הבדלים בין גרסאות בדף "ביעור פירות שביעית"

ב'''משנה''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 שביעית ט ה]) נחלקו תנאים כיצד יש לנהוג במקרה בו אדם כבש שלוש מיני כבשים בחבית אחת. ב'''ספרא''' (כה יב) סמכו את דין המשנה הזו אל מדרש הפסוק "מן השדה תאכלו את תבואתה"<span> </span>: רק כאשר ניתן לאכול מן השדה - מותר לאכול בכלל. עוד למדו בספרא (כה ז) שדין הביעור חל גם על בהמה, שמהפסוק "ולבהמתך ולחיה" למדו שיש להשוות אכילת חיה לבהמה. לא מבורר בספרא האם יש הבדל בין הזמן שניתן לאכול בו מן השדה לבין זמן שהחיה אוכלת.

את דרשת הספרא שמגדירה את זמן ההיתר לאכילת בהמה, מביא גם ה'''בבלי''' (פסחים נב ב)''',''' כביאור לחלוקת זמן הביעור לארצות שונות (ראו להלן), וכן מובא גם ב'''ירושלמי''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%99_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 שביעית ט ב]).  

ה'''ירושלמי''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%99_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 ט ג]) מביא אף את דרשת הספרא המגדירה את זמן הביעור לאכילת אדם כאשר הוא מטעים דין בגדרי הביעור: אוכלין על המופקר, אבל לא על השמור.   

ב'''משנה''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 שביעית ט ד]) נאמר שהזמן שמוגדר כ"כלה מן השדה", שאחריו יש לבער - מוגדר רק על פי פירות מופקרים, ולא על פי פירות שמורים.  

ה'''ירושלמי''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%99_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 (על המשנה; לפנינו ט ג)] מבאר שהמשנה נשנית על פי שיטת רבי שמעון, שאוכלים מן הבית הבית רק בזמן שיש בשדה. ומדוע לא אוכלים על המופקר? מבאר הירושלמי טעמו: "את הוא שגרמת לה שלא תאכל".

ה'''רמב"ם בפירוש המשנה''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 שביעית ט ד]) מבאר שלא אוכלים על השמור, כיוון שאין החיה אוכלת אלא מן המופקר. נראה מדבריו שיסוד הדין, ומה שקובע את גדר הכילוי להלכה, הוא שיש לאדם רשות לאכול ממין פירות שביעית רק כאשר גם לחיות השדה יש אפשרות לאכול ממין זה. כלומר, יכולת החיה לאכול היא הסיבה להיתר אכילת האדם.

ניתן להביא חיזוק להיות הדין דאורייתא מדברי הרמב"ם בפירוש משנת "הכובש שלושה כבשים" ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 שביעית ט ה]; ראו בכותרת הבאה), שם כתב שהלכה כרבן גמליאל כיוון שהוא המחמיר, ומשמע שזה דאורייתא.

ב'''משנה''' (ש[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 ביעית ט ד]) נאמר שהזמן שמוגדר כ"כלה מן השדה", שאחריו יש לבער - מוגדר רק על פי פירות מופקרים, ולא על פי פירות שמורים. זו היא שיטת תנא קמא, אך רבי יוסי חולק ומתיר לאכול על השמור.  

ה'''ירושלמי''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%99_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 על המשנה; לפנינו ט ג]) מבאר שהמשנה נשנית על פי שיטת רבי שמעון, שאוכלים מן הבית הבית רק בזמן שיש בשדה. ומדוע לא אוכלים על המופקר? מבאר הירושלמי טעמו: "את הוא שגרמת לה שלא תאכל".

ה'''רמב"ם''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 פירוש המשנה]) מבאר שלא אוכלים על השמור, כיוון שאין החיה אוכלת אלא מן המופקר, וכן ביאר '''רבנו שמשון''' (ט ד). באופן דומה, מפרש ה'''גר"א''' (שנות אליהו ט ד) ביאר את טעם המשנה על פי הירושלמי, שהשמירה היא שגרמה לגידולים שלא ייאכלו, והזמן הקובע הוא הזמן שבו ראוי היה המין לכלות לולא התערבות האדם. לדבריהם - "שמור" היינו מה שלא יכול להיות מצוי לחיה, ואף אם הוא מופקר לכל בני האדם.

