עיקר וטפל בברכות

מקורות
משנה:	ברכות ו ז
בבלי:	ברכות מד א
ירושלמי:	ברכות ג ה
רמב"ם:	אורח חיים ריב א

משנה וגמרא

המשנה (ברכות ו ז) אומרת שאדם שאוכל דבר מלוח ויחד עימו ואוכל פת, צריך לברך על המליח בלבד ופוטר בברכתו גם את הפת, מפני שהמליח עיקר והפת טפל, והכלל הוא שבעיקר וטפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל.

בתוספתא (ברכות ד יג) כתוב שאם הביאו לפניו אורז ויין, מברך על האורז ופוטר את היין. צנון ונובלות, מברך על הצנון ופוטר את הנובלות.

הגמרא (ברכות מד א) תמהה היאך ייתכן שיהיה במליח עיקר והפת טפלה, ומתרצת כגון האוכלים פירות גינוסר, שהם חשובים מן הפת.
מסבירים התוספות (ד"ה באוכלי) שהיו אוכלים את הפירות שהיו מתוקים במיוחד, ולאחר מכן היו אוכלים מליח כדי להשיב את הלב מפני המליחות. וכדי שלא יהיה מלוח מדי, היו אוכלים אחר כך פת כדי לעדן את המליחות. ומעירים התוספות שבאמת במקרה כזה יש לברך על הפירות עצמם ולפטור גם את המליח, אלא שהמשנה מדברת בכגון שלא אכל את הפירות באותו זמן אלא קודם לכן. או אפשר שכשאכל את הפירות לא היו שם עדיין המליח והפת, וממילא אין ברכת הפירות פוטרתן. כך פירש גם הרמב"ם בפירוש המשניות, שהמליח נועד להסיר מתיקות הפירות, ולכן אין מטרה באכילת הפת אלא מפני שאינם יכולים לאכול המליח לבדו. וכן הסכימו לפרש רבנו עובדיה מברטנורא ותוספות יום טוב.
בתוספות הרא"ש (מד א ד"ה באוכלי) הביא כדברי התוספות, אבל הוסיף בסוף דבריו שדעת רבנו חננאל שזהו דווקא כשאת המליח אפשר לאכול בלא פת, ולכן הוי עיקר כשאוכלו עם הטפל. משמע שכאשר את העיקר אי אפשר לאוכלו בלא הטפל, יש לברך גם על הטפל. ולכאורה זהו היפך דברי הרמב"ם.

בפסקי הרי"ד (מד א ד"ה מתני') משמע שלמד בגמרא שהמליח אינו בא לאחר אכילת הפירות, אלא המליח זהו הפירות עצמם, והם פירות מיוחדים שהיו חשובים מן הפת עצמו, ולכן מברך עליהם דווקא שהם העיקר. וכן משמע שהבין ה'מאירי (מד א ד"ה אמר המאירי) ברש"י.

באיזה אופן המליח פוטר את הפת

הטור (אורח חיים ריב) כותב, שהמליח פוטר את הפת לא רק כאשר הם מעורבים יחד, אלא גם כאשר כל אחד לבדו. אמנם לא מבואר בדבריו מה הדין כאשר אוכל את הפת קודם המליח.

ברכה אחרונה

בספר כלבו (כד ד"ה וכל זה שאמרנו) מסתפק לגבי צנון וזית, כאשר הצנון עיקר, האם הוא פוטר את הזית גם מברכה שלאחריה או רק מברכה שלפניה. ונוטה הוא שם לומר שפוטר גם מברכה שלאחריה. והרב בית יוסף (ריב ד"ה ומ"ש ואפילו) כתב שדבר פשוט הוא שכשם שפוטר מברכה ראשונה כן פוטר הוא מברכה אחרונה, וכן הסכים הדרכי משה (א).

עיקר מול חביב

הגמרא (מא א) מביאה דברי עולא, שמה שיש להקדים מין שבעה או מין חביב הוא דווקא כאשר ברכותיהם שוות, אבל אם אין ברכותיהם שוות, מברך על זה וחוזר ומברך על זה.
על זה מקשה הגמרא מהברייתא, שם כתוב שכאשר יש לפניו צנון וזית, מברך על הצנון ופוטר את הזית, אף שהזית מין שבעה? ומתרצת דאיירי שהצנון עיקר, כלומר יש כאן דין של עיקר וטפל, ולכן יש לברך על הצנון שהוא עיקר לעומת הזית.

בספר אור זרוע (א קעו) כתב על גמרא זו שכל דין קדימת הצנון לזית כאשר הצנון עיקר, זהו דווקא כאשר הצנון גם חביב, אבל אם אין עדיפות לצנון על פני הזית, יש להקדים את הזית אף על פי שהצנון עיקר. והביא דבריו האגור (רחצ), והוסיף שכל כהאי גוונא יש להעדיף להרבות בברכות, ולא להפקיע את הברכות, לכן יברך על שניהם כאשר מקדים את הזית.
בבית יוסף הביא דברי האגור הללו, ולא העיר עליהם כלום.