זמן הספירה
| בבלי: | מנחות סה ב-סו א |
| רמב"ם: | תמידין ומוספין ז כב-כה |
| שולחן ערוך: | אורח חיים תפט |
באיזה יום מתחילים לספור ספירת העומר, באיזה זמן ביום, ובאיזה שלב בתפילה.
ממחרת השבת[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגמרא (מנחות סה א-סו א) מביאה שהבייתוסין היו אומרים שלעולם עצרת תחול ביום ראשון, לפי שמתחילים למנות את העומר ממחרת השבת שלאחר הפסח, כמו שכתוב בפסוק 'וספרתם לכם ממחרת השבת' והכוונה היא לשבת בראשית כמו כל 'שבת' הכתובה במקרא. ואילו חכמים קיבלו ש'שבת' כאן הכוונה ליום טוב ראשון של פסח, שמיד לאחריו מתחילים למנות חמישים יום. והגמרא מביאה שתי ברייתות שבהן כמה דעות בתנאים מהיכן לומדים דין זה.
ברייתא ראשונה:
- ר' יוחנן בן זכאי אומר שבפסוק אחד כתוב 'תספרו חמישים יום' ומשמע בכל יום שיחול יתחילו למנות, ואילו בפסוק אחר כתוב 'שבע שבתות תמימות תהיינה' משמע שיש למנות משבת לשבת, אלא שכאן מדובר ביו"ט של פסח שחל באמצע שבוע וכאן מדובר ביום טוב ראשון של פסח שחל בשבת.
- ר' אליעזר, וכן גם דעת ר"י בן בתירא בברייתא השניה, לומדים מהפסוק "וספרת לך" שמזה לומדים שהספירה תלויה בזמן שהוא מסור לבית דין, כמו יום טוב, שלהם ניתנה היכולת לקבוע את המועדים, ואילו השבת היא קבועה ועומדת וכל אדם יודע מתי תחול, ואינו צריך לבי"ד כדי לדעת מתי להתחיל לספור.
- ר' יהושע אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש חודש, מנה ימים וקדש עצרת. וכשם שחודש סמוך לביאתו ניכר כך עצרת סמוך לביאתה ניכרת, ולהלן יתבארו דבריו.
- ר' ישמעאל אומר שהתורה אמרה שיש להביא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, וכשם שבעצרת מביאים את שתי הלחם בתחילת הרגל, אף בפסח יש להביא עומר בתחילת הרגל והיינו מוצאי יום טוב, שאם הכוונה לשבת הרי שפעמים יבוא העומר בסוף הרגל.
- ר' יהודה בן בתירא לומד מה'שבת' שבסוף הפרשה שכתוב 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום' ושם הכוונה לשבוע, וכשם שבשבת זו רגל סמוך לה מלאחריה והוא עצרת ודווקא תחילת הרגל, כן 'שבת' האמורה בתחילת הפרשה רגל סמוך לה מלפניה והוא פסח, ודווקא תחילת הרגל.
ברייתא שניה:
- ר' יוסי בר' יהודה לומד מהפסוק 'תספרו חמשים יום' שכל הספירות יהיו תמיד חמשים יום, ואם הכוונה לשבת בראשית, הרי פעמים שיש נ"א יום או נ"ב או יותר, שאם פסח חל באמצע שבוע, הרי יש עוד כמה ימים עד שיתחילו לספור, ונמצא יותר מחמשים יום עד עצרת.
- ר' יוסי אומר שאם הכוונה לשבת בראשית, הרי יש הרבה שבתות בשנה, ומנלן שהכוונה דווקא לשבת שאחר הפסח.
- ר' שמעון בן אלעזר מביא שפסוק אחד אומר "ששת ימים תאכל מצות" ואילו בפסוק אחר כתוב "שבעת ימים מצות תאכלו", ומבאר שהכוונה שאם אוכל מתבואה ישנה יכול לאוכלה שבעה ימים, אך אם אוכל מתבואה חדשה, יכול לאוכלה רק ששה ימים. ומזה מוכח שהבאת העומר הוא יום אחד אחר תחילת הפסח.
בגמרא שם אומר רבא שעל דברי חלק מהתנאים יש פירכא. על דברי ריב"ז אפשר לומר שמה שהוצרכו פסוקים לימים ושבתות זהו כדי ללמוד את ההלכה שחידש אביי שיש מצוה למנות ימים ושבתות. את דברי ר' אליעזר ור"י בן בתירא ור' יהושע אפשר לדחות שאולי הכוונה ליום טוב שני ולאו דווקא לראשון. על דברי ר' יוסי בר' יהודה אפשר לומר שהכוונה לחמשים יום מתחילת הספירה, כלומר ללא הימים שבין יו"ט ראשון לבין שבת. ומוסיפה הגמרא שאף ר' יוסי כנראה ראה קושיה כלשהי על הלימוד שלו ולכן הוסיף בברייתא לומר גם את טעמו של ר' יהודה בן בתירא.
