הפקעת קידושין

מתי עושים הפקעת קידושין

כתוב בגיטין ל"ב עמוד א בתחילת פרק שלישי שמלכתחילה היה אפשר לבטל גט גם שלא בפני השליח ע"י העמדת בי"ד (של שלושה או שניים) ואמירה לפניהם שאתה מבטל את הגט. לאחר מכן התקין רבן גמליאל הזקן שלא יעשו כן בגלל שזה יגרום או לעגונות או לממזרות בטעות. הגמרא בדף ל"ג עמוד א מסתפקת מה קורה אם אדם עבר על תקנה זו, ובכל זאת בא ומבטל את זה. לפי רבי זה נחשב מבוטל, לעומת זאת לפי רשב"ג זה לא מבוטל אחרת "מה כוח בי"ד יפה?!".

הגמרא מיד שואלת, איך רשב"ג אומר דבר כזה? הרי מדאורייתא זה באמת מבוטל ואם אתה לא מבטל אתה בעצם מתיר אשת איש לעלמא! הגמרא עונה: "כל דמקדש על דעת בי"ד מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה". כלומר, כמים באים ומפקיעים את הקידושין שלה, ויוצא שהיא רטרואקטיבית אף פעם לא הייתה נשואה, וממילא היא מותרת לעולם. הגמרא מקשה על זה שזה נכון לגבי מי שמקדש בכסף, אבל מי שמקדש בביאה לא. והיא עונה, שבמקדש בביאה "שויוה רבנן לבעילתו בעלית זנות".

התוספות שמה הקשו בד"ה ואפקעינהו שאם כן, אפשר לנצל את זה כדי לחפות על אשה שזינתה שחס עליה. על כך הוא הביא שתי שיטות. הראשון של הר"י שאומר שזה באמת בסדר כי הוא מחפשה כדין. כנ"ל גם אומר הריטב"א ואף מוסיף וכותב שתבוא עליו ברכה שמציל אשה ממוות. לעומת זאת, רבינו תם אומר שאנחנו בודקים האם אנחנו חושבים שמדובר פה ברמאות. אם אנחנו רואים שהוא עושה זאת רק על מנת לחפות עליה אנחנו פשוט לא נפקיע את הקידושין. רק אם אנחנו לא חושבים שהוא עשה זאת מכוונות זדוניות, אנחנו נפקיע לו את הקידושין.

התוספות רא"ש על יבמות צ' ע"ב ד"ה אפקעינהו מוסיף על התוספות שלנו וכותב את שיטת הרשב"ם שאומר שבכלל לא באמת מפקיעים את הקידושין פה. הפקעת הקידושין היא איום בעלמא. האדם מפחד שאם נפקיע את קידושיו כל בעילותיו בזמן הנישואין יהיו רטרואקטיבית בעילות זנות. האחרים לא מקבלים הסבר זה בגלל שזה לא מסתדר עם ארוסה ששם לא רלוונטי בעילות זנות.

בגמרא במסכת כתובות ב' ע"ב כתוב שאין אונס בגיטין. מביאים מקרה שם כדי להראות זאת שאדם כתב גט לאשתו בתנאי שהוא לא יחזור תוך שלושים יום, ואז ביום השלושים הוא כמעט הצליח לחזור אבל נתקע מעבר לנהר. הוא צעק "חזו דאתאי! חזו דאתאי!" צחק שמואל ואמר "לא שמיה מתיא". כלומר, זה לא נחשב שהוא ביטל את הגט בזה שהוא נאנס ולא היה יכול לקיים את התנאי, ואשתו נחשבת גרושה לכל דבר. אמנם, מדאורייתא, יש התחשבות באונס אפילו בגיטין, שהרי התורה אמרה באנוסה "ולנערה לא תעשה דבר" (דברים כב, כו), אלא שחכמים גזרו זאת משום פרוצות וצנועות שייווצר מצד של ממזרות ועיגון. הגמרא שואלת שם גם כן, איך מתירים אותה הרי מדאורייתא היא אשת איש. ועונים באותו אופן כמו בגיטין שהפקיעו את קידושיו. הרמב"ן מביא שני הסברים. קודם כל הוא מביא את ההסבר של הרשב"ם שזה רק איום, אך מקשה הרי ארוסה שבו לא שייך בעילות זנות, אין זה יום כלל כי הוא לא מפסיד כלום.

