75
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "בדין שתי מלאכות היוצאות מפעולה אחת"
אין תקציר עריכה
| שורה 44: | שורה 44: | ||
'''בגמרא'''(מועד קטן, ב:) כתוב: "המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת – משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר: משום חורש. רב יוסף אמר: משום זורע".<BR/> | |||
לכאורה, ניתן להסביר שמחלוקת רבה ורב יוסף היא מצד | בהמשך הדברים מקשה עליהם אביי, מדוע הם מחייבים על המלאכה הזאת רק חיוב אחד ולא שניים, והרי כבר מצינו (בגמרא שלנו) שרב כהנא מחייב על פעולה אחת משום שתיים ("זומר וצריך לעצים")?!.<BR/> | ||
התוס' | על קושיית אביי אומרת הגמרא "קשיא" ולא "תיובתא" – משמע שיש תשובות על שאלת אביי (מה גם שרב כהנא הוא אמורא, ורבה ורב יוסף יכולים לחלוק עליו). לאחר מכן, מוכיח רב יוסף בגמרא שם את שיטתו מכלאיים, שנאמר '''בתוספתא'''(כלאיים, א, י) "המנכש והמחפה לכלאים לוקה", וכאמור איסור כלאיים הינו על זריעה ולא על חרישה, ואם כן משמע משם שהמנכש הוא זורע. וממשיכים שם רבה ורב יוסף לדון בנושא.<BR/> | ||
יש מקום לעיין כיצד יסבירו המנחת חינוך | |||
לשיטת המנחת חינוך, שאומר שגם בחרישה שנייה חייב משום שתיים, קשה יותר מדוע בגמרא במועד קטן חייב אחת. ואולי צריך לומר בדעתו, שסובר שמנכש ומשקה אינם דומים כל כך לזורע, ובפעולות אלה רק בעקיפין האדם מצמיח, ולא כמו בחרישה שנייה – שבחרישתו מכניס ממש את הזרעים לאדמה [אפשר לומר שבחרישה של ארץ ישראל מפזר את הזרעים תחילה ולאחר מכן חורש, וכך נזרעים הזרעים תוך כדי החרישה (באופן זה נחסכת החרישה שלפני הזריעה)], ועל כן במנכש ומשקה לא חייב גם משום זורע. אמנם, תשובה זו טובה רק לדעת רבה שאומר שהעיקר בפעולות הללו הוא "משום חורש", אך לדעת רב יוסף שאומר "משום זורע" – הדבר אינו מובן: מאי שנא? לכן צריך לומר, שהמנחת חינוך יגיד שגם בפעולות הנזכרות במועד קטן חייב משום שתיים, והלכה כאביי, ובאמת קשיא על רבה ורב יוסף המחייבים משום אחת. | לכאורה, ניתן להסביר שמחלוקת רבה ורב יוסף היא מצד הפעולה המעשית – מהן המלאכות הללו בעצם, האם חורש או זורע.<BR/> | ||
המצפה איתן יסביר לכאורה על פי דרכו, שרבה ורב יוסף חולקים מהו עיקר הפעולה, ועל יסוד עיקר זה מתחייב, כפי שבחרישה בארץ ישראל – שעיקר הפעולה (=המעשה) הוא החרישה ולכן חייב רק משום חורש (לפי שיטת המצפה איתן יש לומר כי קיים הבדל בין המקרה בגמרתנו לבין המקרה במסכת | |||
'''התוס''''(מו"ק, ב: ד"ה "קא מרפויי ארעא") מסבירים במחלוקת זו, שגם רב יוסף מודה כי מצד דמיון המעשה מלאכות אלו הן 'חרישה', אבל עם זאת סובר שהולכים אחר מחשבת האדם, וכאן תכלית מעשיו היא 'זריעה'. ['''ריטב"א'''(מו"ק, ב: ד"ה "איתמר המנכשו") מסביר שרבה הולך אחר הפעולה העכשווית שנעשית, ואילו רב יוסף אחר הפעולה העתידית].<BR/> | |||