בשיטת רבי יוסי שמתיר שמור, מעיר ה'''תוספות יום טוב''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%98%D7%95%D7%91_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 ט ד]) ש"תפסת מרובה לא תפסת", והשמור שיש להתיר על פיו הוא ההגדרת הקלה ביותר לשמור, וזה הפירות שעוד מחוברים לאילן, והאילן עומד במקום שמור.

ה'''מלאכת שלמה''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 ט ד]) ביאר אחרת, ש"שמור" היינו פירות שעברת עליהם בעשה של "תשמטנה ונטשתה", ולכן אין לסמוך עליהם.   

ה'''רמב"ם''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%96 ז ד]) פסק מה הוא שמור על פי פירושו.

אמנם, '''ר"ש סירליאו''' (על הירושלמי הנזכר; הובא גם ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 מלאכת שלמה]) פסק הלכה כרבי יוסי, כיוון שבירושלמי אמרו שתנא קמא הוא רבי שמעון, והלכה כרבי יוסי מחבירו (עירובין מו ב ועוד). אולם, גרסת ה'''פני משה''' שם אחרת, וביאר שמשנה זו נשנית כסתם משנה, ולרוב הראשונים אין הלכה כרבי יוסי כנגד רבים וסתם משנה<ref>ראו מקורות בנושא ושכך דעת רוב הראשונים, [https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA:%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94_(%D7%92)_-_%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99_%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94_%D7%91%D7%9E%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%AA_%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%90%D7%99%D7%9D#.D7.9B.D7.A8.D7.91.D7.99_.D7.99.D7.95.D7.A1.D7.99_.D7.9E.D7.97.D7.91.D7.A8.D7.95 במיקרופדיה תלמודית]</ref>. וכן טען כנגד הפוסקים כרבי יוסי '''ערוך השולחן''' (ערוך השולחן העתיד שמיטה כז כב).  

עוד שנו ב'''משנה''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 ט ד]) שאוכלים על הטפיחין.

את פירושיו הביאו מפרשני המשנה גם ה'''ר"ש,''' '''רא"ש''', '''ריבמ"צ''' (על המשנה) ועוד. וב'''משנה ראשונה''' הקשה על הפירוש הראשון, מדוע אוכלים עליו והרי בפסוק כתוב "ולחיה...", ואם נאמר שחיה לאו דווקא, והוא הדין לעוף - האם יש "שמור" מפני העוף? ומדוע לא אוכלים על הפירות שבחצרות?

ה'''רמב"ם''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 פירוש המשנה]) פירש שטפיחים הם גרגירי תבואה קשים שעולים מאליהם כספיחים ולא נזרעים, ומרוב קושיים ויבשותם נשארים הרבה זמן, ואף עליהם אוכלים, וכן פסק להלכה ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 ז,ד]), ובהלכה הזכיר גרגירי ענבים קשים, ללמדנו שאין דין זה דווקא בתבואה, אלא בכל גידול ([https://hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=107087&rid=7519 רדב"ז]). ו'''רבנו נתן''' (המאסף מפירוש ר' נתן אב הישיבה שביעית ט ד) ביאר שטפיחים אלו פירות שהוכו מהשמש או מהקור ולא יתבשלו עוד. ו'''ערוך השולחן''' (כז כג) כתב על הפירוש שהובא בשם '''ר' דניאל''' בערוך, ועל פירוש הרמב"ם - כי לדינא שניהם אמת.  

עוד שנו ב'''משנה''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 ט ד]) שאוכלים על הדופרא, אך לא על הסיתווניות. ורבי יהודה מתיר לאכול על הסתווניות אם ביכרו לפני בוא הסתיו.   

ב'''ירושלמי''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%99_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 על המשנה, לפנינו ט ג]) הובאה ברייתא, שרבי יהודה חולק אף בדופרא, וסובר שדופרא מותר רק אם ביכרו הפירות לפני הקיץ.   

וביאר ה'''רמב"ם''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 פירוש המשנה]) שדופרא מילא נגזרת מן דו-פירי. כלומר, שיש עצים שמוציאים שני יבולים בשנה; ואוכלים מן היבול שהוציא העץ בפעם הראשונה על היבול שהוציא שהוציא העץ באותה שנה, ועד שלא יכלה היבול השני אין קוראים ביבול הראשון "כלה מן השדה", וכן ביארו מפרשני המשנה '''ר"ש''', '''רא"ש''' ועוד.   