הרמב"ן עונה על כך שקבעו שאם יפקיעו את קידושיו היא תהיה אסורה לחזור אליו, ואז הוא יפסיד אותה. אך הסבר זה קשה, כי הרי ממה נפשך! אם הוא לא יחפה עליה אז הוא בטוח יפסיד אותה כי היא תמות. ואם כן יחפה עליה, אז לפחות תהיה לו את האופציה לבעול אותה באיסור אם יחליט בכך, וגם אם לא, בכל מקרה הוא לא מפסיד כלום בזה שהוא מציל אותה, והרי הוא חס עליה. זה דחוק מאוד, אבל אולי אפשר לומר שהוא לא רוצה לגרום לכך שהיא בטוח תיאסר עליו, ואם לא יחפה עליה, אולי היא תינצל איכשהו והוא יוכל להישאר אתה.

רבי עקיבא אייגר מוסיף עוד טענה למה הוא לא באמת יחפה עליה, בגלל שאדם שמחפה הלקו כמו שכתוב "רב מנגיד מאן דמבטל גיטא", והוא לא יהיה מוכן לקבל מלקות תמורת החיפוי. אך הסבר זה קשה עדיין שהרי הגמרא לא תירצה את זה, שבגלל זה הוא לא יבטל את זה, אלא בגלל שאפקעינהו. ואם כן, הסבר רבי עקיבא אייגר איננו רלוונטי. לגבי אונס, זה לא בידו ולכן זה קושיא למרות ששם לא מקבל מלקות. אך הסבר קשה שהרי כתוב בדף ל"ד עמוד א שאדם שאמר שהגט יהיה גט אם לא יישא אותה עד ראש חודש אדר, ואז כשהגיע ראש חודש אדר והוא לא נשא אותה עדיין וטען שהתכוון לראש חודש ניסן, ומחשיבים את זה כאונס. ואם כן, רואים מפה שאונס וודאי בידו ודו"ק.

הרמב"ן הביא עוד הסבר, שבאמת מפקיעים את הקידושין, ואם כן, באמת עולה הבעיה של חיפוי, ומסביר שבאמת יש בעיה, אבל יותר חשוב לתקן תקנה זו כדי להתיר עגונות מאשר להקפיד על חיפוי שזה פחות מצוי. אך אם כן קשה, הרי אם יש פרצה בחוק שאפשר לחפות אז מה הועילו חכמים כשתיקנו זמן בגט? אלא שסתמו מה שיכלו, ובאמת רק צמצמו את הבעיה, עשו מיטיגציה לבעיה, אך פה בלית ברירה השאירו את הפרצה. אך הרמב"ן אח"כ חוזר לתירוצו הראשון עקב הבעיה שאם באמת עושים הפקעת קידושין, אפשר באופן תאורטי להתיר ממזרים ע"י הפקעת הקידושין, ובנוסף אפשר כך להתיר כל גרושה לכהן ע"י הפקעת הקידושין הראשונים שלה, וזה לא מסתבר. אך כותב שאולי אפשר לתרץ עדיין ע"פ איך שתירץ בתירוץ השני ושהאיסור של הגרושה לכהן והממזרות היא עדיין נשארת מדרבנן.

כתוב בגמרא הבבא בתרא מ"ח ע"ב שאם מישהו תלה אשה והכריח אותה להינשא לו, הנישואין תקפים. אמנם בסוף הגמרא אומרת שאין הנישואין תקפים בגלל שהוא עשה שלא כהוגן לכן אנחנו עושים לו שלא כהוגן ע"י זה שחכמים מפקיעים את נישואיו. בנוסף, ביבמות ק"י עמוד א מסופר על מקרה בו מישהו בא לקדש את הקטנה שהוא נשא לאחר שהיא גדלה, ובא אחר וחטף אותה וקידש אותה וגם שם לא הצריכו גט באותה סיבה, שהוא לא עשה כהוגן. נשים לב, שלא מזכירים בכלל את הטענה ש"כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש".