פירושי הראשונים בדברי ר' יהושע[עריכה | עריכת קוד מקור]
רש"י (מנחות סה ב ד"ה אף) מפרש שכשם שצריך למנות ימים ולקדש את החודש, כן יש למנות ימים ולקדש עצרת. וכשם שראש חדש ניכר סמוך לביאתו, כלומר ידוע שממולד הלבנה מתחילים לספור, כן גם עצרת צריך להיות ניכר בתחילת הספירה, והיינו שמתחילים למנות מזמן קבוע שהוא יו"ט ראשון של פסח, ולא אחר שבת שאז אין היכר קבוע מתחילתו אלא כל שנה בתאריך אחר.
תוספות (ד"ה מה, ראש השנה ה א ד"ה אמרה) הביאו פירושו של רבנו תם שכשם שראש חודש ניכר לכולם בכך שהלבנה מכוסה, ובכך יודעים כולם שלמחר מקדשים את החודש, כך עצרת צריך להיות ניכר בכך שיתנו עיניהם בחמישה לחודש ניסן לראות גודל הלבנה, וכשיראוהו בסיון באותו שיעור, ידעו שלמחר יתקדש עצרת.
ובשם ר' משולם הביאו שאי אפשר לומר 'מנה ימים וקדש חודש' שהרי זה ילפינן בגמרא (ראש השנה ה א) ממדרש חכמים, ואין בזה קושיה על הצדוקים שאינם מודים אלא בתורה שבכתב. אלא צריך לגרוס 'מנה ימים וקדש יובל', שכשם שהיובל לעולם מתחילים למנותו לאחר שנת החמישים, אף עצרת לעולם יש למנותו ממחרת יום טוב ראשון. אולם בתוס' שם הקשו על זה שאם כן היה צריך לומר 'מנה שנים וקדש יובל'.
ועוד פירוש הביאו תוס' שם שכשם שראש חודש אפשר תמיד לדעת מתי יבוא על ידי מניית הימים מראש חודש הקודם, והוא תמיד מספר קבוע, כך עצרת יש לקדשה על פי חשבון קבוע לאחר חמישים יום.
בלילה[עריכה | עריכת קוד מקור]
הברייתא (מנחות סו א, מגילה כא א) לומדת מן הפסוק 'שבע שבתות תמימות תהיינה', שיש למנות את העומר מבערב, שאם לא כן אין כאן תמימות.
ובמשנה (מגילה ב ו) מבואר שדבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה, וכן הדין בספירת העומר, שמותר לספור כל הלילה. כן מפורש בבעל הלכות גדולות (הלכות ספירת העומר) וכן פסק השלחן ערוך (תפט א).
כתבו התוספות (ד"ה זכר) שכיון שספירת העומר מדרבנן אפשר לספור כבר בבין השמשות, והוסיפו שאף עדיף לספור ביום סמוך לחשיכה משום 'תמימות', אמנם סיימו וכתבו על זה 'ואין נראה'. וברא"ש (פסחים י מ) הביא דברים אלו בשם ר"י ולא כתב שאין נראה. והטור (אורח חיים תפט) העתיק להלכה רק שאפשר לספור בספק חשיכה, ולא הזכיר ספירה ביום ממש.
הר"ן (בדפי הרי"ף כח א ד"ה וכי היכי) כתב בשם התוס' שכיון שהספירה מדרבנן בזה"ז טוב להקדים ביום הראשון ולספור בספק חשיכה כדי שיהיו תמימות. הרי שגם הוא השמיט הספירה ביום, וגם סייג דברי התוס' ליום הראשון בלבד. ומ"מ כתב על זה הר"ן שאין נכון להכניס עצמו בספק לכתחילה, וגם אין להחמיר בתמימות בזה"ז שהוא מדרבנן יותר מאשר אם היתה הספירה מדאורייתא, שאז לא היינו נכנסים לספק לספור בבין השמשות, אלא כל שסופר בלילה קרינן ביה תמימות. אבל במאירי (פסחים קכא ב ד"ה דין ספירת העומר) כתב שנהגו לספור קודם שיהיה לילה ודאי, משום תמימות. ומהמשך דבריו מבואר (ד"ה ויש) שזה אף למ"ד ספירת העומר מדאורייתא, שאילו למ"ד דרבנן יש להקל לספור אף קודם חשיכה אם התפללו ערבית.