ה'''רמב"ם''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 פירוש המשנה]) ביאר כל מדובר בכל פירות הסתיו והטעם לכך שאין אוכלים עליהם הוא שהם נראים כפירות שנה אחרת, וכן פסק להלכה (ז ה). והעיקר הוא שהפירות נדמים כפירות שנה אחרת, ואין זה מועיל אם הפירות ביכרו עוד בקיץ.   

ה'''ר"ש''' (ט ד) ביאר שרבי יהודה בירושלמי לא בא לחלוק כלל על הרישא, אלא שדעתו שסתווניות אסורות אפילו אם הם מאילן שעושה שני יבולי פירות בשנה; שלא נאמר שבאילן המוציא שני יבולי פירות בדרך כלל, אוכלים על פירות הסתיו. לפי זה, דעת תנא קמא שבדופרא אוכלים על פירות סתיו אפילו אם לא ביכרו בקיץ.

אולם, '''רבנו יהוסף''' המובא ב'''[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%AA_%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 מלאכת שלמה]''' (ט ד) פסק שאין אוכלים מפירות הסתיו אף כאשר מדובר בדופרא, וכן נראה הפשוט ב'''רמב"ם''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D_%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%96 ז ה]).

ה'''ברטנורא''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%98%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%90_%D7%A2%D7%9C_%D7%A0%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%95 נדרים ו ח]) במקום אחר כי סתווניות אלו ענבים גרועים הנשארים על הגפן בסתיו, וכן הביא ה'''משנה ראשונה''' (שביעית ט ד) בשמו, וכן ביאר '''ערוך השולחן''' (כז כג). ה'''רב קוק''' (שבת הארץ ז ה)<ref>הרב קוק הביא שיטה זו באופן שונה קצת, שכיוון שפירות אלו גורעים הם נדמים כפירות שנה אחרת, ומהמשנה ראשונה מוכח שאין זו הכוונה. ומכל מקום ההיסק עומד במקומו.</ref> הסיק שלדבריהם אם פירות הסתיו אינם גרועים - ניתן לאכול עליהם.

ב'''משנה''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 שביעית ט ה]) הובאה מחלוקת תנאים, שממדרשי ההלכה משתמע שהיא יסודית ביותר, שכן גם בספרא וגם במכילתא סמכו משנה זו אל עיקר דרשת דין הביעור (ראו לעיל). במשנה נחלקו תנאים כיצד יש לנהוג כאשר כבשו שלושה מיני ירקות שונים בחבית אחת, והתחילו לכלות מיני הירקות הללו מן השדה: רבי אליעזר אומר "אוכלים על הראשון", רבי יהושע אומר "אף על האחרון", ורבן גמליאל אומר שכל ירק שנכבש מכלים לעצמו בזמן שכלה מינו מן השדה. ובסיפא הובאה דעת רבי שמעון ש"כל ירק -  אחד לביעור".

ב'''ירושלמי''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%99_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 שביעית ט ה]) אמרו שרבי אליעזר סובר שהראשון נותן טעם באחרון, ורבי יהושע סובר שהאחרון נותן טעם בראשון. והקשו שם על רבי יהושע - והראשון לא נותן טעם באחרון? כך הגרסה לפנינו, אך מה'''ר"ש''' (שביעית ט ה) וה'''רדב"ז''' ([https://hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=107091&rid=7524 שמיטה ויובל ז ו]) עולה שגרסתם הייתה שאף על רבי אליעזר מקשים - מדוע האחרון אינו נותן טעם בראשון?

כך ביארו '''ר"ש''' (שביעית ט ה), '''תוספות''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%91_%D7%90 תוס' פסחים נב א ד"ה הכובש]), '''המאירי''' (פסחים נב א) ועוד.  

'''רבנו תם''' (הובא בתוספות; ר"ש על המשנה) - כיוון שסמכו חכמים את המשנה למדרש - ביאר שהתנאים למדו שיטתם ממדרש.                         

'''רבנו ניסים''' (הובא בר"ש וב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%91_%D7%90 תוספות פסחים]) ביאר שה"ראשון" וה"אחרון" אמורים ביחס לסדר הכבישה בחבית. וכן נראה פירוש ה'''רמב"ם''' וה'''ראב"ד''' {{רמבם|שמיטה ויובל|ז|ג|על הרמב"ם שמיטה ויובל ז' ג'}} ; דרך אמונה בביאור ההלכה), וכן הוא ב'''פירוש המיוחס לר"ש''' על תורת כהנים.