יש מקום לעיין כיצד יסבירו '''המנחת חינוך''' ו'''המצפה איתן''', על פי שיטתם, מדוע באמת מחייבת הגמרא במועד קטן רק משום מלאכה אחת ולא משום שתיים [יש שיטות נוספות בהסבר הגמרא במועד קטן, והן יובאו בהמשך]. | |||
לשיטת '''המנחת חינוך'''(קונטרס "מוסך השבת", "החרישה", א), שאומר שגם בחרישה שנייה חייב משום שתיים, קשה יותר מדוע בגמרא במועד קטן חייב אחת. ואולי צריך לומר בדעתו, שסובר שמנכש ומשקה אינם דומים כל כך לזורע, ובפעולות אלה רק בעקיפין האדם מצמיח, ולא כמו בחרישה שנייה – שבחרישתו מכניס ממש את הזרעים לאדמה [אפשר לומר שבחרישה של ארץ ישראל מפזר את הזרעים תחילה ולאחר מכן חורש, וכך נזרעים הזרעים תוך כדי החרישה (באופן זה נחסכת החרישה שלפני הזריעה)], ועל כן במנכש ומשקה לא חייב גם משום זורע.<BR/>אמנם, תשובה זו טובה רק לדעת רבה שאומר שהעיקר בפעולות הללו הוא "משום חורש", אך לדעת רב יוסף שאומר "משום זורע" – הדבר אינו מובן: מאי שנא? לכן צריך לומר, שהמנחת חינוך יגיד שגם בפעולות הנזכרות במועד קטן חייב משום שתיים, והלכה כאביי, ובאמת קשיא על רבה ורב יוסף המחייבים משום אחת.<BR/> | |||
'''המצפה איתן''' יסביר לכאורה על פי דרכו, שרבה ורב יוסף חולקים מהו עיקר הפעולה, ועל יסוד עיקר זה מתחייב, כפי שבחרישה בארץ ישראל – שעיקר הפעולה (=המעשה) הוא החרישה ולכן חייב רק משום חורש. (לפי שיטת המצפה איתן יש לומר כי קיים הבדל בין המקרה בגמרתנו לבין המקרה במסכת מכות(כא:), שבמכות מדובר בקרקע רכה, ובמעשה החיפוי העיקר הוא הזריעה, ואילו אצלנו, שהקרקע קשה – העיקר הוא ריכוך הקרקע בעוד שהזריעה היא ממילאית). | |||
ד. שיטת הרמב"ם | ד. שיטת הרמב"ם | ||
ישנה קושיה בהבנת דברי הרמב"ם בענייננו. בהלכה אחת מהלכות שבת כותב הרמב"ם : "המנכש בעיקרי האילנות... הרי זה תולדת חורש" – משמע שפוסק כרבה, שמנכש הוא חורש; בהלכה שלאחריה כותב : "אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע" – משמע שפוסק כרב יוסף, שמשקה הוא זורע. | |||
אך עדיין קשה מדברי הרמב"ם בהלכות כלאיים , שכתב: "אחד הזורע או המנכש או המחפה..." בין החייבים משום כלאיים; משמע שהמנכש הוא זורע וכפסק רב יוסף. | ישנה קושיה בהבנת דברי '''הרמב"ם''' בענייננו.<BR/>בהלכה אחת מהלכות שבת כותב '''הרמב"ם'''(הל' שבת, ח, א) : "המנכש בעיקרי האילנות... הרי זה תולדת חורש" – משמע שפוסק כרבה, שמנכש הוא חורש; <BR/>בהלכה שלאחריה(ח, ב) כותב : "אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע" – משמע שפוסק כרב יוסף, שמשקה הוא זורע.<BR/> | ||
