הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו מממון לממון"

אכן, נראה כי '''הרמב"ן''' ביאר דין זה באופן שונה. הרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40885&st=&pgnum=2 (בבא מציעא ב א ד"ה וזו)] הגדיר כי החזקת הטלית ע"י בעל דינו כאשר הוא מודה לו שחצי הינו אכן של הבעל דין מגדירה את חצי הטלית כאילו כבר נטלה הבעל דין והוא כמו שנגיד שיהיה לו מיגו שיתבע ממנו בגד אחר הנמצא בביתו של בעל הדין ואיננו קשור לויכוח הנוכחי.<br>

ביאור הדברים - '''הקובץ שיעורים''' חקר ביסוד סברת מיגו והעלה שתי אפשרויות - א. נאמנות. ב. כוח הטענה. היה ניתן לומר, ע"פ ההסבר הראשון, שעצם זה שהייתה לך יכולת להוציא מהשני כסף בדרכים שונות ומשונות ולא עשית כן אלא בחרת לטעון את הטענה שטענת, יש לקבל את דבריך כדובר אמת ולפסוק אותם לדינא. לפי זה, היה מקום לומר שכל דרך להוציא כסף מהשני תתן לך נאמנות כזו. לדוגמא, אם הבעל דין הוא עבריין מוכר שלקח קרקעות מאחרים בכוח הזרוע וגם כאן היה יכול לעשות כן, אולי נאמין לו לאור זה שבחר לטעון טענות בבית הדין ולא לגזול בכוח. דוגמה נוספת - הבעל דין מביא לנו ראיות מוצקות שהיתה לו יכולת להפעיל מניפולציות על בעל דינו כדי שיודה לו, או שיש לו יכולת זיוף מוכחת ולכן היה יכול פשוט לזייף שטר על הסיפור ולמרות זאת בחר להתנהל ביושר בתוך כותלי בית הדין (בשונה מסוגיית הגמרא (בבא בתרא לב ב) של "שטרא זייפא", שם מדובר שהוא בפועל כבר זייף שטר שמתקבל או התקבל בפועל בבית הדין שזה יוצר מצב שהדיון בפועל כבר נמצא במקום אחר ולכן אנחנו מתייחסים למציאות משפטית שאפילו שטר מזוייף יוצר).<br>

אם כן, כוונת הרמב"ן הינה שכיון שתוכן ההגדרה של מיגו בנוי על כך שהטענה הפוטנציאלית חייבת לעסוק  בנושא שעומד בפנינו כאשר זה מקרה שהטענה הפוטנציאלית עוסקת בנידון שאינו עומד בפנינו אין את כוח המיגו. לכן, הרמב"ן מחדש להגדיר את חצי הטלית כאילו כבר עומדת בביתו של הבעל דין ולכן אינה עומדת לדיון ואי אפשר להשתמש לגביה בכוח המיגו.<br>

==האם נחלקו על דין זה?==