין הפקר יש להם, וכן ה'''ריטב"א''' (ו א ד"ה אמר רב יהודה) בשם רבו ה'''רא"ה''', והביא כמה ראיות לכך שמהתורה אין צורך להפקיר בפני שלושה. וכן משמע שהסכים לשיטה זו ה'''רא"ש''' בתשובה (יד ג), וכן משמע ב'''סמ"ג''' (עשין לט)<ref>שהביא קושיית ר"ת על רש"י, וכתב כשיטת רש"י. אך קצת קשה מהמשך דבריו, שלענין הגדרת הביטול הביא לשון הרמב"ם, שסובר שהביטול הוא השבתת החמץ ועשייתו כעפר. וכנראה שהביאו רק לענין אופן הביטול, אך אינו סובר שזוהי השבתה האמורה בתורה. וצ"ע אם סובר הסמ"ג שגם הרמב"ם ס"ל כדעת התוס' בזה.</ref>. וכן הסכים ה'''רשב"ץ''' (מאמר חמץ ה).
<BR/>לפירוש זה הסכים גם ה'''מאירי''' (ב א ד"ה והוא, ו א ד"ה כבר, מגן אבות ענין יח), שכתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, אף שתרגומה ביטול, מ"מ עיקרה הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ומצאנו לשון השבתה שהוא כליון, כמו 'אשביתה מאנוש זכרם', אף כאן הציווי להשביתו מן העולם. אלא שמ"מ גם אם ביטל את החמץ בלי לבערו, הרי כבר אינו שלו ואינו עובר עליו, כמו שמבואר להדיא שהולך לשחוט את פסחו וכו'.  
<BR/>לפירוש זה הסכים גם ה'''מאירי''' (ב א ד"ה והוא, ו א ד"ה כבר, מגן אבות ענין יח), שכתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, אף שתרגומה ביטול, מ"מ עיקרה הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ומצאנו לשון השבתה שהוא כליון, כמו 'אשביתה מאנוש זכרם', אף כאן הציווי להשביתו מן העולם. אלא שמ"מ גם אם ביטל את החמץ בלי לבערו, הרי כבר אינו שלו ואינו עובר עליו, כמו שמבואר להדיא שהולך לשחוט את פסחו וכו'.  
שורה 85: שורה 85:
<BR/>אבל ב'''בית יוסף''' (תלד ד"ה ומש"כ רבנו כל חמירא) תמה עליו, שאף שלא מצאנו בגמרא מ"מ, מצאנו בירושלמי שתיקנו כן.  
<BR/>אבל ב'''בית יוסף''' (תלד ד"ה ומש"כ רבנו כל חמירא) תמה עליו, שאף שלא מצאנו בגמרא מ"מ, מצאנו בירושלמי שתיקנו כן.  
<BR/>ה'''בית חדש''' (ד), כתב ליישב דברי הטור, שגם הירושלמי כוונתו לבטל בפה, וכן מה שכתבו הפוסקים שאומר בפה, הוא לרווחא דמילתא שנהגו כן משום עמי הארץ שמא ישכחו הבטול.
<BR/>ה'''בית חדש''' (ד), כתב ליישב דברי הטור, שגם הירושלמי כוונתו לבטל בפה, וכן מה שכתבו הפוסקים שאומר בפה, הוא לרווחא דמילתא שנהגו כן משום עמי הארץ שמא ישכחו הבטול.
בספר '''הגהות מנהגים''' טירנא (ערב פסח ע) כתוב שסגי בביטול הלב, אבל הצריכו לבטל בפה מפני עמי הארץ, שמא ישכחו ביטךל הלב ויאכלו אחר כך חמץ.


== גזירת חכמים לבטל את החמץ בנוסף לביעור ==
== גזירת חכמים לבטל את החמץ בנוסף לביעור ==
שורה 95: שורה 97:
<BR/>אך מקשה הגמרא, שאם כן יבטל כשימצא, ומתרצת שייתכן שימצא לאחר זמן האיסור ושוב אינו יכול לבטל את החמץ, כיון שאינו ברשותו לבטלו.
<BR/>אך מקשה הגמרא, שאם כן יבטל כשימצא, ומתרצת שייתכן שימצא לאחר זמן האיסור ושוב אינו יכול לבטל את החמץ, כיון שאינו ברשותו לבטלו.