ושמעתי בשם הרב יוסי רודריגז שמתרץ את דברי הרמב"ם ע"י כך שמחלק בין זרעים לצמחים. ואומר, שבאמת יש הבדל בפעולת ההשקיה אם היא נעשית על זרעים או על צמחים, שאם השקה צמחים – ודאי שזרע, כי אע"פ שהמים מרככים את הקרקע, הקרקע כבר פחות משפיעה על הצמח והוא עצמאי ורוצה לשתות מים, ולכאורה הרי זה זורע לכו"ע. ומה שנחלקו רבה ורב יוסף הוא רק בזרעים, שלדעת רבה פעולת ההשקיה משמעותית יותר לריכוך הקרקע (בשלבי הנביטה וההשתרשות הראשוניים של הזרע בבית גידולו) ועל כן חייב משום חורש, ולדעת רב יוסף הפעולה היא על הזרע ולכן חייב משום זורע. וכך מתורץ הרמב"ם – שבאמת פסק כרבה, ומה שכתב שמשקה הוא "תולדת זורע" מתייחס לצמחים שבהם גם רבה מודה שחייב משום זורע.[אולי אפשר להסביר כך גם את דברי המאירי, שפוסק גם הוא פעם כרבה ופעם כרב יוסף].<BR/> | |||
תירוץ נוסף | אך עדיין קשה מדברי '''הרמב"ם''' (בהלכות כלאיים, א, ב) , שכתב: "אחד הזורע או '''המנכש''' או המחפה..." בין החייבים משום כלאיים; משמע שהמנכש הוא זורע וכפסק רב יוסף.<BR/> | ||
דרך נוספת לתרץ | '''הרב יוסי מתרץ''' אף קושיה זו על פי האמור לעיל, ומסביר שגם בהלכות כלאיים מדובר שכבר ישנו צמח. כלומר, גם במנכש ניתן להבדיל ולחלק בין צמח לזרע – בצמח המנכש הוא כזורע, כי למרות שפועל גם על הקרקע, הצמח הינו עצמאי יותר ואינו זקוק כל כך לחיזוקים מן הקרקע, ולכן הפעולה היא באופן ישיר על הצמח לחזקו; בזרע – לעומת זאת – זהו חורש, כי יניקת כח מן הקרקע (אוויר, מינרלים וכדו') היא חיונית לזרע.<BR/>ראיה לתירוץ זה אפשר להביא מלשון הגמרא במועד קטן, שנאמר שם "המנכש והמשקה מים '''לזרעים'''... רבה אמר: משום חורש" [=אך בצמחים מודה שחייב משום זורע].<BR/> | ||
עוד אפשר לתרץ ברמב"ם כדבריו של הנודע ביהודה , שמסביר שמחלוקת רבה ורב יוסף היא בדמיון המעשה עצמו – האם חורש או זורע (ובזה חולק על הסבר התוס' ). לפי זה, יכול הרמב"ם לפסוק בערבוביה ולדמות כל מלאכה לאב לו היא דומה על פי דעתו, ואינו חייב לפסוק כדעת אחד האמוראים בשתי הפעולות, כיון שאין בכך סתירה של קו מנחה כלשהו של השיטות. | '''תירוץ נוסף''' לקושיה בדברי הרמב"ם הוא, שאין להוכיח מפסיקת הרמב"ם בהלכות כלאיים (שמנכש חייב בכלאיים) שסובר כי מנכש הוא זורע. ישנו חיוב נוסף בכלאיים, והוא המקיים (=שאינו עוקר גידולי כלאיים שעלו בשדהו). גם חכמים מודים לרבי עקיבא(מסכת מכות, שם) שאדם שפועל כלשהו על הזרע חייב משום מקיים, ולכן אף שפסק הרמב"ם כרבה שהמנכש כחורש – מובנת פסיקתו שמנכש חייב בכלאיים, משום שפעולת הניכוש מסייעת לזרע וחייב משום מקיים.<BR/> | ||
'''דרך נוספת לתרץ'''(הערות הרב הרשלר על הרמב"ן, שבת ע"ד: סוף הערה 175) את הרמב"ם בכלאיים היא שבאמת המנכש עיקרו הוא חורש, אבל עם זאת יש בו גם זורע, ולעניין כלאיים שייך זורע.<BR/> | |||
'''עוד אפשר לתרץ''' ברמב"ם כדבריו של '''הנודע ביהודה'''(תנינא, ל"א), שמסביר שמחלוקת רבה ורב יוסף היא בדמיון המעשה עצמו – האם חורש או זורע (ובזה חולק על הסבר התוס' ). לפי זה, יכול הרמב"ם לפסוק בערבוביה ולדמות כל מלאכה לאב לו היא דומה על פי דעתו, ואינו חייב לפסוק כדעת אחד האמוראים בשתי הפעולות, כיון שאין בכך סתירה של קו מנחה כלשהו של השיטות. | |||
