עיקר וטפל בברכות
| משנה: | ברכות ו ז |
| בבלי: | ברכות מא א, מד א |
| רמב"ם: | ברכות ג ה |
| שולחן ערוך: | אורח חיים ריב א |
משנה וגמרא
המשנה (ברכות ו ז) אומרת שאדם שאוכל דבר מלוח ויחד עימו ואוכל פת, צריך לברך על המליח בלבד ופוטר בברכתו גם את הפת, מפני שהמליח עיקר והפת טפל, והכלל הוא שבעיקר וטפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל.
בתוספתא (ברכות ד יג) כתוב שאם הביאו לפניו אורז ויין, מברך על האורז ופוטר את היין. צנון ונובלות, מברך על הצנון ופוטר את הנובלות.
הגמרא (ברכות מד א) תמהה היאך ייתכן שיהיה במליח עיקר והפת טפלה, ומתרצת כגון האוכלים פירות גינוסר, שהם חשובים מן הפת.
מסבירים התוספות (ד"ה באוכלי) שהיו אוכלים את הפירות שהיו מתוקים במיוחד, ולאחר מכן היו אוכלים מליח כדי להשיב את הלב מפני המליחות. וכדי שלא יהיה מלוח מדי, היו אוכלים אחר כך פת כדי לעדן את המליחות. ומעירים התוספות שבאמת במקרה כזה יש לברך על הפירות עצמם ולפטור גם את המליח, אלא שהמשנה מדברת בכגון שלא אכל את הפירות באותו זמן אלא קודם לכן. או אפשר שכשאכל את הפירות לא היו שם עדיין המליח והפת, וממילא אין ברכת הפירות פוטרתן. כך פירש גם הרמב"ם בפירוש המשניות, שהמליח נועד להסיר מתיקות הפירות, ולכן אין מטרה באכילת הפת אלא מפני שאינם יכולים לאכול המליח לבדו. וכן הסכימו לפרש רבנו עובדיה מברטנורא ותוספות יום טוב.
בתוספות הרא"ש (מד א ד"ה באוכלי) הביא כדברי התוספות, אבל הוסיף בסוף דבריו שדעת רבנו חננאל שזהו דווקא כשאת המליח אפשר לאכול בלא פת, ולכן הוי עיקר כשאוכלו עם הטפל. משמע שכאשר את העיקר אי אפשר לאוכלו בלא הטפל, יש לברך גם על הטפל. ולכאורה זהו היפך דברי הרמב"ם.
בפסקי הרי"ד (מד א ד"ה מתני') משמע שלמד בגמרא שהמליח אינו בא לאחר אכילת הפירות, אלא המליח זהו הפירות עצמם, והם פירות מיוחדים שהיו חשובים מן הפת עצמו, ולכן מברך עליהם דווקא שהם העיקר. וכן משמע שהבין ה'מאירי (מד א ד"ה אמר המאירי) ברש"י.
באיזה אופן המליח פוטר את הפת
הרא"ש (ו כו) כתב שאין לומר שהצנון פוטר את הזית רק כאשר אוכלן יחד, אלא אפילו אוכלן זה אחר זה, פוטר העיקר את הטפל. וכן פסק הטור (אורח חיים ריב) שהמליח פוטר את הפת גם כאשר אוכלם כל אחד לבדו, ולא רק כאשר הם מעורבים יחד. אמנם לא מבואר בדבריו מה הדין כאשר אוכל את הפת קודם המליח.
בתרומת הדשן (לא) באמת מחלק ואומר שכאשר הטפל נאכל לפני העיקר, אין הוא פוטרו, שהרי הוא כבר אוכל הטפל ונהנה בלא ברכה.
ברכה אחרונה
בספר כלבו (כד ד"ה וכל זה שאמרנו) מסתפק לגבי צנון וזית, כאשר הצנון עיקר, האם הוא פוטר את הזית גם מברכה שלאחריה או רק מברכה שלפניה. ונוטה הוא שם לומר שפוטר גם מברכה שלאחריה. והרב בית יוסף (ריב ד"ה ומ"ש ואפילו) כתב שדבר פשוט הוא שכשם שפוטר מברכה ראשונה כן פוטר הוא מברכה אחרונה, וכן הסכים הדרכי משה (א).
עיקר מול חביב
הגמרא (מא א) מביאה דברי עולא, שמה שיש להקדים מין שבעה או מין חביב הוא דווקא כאשר ברכותיהם שוות, אבל אם אין ברכותיהם שוות, מברך על זה וחוזר ומברך על זה.
על זה מקשה הגמרא מהברייתא, שם כתוב שכאשר יש לפניו צנון וזית, מברך על הצנון ופוטר את הזית, אף שהזית מין שבעה? ומתרצת דאיירי שהצנון עיקר, כלומר יש כאן דין של עיקר וטפל, ולכן יש לברך על הצנון שהוא עיקר לעומת הזית.
בספר האגור (רחצ) כתב בשם האור זרוע, שכל דין קדימת הצנון לזית כאשר הצנון עיקר, זהו דווקא כאשר הצנון גם חביב, אבל אם אין עדיפות לצנון על פני הזית, יש להקדים את הזית אף על פי שהצנון עיקר. והוסיף שכל כהאי גוונא יש להעדיף להרבות בברכות, ולא להפקיע את הברכות, לכן יברך על שניהם כאשר מקדים את הזית.
אמנם אור זרוע (א קעו) הביא דברים אלו בשם ר' יצחק אלפסי, אך האגור לא דייק בדבריו, כי הוא כתב שצריך לברך על שניהם כאשר הצנון לא חביב ולא עיקר. מבואר שאם על כל פנים הצנון עיקר, מברך עליו אף שאינו חביב. ומה שאמר הרי"ף שאפושי בברכות עדיף, הכוונה שאין סיבה לוותר על הברכה של הזית, ולכן לא יברך על הצנון 'אדמה' ויפטור בכך את הזית. אך אם הצנון עיקר ודאי יש לברך עליו.
בבית יוסף הביא דברי האגור הללו עם חוסר דיוקם, ולא העיר עליהם כלום.