עוד מוסיפה הגמרא לומר שאין להמתין עם ביטול החמץ לשעה חמישית או רביעית בערב פסח, לפי שזמן זה אינו זמן ביעור ואינו זמן איסור, וממילא אין דעתו על זה, ועלול להימנע מלבטל את החמץ.
עוד מוסיפה לומר שאין להמתין עם ביטול החמץ לשעה חמישית או רביעית בערב פסח, לפי שזמן זה אינו זמן ביעור ואינו זמן איסור, וממילא אין דעתו על זה, ועלול להימנע מלבטל את החמץ.
<BR/>ואמנם גם לשעה שישית, שאז עסוק הוא בשריפתו ולא עלול לשכוח, אין להמתין, שכיון שהוא כבר אסור מדרבנן, שוב אינו יכול לבטל, שחכמים עשוהו כדאורייתא שאינו ברשותו לבטלו. שאמרו חכמים, שהמקדש אישה משעה שישית ומעלה, אפילו בחיטים קורדינייתא, אין חוששים לקידושיו, אף שזהו רק איסור דרבנן.
<BR/>ואמנם גם לשעה שישית, שאז עסוק הוא בשריפתו ולא עלול לשכוח, אין להמתין, שכיון שהוא כבר אסור מדרבנן, שוב אינו יכול לבטל, שחכמים עשוהו כדאורייתא שאינו ברשותו לבטלו. שאמרו חכמים, שהמקדש אישה משעה שישית ומעלה, אפילו בחיטים קורדינייתא, אין חוששים לקידושיו, אף שזהו רק איסור דרבנן.


שורה 175: שורה 177:
'''רבנו ירוחם''' (ה א לח ג) כתב שצריך לומר 'ברשותי' ולא 'בביתא הדין' (כפי שכתוב בירושלמי, וכן הוא ברש"י ובספר האורה הנ"ל), שמא יש לו חמץ בבית אחר,  ולכן אומר ברשותי כדי לכלול כל חמץ שיש לו. וכן כתב ה'''טור''' (אורח חיים תלד).
'''רבנו ירוחם''' (ה א לח ג) כתב שצריך לומר 'ברשותי' ולא 'בביתא הדין' (כפי שכתוב בירושלמי, וכן הוא ברש"י ובספר האורה הנ"ל), שמא יש לו חמץ בבית אחר,  ולכן אומר ברשותי כדי לכלול כל חמץ שיש לו. וכן כתב ה'''טור''' (אורח חיים תלד).


ב'''בית חדש''' (תלד ה) כתב ליישב דעת רש"י, שכיון שכל הטעם לביטול הוא שמא ימצא גלוסקא, ממילא חשש זה אינו אלא בביתו שגר בו, ורק שם צריך לבטל חמץ שאינו ידוע לו. אבל בשאר המקומות אינו צריך לבטל דליכא חשש זה, אלא אם כן יש שם חמץ ידוע שאז פשיטא שצריך לבטל וזיל קרי בי רב הוא.
בחידושי '''חתם סופר''' (ו ב ד"ה הבודק) כתב ליישב דעת רש"י, שכיון שמדאוייתא בביטול סגי, כאשר בדק לפי יכולתו אינו עובר על האיסור, ואם כן האפשרות שימצא גלוסקא היא רק במקומות שבדק, שהרי במקומות שלא בדק, אם ייתכן שנמצאת שם גלוסקא, אינו יוצא ידי חובתו עד שיבדוק שם. ולכן די לו לומר 'בהדין ביתא' שכבר בדק, לפי שרק היכן שבדק ייתכן מציאות של גלוסקא שלא מצא.
בחידושי '''חתם סופר''' (ו ב ד"ה הבודק) כתב ליישב דעת רש"י, שכיון שמדאוייתא בביטול סגי, כאשר בדק לפי יכולתו אינו עובר על האיסור, ואם כן האפשרות שימצא גלוסקא היא רק במקומות שבדק, שהרי במקומות שלא בדק, אם ייתכן שנמצאת שם גלוסקא, אינו יוצא ידי חובתו עד שיבדוק שם. ולכן די לו לומר 'בהדין ביתא' שכבר בדק, לפי שרק היכן שבדק ייתכן מציאות של גלוסקא שלא מצא.