דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה

		סוגיה זו זקוקה לעריכה: הסיבה לכך היא: עיצוב כותרות, פיסקאות וכד'. כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

מקורות
בבלי:	גיטין ס ב; תמורה יד ב
שולחן ערוך:	שולחן ערוך אורח חיים מט

סוגיית דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה

מקור איסור אמירת דברים שבכתב בע"פ

בגמרא (מסכת גיטין דף ס:, וכן במסכת תמורה דף יד:) נאמר מימרא של רבי יהודה בר נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, שאסור לאדם להגיד בע"פ דברים שנכתבו בתורה שבכתב. (ועיין שם בגמרא, מהיכן לומד זאת רבי יהודה בר נחמני, וכן במהרש"א (גיטין ס:, ד"ה 'הא כיצד') ובמהר"ם שי"ף (שם, ד"ה 'דברים שבכתב ') דביארו יותר את לימודו – עיי"ש).

טעם האיסור

בטעם האיסור מצינו כמה טעמים שביארו רבותינו הראשונים.

א. הר"ן (מגילה יד: מדפי הרי"ף) כתב, דהטעם שאין לומר בע"פ דברים שבכתב הוא מפני שישנם הרבה דברים דנדרשים מתוך הכתב כגון: חסירות ויתרות, וקרי ולא כתיב, ואם האדם יאמר זאת בע"פ, אזי הוא לא ילמד את כל הדברים הנלמדים מתורה שבכתב.

ב. התוספות רי"ד (מגילה יז.) כתב, שטעם איסור זה הוא מפני שאדם יכול לטעות אם יגיד דברים בע"פ.

ג. בספר יראים השלם (סימן רסח) כתב שני טעמים לאיסור זה. א. שאם היו אומרים דברים שבכתב בע"פ, היו מתייאשים לכותבם. ב. איסור זה הוא מפני עמי הארץ, שהיו יכולים לטעון, שמה שאומרים תלמידי החכמים, אין זה כתוב בתורה, אלא רצונם אמרו, ואמרו זאת על דעת עצמם.

האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן

מצינו מחלוקת גדולה בפוסקים, האם איסור זה הוא מדאורייתא או שמא מדרבנן.

שדעת ספר היראים השלם (סימן רסח), וכן משמע מדברי התוספות ישנים (יומא, דף ע. ד"ה 'ובעשור') בתירוץ קמא, שאיסור זה הינו מדרבנן. (ועיין עוד בתוספות ישנים שם, שכתבו, שכל איסור זה הוא רק למצווה מן המובחר. ובתוספות רי"ד (מגילה יז.) כתב שכל איסור זה הוא דוווקא לכתחילה, עיי"ש).

מיהו דעת ספר החסידים (מובא בשדה חמד מערכה ד כלל ד) שאיסור זה הוא מדאורייתא. ועיין עוד בשדה חמד (שם) דהביא פוסקים לכאן ולכאן דפליגי בההיא ענינא.

גדר איסור זה

והנה יש לדון מה הם גדרי איסור זה, ומצינו כמה גדרים באיסור זה.

א. התוספות (תמורה יד:, בד"ה 'דברים שבכתב'). הקשו איך אנו אומרים מזמורים בע"פ, ותירצו שאין להקפיד באיסור זה אלא דווקא דברים שנכתבו בחומש. אך חזרו והקשו התוספות גם על תירוץ זה, שלכאורה איך אנו אומרים 'ויושע' וקריאת שמע, והלא אלו פסוקים הכתובים בחומש. ותירצו שאין להקפיד אלא בדבר שמוציא את הרבים ידי חובתן. ונחלקו האחרונים האם שהתוס' הקשו את קושייתם השנייה ותירצו תירוץ אחר, הם דחו את התירוץ הראשון שכל האיסור הוא דווקא בחומש, או שתירוץ זה נשאר, שזה דווקא בחומש ובא התירוץ השני שהוא, דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ומוסיף על התירוץ הראשון.

דעת הרב החקרי לב (סימן יג), שנדחה התירוץ הראשון. וא"כ הגדר הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ובכל התנ"ך.

מיהו דעת הגרי"ז (תמורה יד:) דאע"פ שהתוספות הקשו על התירוץ הראשון, מ"מ במקומו הוא עומד, ונתווסף עליו התירוץ השני. ויוצא שהגדר לפי הגרי"ז בהבנת דברי התוספות הוא דווקא בחומש, ודווקא שמוציא את הרבים יד"ח.

ב. הטור (סימן מט) הביא שני גדרים לאיסור זה.

א. בשם דוד הרב חיים, שכל האיסור הוא דווקא בדברים שאינם שגורים בפי הכל לאומרם.

ב. בשם אביו הרא"ש, שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח. (ויוצא שדברי הרא"ש הם כדברי התוספות לפי הבנת החקרי לב שהובא לעיל). ועיין עוד בביאור הגר"א (סימן מט, ד"ה 'כל דברי') שכתב שגם בכלבו בשם הרי"ף כתב הכי, וכ"כ התוספות ישנים (מסכת יומא, דף ע. ד"ה 'ובעשור'. ועיי"ש שכתבו, שאם זה מסידורו של יום, כגון 'ובעשור' שקורא הכהן הגדול ביום כיפור, אז שרי ליה אף להוציא את הרבים יד"ח). ועיין עוד בדברי מרן הבית יוסף (סימן מט, ד"ה 'ומה שקוראין'), וכן בילקוט יוסף (סימן מט), וכן בספר בירור הלכה (סימן מט) דהביאו עוד כמה דעות בגדר איסור זה.