בבית יוסף (תפט ד"ה ומה שכתב וזמן) הביא דברי התוס' והר"ן, אך בשלחן ערוך (א) לא הזכיר מזה דבר, רק כתב בסתם שמתחילים לספור את העומר בליל שני של פסח, ומשמע שדווקא בלילה. אמנם הבית חדש (א) כתב שמנהג העולם לברך בספק חשיכה אבל קודם לכן אין לברך, וכן מתבאר מתוך דברי טורי זהב (ו) שאפשר לצאת ידי חובה בספק חשיכה, אלא שטוב יותר לספור בצאת הכוכבים. ובפרי מגדים (משבצות זהב ה, אשל אברהם ו) כתב שמי שסופר בין השמשות יספור שוב בלי ברכה אחר צאת הכוכבים.
המתפלל מבעוד יום[עריכה | עריכת קוד מקור]
מחזור ויטרי ואבודרהם[עריכה | עריכת קוד מקור]
כתוב במחזור ויטרי (עמוד 301 ד"ה והיה) שרש"י היה מתפלל ערבית מבעוד יום, ולא רצה לברך על ספירת העומר שמא היא ברכה לבטלה, לכן ספר עימם בלי ברכה, שמא ישכח לברך אחר כך ונמצא קרח מכאן ומכאן (ושם בהערה ל כתב שכן נמצא ברש"י בכת"י). ובשבולי הלקט (רלד בסופו) הובא כן בשם ר' יצחק, וכן הוא בספר תניא (ספירת העומר סוד"ה כל הלילה) בשם ר' יצחק ב"ר יהודה.
מדברים אלו עולים שני חידושים. האחד, שיש תועלת בספירה מבעוד יום שהרי אם ישכח הועילה לו ספירתו, והשני, שאף שספר ספירה כדין יכול לספור אחר כך בברכה.
דברי המחזור ויטרי אלו הובאו באבודרהם (סדר פסח וספירת העומר) (ולא הזכיר זאת בשם רש"י), וסיים על זה שהרמב"ם כתב שמי שמנה ולא בירך יצא ידי חובה ולא יכול שוב לברך ומשמע שסובר כן להלכה ודלא כמחזור ויטרי. וסוף דבריו חלק על המחזור ויטרי גם לענין זמן הברכה, שכתב שאם ספר קודם בין השמשות אין בספירתו כלום ויכול אחר כך לברך. גם בתשובת הרשב"א (א רלה) ציטט השואל דברים אלו בשם רש"י, אבל הרשב"א דחה דבריו ואמר שאינו יודע איפה כתב רש"י דברים אלו, וגם לא יתכן לתלות כן בדעתו לפי שאי אפשר לעמוד ביום ראשון ולספור יום שני, ועוד שאם יצא י"ח בספירה שמבעוד יום איך יספור בברכה בלילה והרי ברכתו לבטלה.
הבית יוסף (תפט ד"ה כתב ה"ר דוד) הביא דברי האבודרהם בשלמותם ולא העיר עליהם, אך בשלחן ערוך (ג) פסק להלכה כהמחזור ויטרי שמי שמתפלל ערבית מבעוד יום עם הציבור מונה בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור, והאחרונים נזדקקו לבארו, היאך פסק נגד הרמב"ם והרשב"א האבודרהם, מה גם שלקמן סעיף ד הביא דברי האבודרהם שמי שסופר מבעוד יום אין בספירתו כלום ויכול אח"כ לספור בברכה. גם מדברי הרמ"א מבואר שאינו חולק על מרן, אלא כל שדעתו שלא לצאת בספירה מבעוד יום חוזר וסופר בברכה, ועכ"פ יכול לצאת בספירה מבעוד יום.
תירוץ סתירת דברי השלחן ערוך ודין ספירה מבעוד יום[עריכה | עריכת קוד מקור]
הט"ז (ו) תירץ שבאמת כשמונה עם הציבור מבעוד יום צריך שלכוון בדעתו שלא לצאת עד שימנה בלילה, אלא שתמה על זה א"כ מאיזה טעם הוא מונה מבעו"י, ותירץ שעושה כן שלא יחשדוהו שאינו סופר, ולפי"ז אם שכח בלילה לא יי"ח. וסיים הט"ז שעכ"פ צ"ל שמרן ורמ"א איירי בבין השמשות שאל"כ איך הציבור כולו ספר מבעוד יום מבלי להשלים בלילה. וכן העמיד הגר"א (ד"ה המתפלל) את דברי השו"ע, ויוצא לפי דבריהם לכאורה שספירה שמבעוד אינה מועילה.