ה. מה בין מנכש ומשקה לזומר וצריך לעצים | ה. מה בין מנכש ומשקה לזומר וצריך לעצים | ||
ישנן שיטות נוספות המבארות את מחלוקת רבה ורב יוסף ועונות על קושיות אביי, ולמעשה מסבירות מהו ההבדל בין "זומר וצריך לעצים" שחייב שתיים לבין "המנכש והמשקה מים" שחייב רק אחת: | |||
1. "זומר וצריך לעצים" זו פעולה שיש בה שני אבות מלאכה (הזורע והקוצר), ועל כן חייב משום שניהם, אבל "המנכש והמשקה" הן פעולות שחיובן הוא רק משום תולדה, ולכן יש להכריע מהו האב שהן תולדותיו – שאלה בה חולקים רבה ורב יוסף – ואין לחייב בהן משום שתיים. תירוץ זה מתאים לדעת הרמב"ן , שכותב לגבי הגוזז: "דחדא תולדה לשני אבות ליכא לעולם". | ישנן שיטות נוספות המבארות את מחלוקת רבה ורב יוסף ועונות על קושיות אביי, ולמעשה מסבירות מהו ההבדל בין "זומר וצריך לעצים" שחייב שתיים לבין "המנכש והמשקה מים" שחייב רק אחת:<BR/> | ||
2. ב"זומר וצריך לעצים" יש תרי גופי (=שני נפעלים): העץ הנטוע, שעתה גדל טוב יותר, והעצים הזמורים, שמשתמש בהם לצורכו, ומשום כך חייב שתיים. אבל במנכש ומשקה, שהנפעל הוא הקרקע בלבד (שהרי גם הזרע נפעל דרך הקרקע ) – חייב אחת. [אולי אפשר לומר שגם הרמב"ן סובר כך, ויאמר שאף כי בדרך כלל אין "חדא תולדה לשני אבות" – זה מפני שמדובר במקרה שיש נפעל אחד, אך ב"זומר וצריך לעצים" אכן חייב שתיים מצד מה שישנם שני נפעלים]. | ה'''אור שמח'''(על הלכות שבת לרמב"ם, ז, ד) מביא שני תירוצים: | ||
בתשובת האור שמח שב"זומר וצריך לעצים" יש שני נפעלים, צריך להבין מה בדיוק פירוש 'שני נפעלים'; האם מדובר בשני נפעלים נפרדים שאינם קשורים או כאלה שיש ביניהם קשר. | |||
ושואלים התוס': הרי בסוגייתנו מתחייב משום נוטע אף אם לא התכוון ?! ועונים: מדובר שם במקרה שהזמירה לא יוצרת תיקון באילן, וממילא אינה מצמיחה אותו אלא מקלקלת אותו. | 1. "זומר וצריך לעצים" זו פעולה שיש בה שני אבות מלאכה (הזורע והקוצר), ועל כן חייב משום שניהם, אבל "המנכש והמשקה" הן פעולות שחיובן הוא רק משום תולדה, ולכן יש להכריע מהו האב שהן תולדותיו – שאלה בה חולקים רבה ורב יוסף – ואין לחייב בהן משום שתיים. תירוץ זה מתאים לדעת '''הרמב"ן'''(שבת עד: "הא דאמרינן תולש") , שכותב לגבי הגוזז: "דחדא תולדה לשני אבות ליכא לעולם". | ||
משמע מדברי תוס', שבאיסורי שביעית יש מעין "פסיק רישא", ואין המעשה תלוי בכוונת האדם, שעל כן הוכרחו לתרץ שם שמדובר במקלקל. | |||
2. ב"זומר וצריך לעצים" יש תרי גופי (=שני נפעלים): העץ הנטוע, שעתה גדל טוב יותר, והעצים הזמורים, שמשתמש בהם לצורכו, ומשום כך חייב שתיים. אבל במנכש ומשקה, שהנפעל הוא הקרקע בלבד (שהרי גם הזרע נפעל דרך הקרקע ) – חייב אחת. [אולי אפשר לומר שגם '''הרמב"ן''' סובר כך, ויאמר שאף כי בדרך כלל אין "חדא תולדה לשני אבות" – זה מפני שמדובר במקרה שיש נפעל אחד, אך ב"זומר וצריך לעצים" אכן חייב שתיים מצד מה שישנם שני נפעלים].<BR/> | |||