ה'''ראב"ד''' (שמיטה ויובל ז ג) מבין שהמשנה עוסקת רק בביעור הראשון (בהתאם לשיטתו באופן הביעור, ראו להלן), שאז [https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA:%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%A9%D7%99%D7%A9_%D7%9C%D7%95_%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9F יש לו מתירים] ואוסר תערובת במשהו, וכך הוא מבין את דעת רבי שמעון: כל החבית חשובה כירק אחד לעניין הביעור, וברגע שאחד המינים הכבושים כלה מן השדה - יש לבער את כל החבית, שהרי המין שצריך ביעור אוסר שאר החבית במשהו. אולם, רבי אליעזר ורבי יהושע סברו אף במקרה כזה הולכים אחר [[טעם כעיקר - דאורייתא או דרבנן|נתינת טעם]], ונחלקו האם הראשון נותן טעם בראשון, או הראשון נותן טעם באחרון. רבן גמליאל סובר שכאין פה כלל "איסור", אלא רק חובה לבער, ולכן לא שייך כאן נתינת טעם; אלא כל מין שכלה לחיה מן השדה, יש לבער מין זה בלבד מן הבית.

ה'''רדב"ז''' ([https://hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=107091&rid=7524 שמיטה ויובל ז ו]) הקשה על הראב"ד, הרי לשיטתו יוצא שדעת רבי אליעזר זהה לדעת רבי שמעון, לכאורה שניהם מחמירים שכשכלה מין אחד מן החבית - יש לבער את כולה. כדי לצאת ידי הקושייה חייבים להבין שלשיטת הראב"ד "ראשון" הוא הראשון שנכבש בחבית כפירוש רבנו ניסים, ונמצאת דעת רבי אליעזר שונה מדעת רבי שמעון.

ה'''רמב"ם''' (פירוש המשנה ט ה במהדורת הרב קאפח) מבאר שהלכה כרבן גמליאל כיוון שהוא המחמיר. עוד יש להקדים להבנת שיטתו, שהרמב"ם פסק (שמיטה ויובל ז ו) שאם התחיל בחבית, הרי כל החבית כמבוערת. ה'''כס"מ''' ([https://hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=85593&rid=7524 ז ו]) מציין שמקור הלכה זו ב'''ירושלמי''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%99_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 ט ד]). פשט ההלכה הוא שמשפתח בחבית הרי כולה כמבוערת ואינו זקוק עוד לבער, וכן ביאר ה'''פני משה''' (על הירושלמי). אמנם, ה'''רדב"ז''' ([https://hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=107091&rid=7524 על הרמב"ם]) התקשה בכך ולכן פירש שכוונת הרמב"ם שיש לבער מייד את כולה. מכל מקום, מהלכה זו עולה שמשום דין אחר מרגע שמבער אחד מן המינים - אין עוד משמעות לזמן ביעורם של המינים האחרים.  

ב'''ירושלמי''' פסקו הלכה כרבן גמליאל, ויש גרסאות המופיעות בראשונים שבהן כבר במשנה פוסקים הלכה כרבן גמליאל. ונמצא שלכל ירק יש זמן משלו לביעור, וכן אין נתינת טעם לעניין הביעור ומייד שכלה אחד ממיני הירקות מן השדה - יש לבערו מן החבית, וכן פסק ה'''רמב"ם''' כמובא לעיל. ו'''הרב מרדכי אליהו''' (מאמר מרדכי כא כ-כא) פסק שכל זה אם הפירות נפרדים אלא שנתנו טעם זה בזה, אך אם הם מעורבים יחד באופן שלא ניתן להפרידם - יש לבער הכל .

ב'''משנה''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 שביעית ט ב-ג]) מבואר שלעניין ביעור מתחלקת הארץ לשלוש ארצות: יהודה, עבר הירדן והגליל, ובואר שם תחומן. ועוד אמרו שם "ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת", כלומר שביהודה יש שלוש ארצות, וכן בעבר הירדן והגליל, והמשיכה המשנה: "למה אמרו שלש ארצות? שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה", ורבי שמעון חולק וסובר שרק ביהודה יש שלוש ארצות, ושאר הארצות "כהר המלך".