ובמגן אברהם (ז) תירץ שמרן לשיטתו שסובר שמצוות צריכות כוונה וכשסופר מכוון בלבו שאם יזכור ויספור אחר חשיכה אינו רוצה לצאת בספירה זו. וכתב שכן מבואר מלשון הרמ"א שאם מכוון שלא לצאת אינו יוצא. וכתבו הפרי מגדים והמחצית השקל שגם למ"ד מצוות אין צריכות כוונה מועיל לו התנאי שלא יצא, וכן הוא להדיא בלבוש (ג) וכתב שמה שנהגו לספור מבעוד יום הוא מפני עמי הארץ שישכחו לספור בלילה. ובחק יעקב (יג) הוסיף שמצא כן בפסקי תוספות (מנחות קעו) שכיון שהתפללו ערבית הוי לילה גם לענין עומר כמו לענין קריאת שמע. וכתב החק יעקב שכיון שספירה דרבנן נהגו לסמוך על זה מחשש שמא ישכחו לספור אחר כך. אלא שהרוצה לחוש לעצמו יספור שוב בברכה משחשיכה. ובאמת שכדבריו מבואר גם במאירי (פסחים קכא ב ד"ה ויש אומרים) שלמ"ד שהספירה דרבנן מקלים לספור אף קודם חשיכה כל שהתפללו ערבית. עולה מדבריהם על כל פנים שמי שספר מבעוד יום הועילה לו הספירה, וכן הוא במאמר מרדכי (ה), וכן דעת הרב אליה רבה (יא) שדייק כן מדברי הרשב"א בתשובה (רלה) וכנראה כוונתו לסוף דבריו שם, ובביאור הלכה (ד"ה מבעוד יום) הביא דבריהם וכתב שעכ"פ יכול היחיד אחר כך לברך, כיון שמעיקר הדין אין זו ספירה.
בהגהות ספר מנהגים טירנא (כא) כתב שהראב"ן היה סופר את העומר בערב שבת מבעוד יום, אבל לא בשאר הימים. וכנראה סבר שקבלת שבת מועילה גם לספירה, וזה דלא כמו שהביא שם בשם רבנו יהודה והאגור (א שעז) ומהר"י מולין (חדשות צה).
אבל בשו"ת מהרש"ל (יג) חלק עליו וכתב שאף המקבלים שבת מוקדם אינו מועיל אלא לענין תוספת שבת, אך לא שהיום נעשה לילה ולכן אי אפשר לספור את העומר מבעוד יום, ודלא כראב"ן, ודבריו הובאו בבית חדש (א). ומשמע שאף בלא ברכה אין תועלת בספירה מבעוד יום.
גם מדברי הרשב"א בתשובה הנ"ל מבואר מתחילת דבריו שאין לצאת בספירה שמבעוד יום, וכן למד והכריע הפרי חדש (ג ד"ה מונה), אמנם האליה רבה (יא) דייק מהמשך דבריו שאפשר לצאת בדיעבד כמו בקריאת שמע.
לא ספר כל הלילה[עריכה | עריכת קוד מקור]
כתב בעל הלכות גדולות (הלכות ספירת העומר) שאם שכח ולא בירך בלילה יספור למחרת ביום. בחלק מהגירסאות בבה"ג מובא שיספור למחרת בברכה, ובחלקן כתוב שיספור ולא מוזכר ברכה. גם הראשונים שהביאו דבריו, חלקם הזכירו ברכה וחלקם לא הזכירו.
תוספות (מנחות סו א ד"ה זכר) הביאו דברי בה"ג וחלקו עליו, כי אף ששנינו (מנחות עב א) לגבי קצירת העומר שאם נקצר ביום כשר, מ"מ הגמרא שם מסיקה שהיא מחלוקת בתנאים, לפי שמהמשנה במגילה משמע שדווקא הלילה כשר כולו לקצירת העומר, אך היום לא. אמנם בתוספות במגילה (כ ב ד"ה כל הלילה) כתב בשם בה"ג שיספור ביום בלא ברכה, וכתב שכן הלכה, וכעין זה כתב גם הרא"ש (פסחים י מא).
באיזה שלב בתפילה[עריכה | עריכת קוד מקור]
השולחן ערוך (אורח חיים תפט א) כתב שסופרים לאחר תפילת ערבית.
דעת המעשה רב [דרוש מקור] וכף החיים (תפט קב), שיש לספור אחרי עלינו לשבח, כדי שלא להפסיק בסדר התפילה.
לעומת זאת המשנה ברורה (ב) כתב שסופרים לפני "עלינו לשבח", מפני שבכלל דין "תמימות" הוא להקדים כמה שאפשר את הספירה.
על פי סברה זו, כתב המור וקציעה [דרוש מקור] שמה שסופרים לאחר ערבית ולא לפניה הוא מכיוון שבדורות קודמים היו מתפללים ערבית מבעוד יום ורק לאחר התפילה אפשר היה לספור, ומנהג זה נותר גם בימינו כשמתפללים בלילה. מדבריו משמע שמן הראוי לספור לפני ערבית, אולם החק יעקב [דרוש מקור] כתב שמדינא צריך להקדים ק"ש ותפילה לספירה, מפני ש"תדיר קודם".