בתשובת האור שמח שב"זומר וצריך לעצים" יש שני נפעלים, צריך להבין מה בדיוק פירוש 'שני נפעלים'; האם מדובר בשני נפעלים נפרדים שאינם קשורים או כאלה שיש ביניהם קשר.<BR/> | |||
ה'''תוס''''(שבת עג: "זומר וצריך לעצים") שואלים מן ה'''גמרא'''(בסנהדרין כו.), המספרת על כהן שזמר בשביעית – הרי אסור הדבר, כיון שמצמיח בזמירתו את האילן ונמצא שזרע בשביעית? ומשיבים, שהוא יכול לומר שכוונתו "לעקל בית הבד" (=ליצור סלים מהענפים, כדי לאסוף בהם את הזיתים המיועדים לסחיטה).<BR/> | |||
ושואלים התוס': הרי בסוגייתנו מתחייב משום נוטע אף אם לא התכוון ?! ועונים: מדובר שם במקרה שהזמירה לא יוצרת תיקון באילן, וממילא אינה מצמיחה אותו אלא מקלקלת אותו.<BR/> | |||
'''משמע מדברי תוס'''', שבאיסורי שביעית יש מעין "פסיק רישא", ואין המעשה תלוי בכוונת האדם, שעל כן הוכרחו לתרץ שם שמדובר במקלקל. | |||
הראש יוסף חולק על תוס', על פי דיוק בדברי רש"י . רש"י מפרש: "זומר – להצמיח הגפן", משמע שצריך שיתכוון האדם להצמיח בשביל להתחייב משום נוטע. מסביר הראש יוסף, שזה משום ששתי הפעולות של הקצירה והנטיעה הן שתי פעולות נפרדות, אע"פ שנעשות במעשה אחד, כיון שהתיקון לאילן (=הצמחתו) בא מאוחר יותר ואינו קשור ישירות לזמירה. לכן, אומר הראש יוסף, במקרה זה אין כאן "פסיק רישא", משום ש"פסיק רישא" הוא מעשה שפועל מיד ומאותה פעולה מיד יוצא דבר נוסף, אך כאן, שהתוצאה באה מאוחר – אין זה בכלל "פסיק רישא" ולכן תליא בכוונת האדם. וכך מסביר גם לגבי המקרה בשביעית, שלא צריך לומר כתוס' – שמקלקל – אלא אפילו מתקן, הדבר תלוי בכוונתו (כי אין "פסיק רישא"), וכיון שלכאורה לא התכוון ("לעקל בית הבד אני צריך") – פטור [מדברי הראש יוסף עולה כי סתם כך יש "פסיק רישא" בשביעית]. | הראש יוסף חולק על תוס', על פי דיוק בדברי רש"י . רש"י מפרש: "זומר – להצמיח הגפן", משמע שצריך שיתכוון האדם להצמיח בשביל להתחייב משום נוטע. מסביר הראש יוסף, שזה משום ששתי הפעולות של הקצירה והנטיעה הן שתי פעולות נפרדות, אע"פ שנעשות במעשה אחד, כיון שהתיקון לאילן (=הצמחתו) בא מאוחר יותר ואינו קשור ישירות לזמירה. לכן, אומר הראש יוסף, במקרה זה אין כאן "פסיק רישא", משום ש"פסיק רישא" הוא מעשה שפועל מיד ומאותה פעולה מיד יוצא דבר נוסף, אך כאן, שהתוצאה באה מאוחר – אין זה בכלל "פסיק רישא" ולכן תליא בכוונת האדם. וכך מסביר גם לגבי המקרה בשביעית, שלא צריך לומר כתוס' – שמקלקל – אלא אפילו מתקן, הדבר תלוי בכוונתו (כי אין "פסיק רישא"), וכיון שלכאורה לא התכוון ("לעקל בית הבד אני צריך") – פטור [מדברי הראש יוסף עולה כי סתם כך יש "פסיק רישא" בשביעית]. | ||
שיטת הראש יוסף לכאורה מקצינה את שיטת האור שמח, שכן לפיה אלו שני נפעלים שונים לגמרי . | שיטת הראש יוסף לכאורה מקצינה את שיטת האור שמח, שכן לפיה אלו שני נפעלים שונים לגמרי . | ||