התוספות בבבא בתרא מ"ח ע"ב מתייחסים להבדל זה ואומרים שבבבא בתרא וביבמות בגלל שזה היה כבר מהתחלת הקידושין, וזה אף פעם לא היה מקובל על בית דין, הם יכולים לבוא ולהפקיע את זה מכוח זה שיש לבי"ד כוח להפקיע דבר מן התורה, וזאת למרות שיש פה עבירה שגורמים לבעילותיו להיהפך לבעילות זנות. לעומת זאת, בכתובות וגיטין, שמה הם צריכים את התמיכה של הבעל שמסכים להם "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש", כי הם כבר הסכימו לקידושין מראש, לכן אינם סתם יכולים לחזור בהם בלי הסכם הבעל.

הכרעה להלכה

המהרש"ם דיבר על מקרה שהלך בעלה והודיעו לה שהוא מת ונישאה לאחר והולידו ילדים, ואז פתאום חזר הבעל והסתבר שהוא לא מת והיא התגרשה מהראשון. והשאלה הייתה האם יש דרך להתיר את בניה מממזרות. הוא ענה שם שלשיטת ר"י וריטב"א שהתירו חיפוי מסוג זה לגמרי, היה אפשר להציל אותה לולא היא כבר גירשוה. גם לשיטת ר"ת אפשר לומר שפה הוא יסכים שאנחנו נפקיע בגלל שזה לא יוביל לפריצות, כי פה זה היה בטעות גמורה, לכן זה לא יביא לידי תקלה (יש מקום לחלוק על זה, שבכל זאת זה יוביל לכך שנשים פחות ידקדקו). אמנם לשיטת הרשב"ם והתירוץ הראשון של הרמב"ן והרשב"א שגם הולך בשיטתם, אי אפשר שהרי בכלל לא מפקיעים באמת את הקידושין שלו, אלא זה רק איום בעלמא. אמנם, רוב הפסוקים לא פסקו כמוהם ולכן לא חוששים לדעתם כי ספקא דרבנן לקולא. בנוסף, הוא מביא את שיטת הבית שמואל שסובר שזה כלל לא נחשב עבירה כשהופכים את הבעילות שלך לבעילות זנות, כי אז לא כוון לכך. אמנם כותב שכל זה להלכה ולא למעשה.

בשו"ת מנחת שלמה של הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, הוא עונה לו ואומר שקודם כל לפי הרמב"ן גם אם מפקיעים הממזר עדיין נשאר ממזר מדרבנן. הוא מוכיח גם שהתוספות סוברים שהבעילות זנות כן נחשבות עבירה, שהרי בתוספות בבב"ב מ"ח ע"ב מקשה שם התוספות שלמרות שזה גורם לבן אדם לבעילותיו להפוך לבעילות זנות בכל זאת עוקרים דבר זה מן התורה, ובנוסף הוכיח שהבית שמואל בעצמו לא התכוון שהעילות זנות תמיד אינם עבירה אלא רק במקרה שהוא הביא שהיה שם אח מומר ועשה שם תנאי לעקור את הקידושין אם היא תיזקק ליבם, אך בנידון דידן מודה שזה כן עבירה כי לא התנה על כך. בנוסף הביא את שיטת העונג יו"ט שטען שלא אומרים פה ספקא דרבנן לקולא שהרי לא מצינו שאי פעם השתמשו בטכניקה הזאת כדי להציל ממזרים. אך כותב המנחת שלמה שבשעת הדחק גדול אולי יש מקום לסמוך בכל זאת על אלה החולקים על הרמב"ן וסיעתיה.

איך ההפקעה עובדת

שיטת הריטב"א:

הריטב"א אומר שזה מדין תנאי. כשאדם אומר "כדת משה וישראל" הוא בעצם אומר שהוא מתנה את הקידושין שלו בדעת חכמים. זה כמו שאומר "הרי את מקודשת לי אם ירצה אבא". זה שאדם לא חשב על מה הוא אומר זה לא משנה, כי מחשבות לא משנות. כלומר, לחכמים יש תמיד את הכוח להפקיע את הקידושין מאיזו סיבה שבא להם מתי שבא להם.

