יציאה דיבור ולימוד בשעת קריאת התורה

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
בבלי:	ברכות ח א; סוטה לט א
רמב"ם:	תפילה יב ט
שולחן ערוך:	אורח חיים קמו א-ב

יציאה מבית הכנסת בשעת קריאת התורה

על הפסוק (ישעיה א כח): "וְעֹזְבֵ֥י יְהוָ֖ה יִכְלֽוּ", דורשת הגמרא (ברכות ח א), שזה נאמר על מי שמניח ספר תורה ויוצא.
ובהקשר לכך מובא שרבי אבהו היה יוצא בין גברא לגברא, כלומר בין העליות. אמנם בין פסוק לפסוק הגמרא מסתפקת אם מותר לצאת, ולא מכריעה.
המאירי בקרית ספר (ד א ד"ה שנינו בראשון של ברכות) כתב טעם לדבר, שדומה הדבר לפירוק עול וכמי שאין הקריאה חביבה עליו.

רבנו יונה (ד א ד"ה בין פסוק) כתב שמדובר על יציאה בזמן התרגום (שכן היה המנהג בזמנם לתרגם כל פסוק ופסוק), והכריע להלכה שכיון שהוא ספק דאורייתא, יש להחמיר, וכן הוא בספר העתים (קעו ד"ה ולאחר) שכל תיקו דאיסורא לחומרא.
וכן משמע ברמב"ם (תפילה יב ט) שלא כתב להיתרא אלא בין גברא לגברא, ומשמע שבין פסוק לפסוק אסור.
וכן פסק להלכה הטור (אורח חיים קמו), לאסור בין פסוק לפסוק. וכן הוא בשבלי הלקט (תפילה מ), וברבנו ירוחם (אדם וחוה ב ג יט ד ד"ה החלק השלישי).

בשלחן ערוך (אורח חיים קמו א) נפסק שאסור לצאת ולהניח ספר תורה פתוח אלא בין גברא לגברא.
בביאור הגר"א (ד"ה אסור) כתב שהשו"ע השמיט בין פסוק לפסוק, מפני שכעת אין מנהג לתרגם, ולכן אין נפקא מינה. אמנם המגן אברהם (א) כתב שיש נפקא מינה בחג השבועות שאומרים אקדמות.

יציאה שלא לצורך

מהר"י אבוהב כתב שהגם שמותר לצאת בין העולים, מ"מ אין לצאת אם לא לצורך.
גם המגן אברהם (ב) כתב בשם סדר היום ^{[דרוש מקור]} שאין לצאת אף בין גברא לגברא אלא לצורך גדול, וכן פסק המשנה ברורה (ג)

בספר חסידים (תשעח) כתב שאם צריך לנקביו, מותר לצאת, שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.

כשהספר פתוח או משהתחילו לקרוא

בביאור הלכה (קמו ד"ה כשהוא פתוח) מדייק מלשון השלחן ערוך, שכבר משהספר נפתח אסור לצאת, אף שעוד לא התחילו לקרוא. והוסיף שלענין זה חמורה היציאה יותר מאיסור דיבור, ששם לדעת הרמב"ם אינו אסור אלא משהתחילו לקרוא.

לימוד בשעת קריאת התורה

סתירה בין הגמרא בברכות לגמרא בסוטה

לענין לימוד בזמן קריאת התורה, מביאה הגמרא (ברכות ח א) שרב ששת היה מחזיר פניו וגורס משנתו בשעת קריאת התורה, והיה אומר "אנן בדידן ואינהו בדידהו".
במקום אחר מביאה הגמרא (סוטה לט א) דברי רב הונא, שכיון שנפתח ספר תורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר: (נחמיה ח ה): "וּכְפִתְח֖וֹ עָֽמְד֥וּ כָל־הָעָֽם", ואין עמידה אלא שתיקה. ר' זירא בשם רב חסדא לומד זאת מפסוק אחר שם (ח ג): "וְאָזְנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶל־סֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה".

על פניו נראה שיש סתירה בין הגמרות הללו, וכן הקשו הראשונים, וכתבו כמה תירוצים לדבר.

תירוצי הראשונים

כשיש עשרה

תירוץ ראשון שכתבו הראשונים, שבעובדא דרב ששת היו עשרה מבלעדיו ולכן מותר היה לו ללמוד בשעת הקריאה, אך אם אין עשרה מבלעדיו אסור. תירוץ זה כתב הרי"ף (מגילה יד ב) בשם בעל הלכות גדולות וכן הובא גם בהגהות אשרי (ברכות א ז) בשם האור זרוע ^{[דרוש מקור]}.