מהמשנה לא ברור האם מה שנאמר בסופה "עד שיכלה האחרון שבה" מדבר על כל אחת מה3 ארצות שבתוך ה3 ארצות, או על ה3 ארצות הראשונות, כלומר יהודה עבר הירדן והגליל. אולם, מה'''תוספתא''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%AA%D7%90/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA/%D7%97 שביעית ז]) נראה מפורש שלמעשה יש 9 ארצות חלוקות לזמני הביעור, שהביאה התוספתא את השאלה מסוף המשנה וענתה עליה: "לפי שאין אוכלין מי בהר על שבעמק ולא מי שבעמק על שבהר".  

ב'''בבלי''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%91_%D7%91 פסחים נב ב]) מבאר רב חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בר חנינא שהחלוקה לשלוש ארצות נובעת מיסוד דין הביעור שהוא זמן אכילה חיה מן השדה, ו"גמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל, ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה". בהמשך הבבלי ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%92_%D7%90 פסחים נג א]) הובאה ברייתא שמביאה סימנים למקומות בעלי משמעות הלכתית כגון נחל איתן לעגלה ערופה, ומביאה סימן להרים ולעמקים ומציינת ש"נפקא מינה לבכורים", ולא "נפק"מ לביעור", אף שהסוגיא עסקה בעניין זה. לכאורה, מהבבלי נראה שלא קיבלת את החלוקה ל9 ארצות, ואין זכר לחלוקה זו בבלי.

ב'''ירושלמי''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%99_%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA_%D7%98 שביעית ט ב]) מבאר גם כן  רב חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בר חנינא את דין הביעור, אך אחרת: "שיערו לומר: אין החיה שבהר גדילה עמק, ולא גדילה חיה שבעמק בהר", ואף מהמשך הירושלמי שם ברור שבכל ארץ וארץ יש חלוקה לעמק, הר ושפלה.

'''רש"י''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%91_%D7%90 פסחים נב א ד"ה אוכלים בתמרים], [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%91_%D7%91#%D7%A8%D7%A9%22%D7%99 נב ב ד"ה שלוש ארצות והלא]ה) וה'''רמב"ם''' (שמיטה ויובל ז ט-י; פירוש המשנה שביעית ט ב) ביארו שלעניין הביעור יש רק שלוש ארצות: יהודה עבר הירדן והגליל. מדוע אם כן שנו שיש שלוש ארצות בכל אחת?  ביאר שזו עצם השאלה שבסוף המשנה, "למה אמרו...", ותשובת המשנה היא שאמרו כך כדי שלא נטעה ונחלק בין שלושתם, כלומר שבכל אחת מהארצות: יהודה עבר הירדן והגליל, אוכלים עד שיכלה האחרון שמכל מין שבה, אף שבתוך כל אחת מהן יש חלוקה נוספת לארצות. והוסיף ה'''רמב"ם''' בפירוש המשנה שעצם החלוקה הנוספת לשלוש שלוש ארצות אינה משום ביעור, אלא רק כדי להגדיר את הגבולות הגיאוגרפיים של יהודה, עבד הירדן והגליל.

'''תוספות''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%91_%D7%91#%D7%A8%D7%A9%22%D7%99 פסחים נב ב ד"ה עד שיכלה]) מוסיפים על השאלה שהזכרנו קושיה נוספת: רבי שמעון סובר שלא אמרו שלוש ארצות אלא ביהודה, ולעניין ביעור אמר זאת. ומדבריו נלמד שתנא קמא סובר שיש לעניין ביעור 3 ארצות בכל אחת מ3 הארצות: עבר הירדן, יהודה והגליל!

{{הערות שוליים}}[[מיוחד:קטגוריות|קטגוריות]]: ,[[:קטגוריה:ביעור פירות שביעית|ביעור פירות שביעית]] [[פירות שביעית]] [[שמיטה]] [[:קטגוריה:פסחים נא:|פסחים נא:]] [[:קטגוריה:פסחים נב.|פסחים נב.]] [[נדרים נז:]] [[עבודה זרה סב:]] [[זבחים עהL|זבחים עה:]] [[:קטגוריה:שמיטה ויובל פרק ז|שמיטה ויובל פרק ז]]