השקלא וטריא ע"פ הריטב"א שבהתחלה חשבנו שמילא האבא לא יהיה אכפת לו להשוות את בעילתו של הבעל לבעילת זנות, ולהעביר אותו בעבירה, אבל בית דין, האם ראוי לנו להשוות את בעילתו לבעילת זנות ולגרום לו לעבור עבירה למפרע?! והגמרא עונה שכן.

שיטת רש"י:

רש"י כותב שזה תלוי ברצון חכמים בגט כזה. הוא כותב גם כן בכתובות ג' ע"א שזה מופקע ע"י הגט. כלומר, שצריך שהגט יהיה שם על מנת שחכמים יפקיעו את הקידושין. המהר"ץ חיות מסביר את רש"י כמו שיטת הריטב"א שמדובר פה בתנאי. אך הסבר זה קשה, כי הרי אם כן מה הקשר לגט? הרי בכל מקרה הם יכולים להפקיע. המהר"ץ חיות מוסיף וכותב שהסיבה שרש"י אמר שצריך גם כן להפוך את המעות למעות מתנה זה בגלל שדיבור בעלמא (אא"כ זה תנאי כפול) לא מספיק חזק כדי לבטל מעשה. לכן עושים את מעשה ההפקרה על מנת שזה יהיה חזק מספיק כדי לבטל את מעשה הקידושין.

בעקבות הקושיא הנ"ל השיטה מקובצת מסביר את רש"י באופן שונה. הוא מסביר שרש"י לא אמר שזה נחשב תנאי, אלא שהוא עשה אשראי לחכמים לבטל את הנישואין באמצעות הגט, ולכן צריך את הגט. הגמרא אומרת שאמנם בקידושי כסף בגלל שלחכמים יש את הכוח להפקיע את קידושיו באמצעות הכלל של הפקר בי"ד הפקר, הוא נותן להם אשראי, אבל במקרה של קידושי ביאה, הוא לא ייתן אשראי כי אין להם את הכוח להפקיע קידושיו כי הפקר בי"ד הפקר לא רלוונטי פה. ומתרץ שחכמים כן יכולים שמשווים את בעילתו לבעילת זנות, ולכן הוא כן נותן אשראי.

שיטת הרא"ה

הרא"ה מסביר שבהתחלה חשבנו בהוא אמינא שהכוח נובע מכוח חכמים, אך אם כן זה קשה כי זה רק רלוונטי לקידושי כסף שיש להם א הכוח להפקיעם ע"י הפקר בי"ד הפקר, אבל בקידושי ביאה לא. ומתרצים שחכמים הפקיעו את קידושיו מצד זה שהבעל התנה את זה על פיהם, ולא מכוח הבי"ד מצד עצמם. התוספות בהבנה ראשונה אומרים שהכל בסופו של דבר מבוסס על כוח הבית דין בלי שום תלות בבעל. זאת בניגוד לרש"י ולריטב"א, שאומרים שזה מבוסס על תלות בהסכם הבעל. תוספות מבינים שהתירוץ הראשון שהגמרא הציעה שזה נובע מהכלל של "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" נדחה, לעומת זאת רש"י וריטב"א הבינו שזה לא נידחה אלא תירצו את זה.

שיטת התוספות:

התוספות מסבירים שזה נובע מכוח הבי"ד, בקידושי כסף מבטלים זאת ע"י הכלל של הפקר בי"ד הפקר, ובקידושי ביאה מבטלים זאת ע"פ זה שיש לבי"ד כוח לעקור דבר מן התורה. ואז הגמרא הקשתה הרי בקידושי ביאה זה גורם לעבירה, ומצינו כבר שאין כוח לבי"ד לעקור דבר מן התורה כשזה גורם לעבירה, כמו במקרה של הגריווא דהדר לטיבלא. התוספות מתרץ ששם חכמים הם אלה שביטלו את זה, ולכן ברור למה זה לא נחשב עבירה עבור הבעל. זאת בניגוד להבנת המנחת שלמה שהוכיח מהתוספות שהוא כן עובר על עבירה לעיל. המהרש"א מקשה על התוספות, הרי גם בקידושי כסף הם גורמים לכך שכל הבעילות שלאחר מכן נהפכים לבעילות זנות, ואם כן זה קשה גם על קידושי כסף ולא קידושי ביאה. המהרש"א מתרץ ואומר ששם זה לא נחשב