תורתו אומנותו

תירוץ אחר כתב הרי"ף שם בשם רבוותא אחריני, שתירצו שדווקא לרב ששת היה מותר מפני שתורתו אומנותו, אבל לכולי עלמא לא. וכתב הרי"ף שמסתברא כוותייהו. וכעין זה כתב הרי"ף גם בסוגיין (ברכות ד א), שמי שתורתו אומנותו מותר ללמוד לעצמו בשעת קריאת התורה, אבל להורות לאדם ששואל או לפרש דבר הלכה אסור, ולזה התכוונה הגמרא בסוטה. לתירוץ זה הסכימו גם התוספות (סוטה לט א ד"ה כיון) וכתבוהו בשם רבנו חננאל, וכן הביא הרא"ש (ברכות ז א; מגילה ג יד) תירוץ זה. וכן דעת הרמב"ם (תפילה יב ט).

רב ששת היה סגי נהור

אמנם קודם לכן כתבו התוספות (סוטה לט א ד"ה כיון) תירוצים נוספים.
בתחילה כתבו לחלק בין מהדר אפיה לשאינו מהדר אפיה.
תירוץ נוסף הביאו, שההיתר הוא דוקא לרב ששת שהיה עיוור, ואינו מחוייב בקריאת התורה שבכתב, לפי שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה. אבל שאר כל אדם, אסור. כתירוץ זה סובר רבנו יונה (ברכות ד א ד"ה רב ששת), וכן הובא בשמו בר"ן (מגילה יד ב ד"ה וקשיא) והסביר שזהו כוונתו באמרו 'אנן בדידן ואינהו בדידהו'.
אך כאמור התירוץ שכתבו עליו התוספות שהוא המסתבר, הוא תירוצו של רבנו חננאל, שדווקא לרב ששת שתורתו אומנותו לשאר כל אדם, אבל האידנא אסור.

בלחש

במסכת ברכות כתבו התוספות (ח א ד"ה רב ששת) לתרץ באופן אחר, שדווקא בקול רם אסור לפי שמבטל בזה קול הקריאה, אבל בנחת מותר.
הרא"ש (ברכות ז א) כתב גם הוא כתירוץ התוספות בברכות, והוסיף שהמדבר בלחש אין צריך שיחזיר פניו, שלא אמרו כן אצל רב ששת אלא לרבותא, שאפילו שהחזיר פניו ונראה כיוצא חוץ לבית הכנסת, אפ"ה שרי, שעושה כן כדי לכוון בגרסתו.

התחיל לפני שנפתח הספר

תירוץ נוסף מביא רבנו יונה (ד א ד"ה רב ששת) שרב ששת היה מתחיל לקרוא לפני שנפתח ספר התורה, ולכן כיון שכבר התחיל במצות תורתו, מותר לו לגמור, וזה מותר אפילו כל אדם. אך אם לא התחיל עד שפתחו ספר תורה, אסור אפילו למי שתורתו אומנותו. ומסביר שזוהי כוונת הגמרא 'מהדר אפיה', שהכוונה שהחזיר פניו קודם שהתחילו את הקריאה. גם תירוץ זה הובא בר"ן שם בשמו.

הטור (אורח חיים קמו) הביא שלושה מהתירוצים, שמותר בלחש, שמותר בדיש עשרה בלעדיו, וכן שמותר למי שתורתו אומנותו. משמע שכל אחד מהתירוצים עומד לעצמו.

פירוש מהדר אפיה

כתבו התוספות (ברכות ח א ד"ה רב ששת) שמה שרב ששת החזיר פניו ולמד הוא רבותא, שאף שנראה כאילו מניח ספר תורה ויוצא, אפילו הכי כיון שעושה כן לכוון גירסתו מותר.

קריאת שנים מקרא ואחד תרגום

כתב הגהות אשרי (ברכות א ז) בשם אור זרוע ^{[דרוש מקור]} שמותר לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה.

דיבור בשעת הקריאה

רבנו יונה (ד א ד"ה רבי אבהו) הבין בפשיטות שהגמרא בסוטה מזהירה על דיבור בשעת קריאת התורה שהוא אסור, ומדגיש רבנו יונה שהאיסור הוא מרגע שספר התורה נפתח, ואפילו שבין עולה לעולה סוגרים את הספר, עדיין אסור לדבר, שכיון שנפתח בפעם הראשונה, שוב אסור לדבר כלל עד שיסיימו כל הפרשה.