להלכה

מרן השולחן ערוך (סימן מט, סעיף א) פסק כשיטת הרב חיים המובאת בטור, שכל דבר השגור בפי הכל, כגון ק"ש, וברכת כהנים, ופרשת התמיד - רשאי לאומרם.

דיון בדברי מרן השולחן ערוך

הנה יש לדון בזה שמרן פסק כשיטת רבי חיים, שכל האיסור הוא דווקא בדבר שלא שגור בפי הכל לאומרו, האם הוא בעצם עזב את כל שאר השיטות שהובאו לעיל אם לאו.

ועיין בדברי קודשו של מרן הראשל"צ הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א בילקוט יוסף (סימן מט), שאין מרן דחה את שאר השיטות, וכתב דווקא את שיטה זו משום שכאן עוסק מרן בהלכות תפילה, ובתפילה סגי ליה בהיתר זה, שאם זה דבר שגור בפי הכל, אז רשאי לאמרם בע"פ. וכתב שם עוד להוכיח שכן דעת מרן השו"ע, מזה שהרי"ף והרא"ש פסקו שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, ולא ייתכן שמרן עזב את שני עמודי ההוראה, ופסק כדעה אחרת, וממילא יוצא שמרן כתב את היתר זה כאן, משום שעוסק בעניני ק"ש ותפילה, אך אין זה אומר שאין הוא סובר גם כשיטות האחרות.

דעת האחרונים בסוגיין, והכרעת ההלכה

ועיין במגן אברהם (סימן מט) שכתב, שמכיוון שיש לנו כ"כ הרבה גדרי איסור אין לנו אלא פסק מרן השולחן ערוך, ויש להתיר להגיד דברים שבכתב בע"פ רק בדוגמאות שמרן השולחן ערוך הביא, ע"כ.

אך עיין בדברי הגר"א (סימן מט, ד"ה 'כל דבר ') שכתב שהעיקר כמו שכתב הטור בשם אביו הרא"ש שכל האיסור שמוציא את הרבים יד"ח. וכ"כ העטרת זקנים (מובא במשנ"ב סימן מט, ס"ק ב, וס"ק ו).

ולהלכה למעשה, פוסקים אנו כדברי מרן השולחן ערוך, שדווקא בדבר השגור בפי הכל לאומרו, מותר להגיד בע"פ, אך אין זה תמיד כך, אלא ישנם מקרים שמקילים וסומכים על שיטות אחרות בגדר איסור זה, כגון:

א. כתב מרן המשנה ברורה (סימן מט סק"ג) שמי שדורש ברבים בהרבה פסוקים בתורה וקשה לו חפש בכל שעה בחומש, אפשר שיש להקל לו מפני כבוד הציבור, מפני שסומכים בזה על דעת הגר"א שפסק שכלהאיסור הוא להוציא את הרבים יד"ח.

ב. עוד כתב מרן המשנ"ב (סימן מט), שדעת החוות יאיר מתיר לומר תהילים בע"פ (אפילו כל הספר), מכיוון שהוא לעורר רחמי שמים, זה נחשב כמו תפילה. וכתב שם שיש לסמוך עליו דבלאו הכי דעת הגר"א והעטרת זקנים שכל האיסור הוא דווקא להוציא את הרבים יד"ח.

ג. כתב מרן הראשל"צ הגאון האדיר הרב עובדיה יוסף זצוק"ל ביביע אומר (ח"ט סימן יג) לגבי אמירת הפסוקים של שמות האדם בסוף התפילה, שזו סגולה גדולה שיזכור האדם שמו בשעת הדין בבית הדין של מעלה, וכתב שם שיש להקל בזה מפני שישנם דעות שכל איסור זה הוא מדרבנן, וכן יש סוברים שכל האיסור הוא דווקא שמוציא את הרבים יד"ח, וכן ישנם הסוברים שכל איסור זה הוא דווקא למצווה מן המובחר, לכן יש להקל ולומר את הפסוקים הללו בעל פה.

ד. הנה הביא מרן המשנ"ב את דברי הרדב"ז (ח"א סימן קלה) שכתב שלקרוא את הפרשה עם הבעל קורא בעל פה, אני נזהר, אך איני מוחה באחרים, משום שיש דעות האומרות שכל האיסור הוא שמוציא את הרבים יד"ח.

האם איסור זה בתורה או גם בנביאים וכתובים

לעיל (בגדרי האיסור) הובא דעת התוספות בתמורה (דף יד:), והובא שם מחלוקת אחרונים בהבנת דבריו, האם האיסור הוא שמוציא את הרבים ידי חובה, ודווקא בחומש, או בכל התנ"ך כולו.

ועיין בדברי מרן המשנ"ב (סימן מט ס"ק ז) דכתב בשם הרב המגן אברהם להחמיר, ולא לומר גם כתובים בע"פ בכל גווני, וכתב שכן משמע גם מדברי הגאון הגר"א בביאורו.

ועיין בילקוט יוסף (סימן מט, עמ' קנד) דהביא דברי ספר האלף למגן שדקדק בדעת מרן השולחן ערוך, שכל האיסור הוא דווקא בחומש, מזה שהדוגמאות שהביא מרן השולחן ערוך הם רק מהחומש, שכתב את – ק"ש, בכת כהנים, ופרשת התמיד, ומשמע שסובר שכל האיסור הוא דווקא בחומש. ועיין שם שדחה דבריו, שהרי אם מרן כך פסק, היה צריך לכתוב זאת, וכן כתב את דחייה זו הגאון הרב חזקיהו מדיני זצוק"ל, בספרו שדי חמד (מערכה ד כלל ד).

האם סומא יכול לקרות דברים שבכתב בע"פ

הנה עיין בדברי התוספות (מסכת ב"ק, דף ג: ד"ה 'כדמתרגם רב יוסף') שרב יוסף היה סגי נאור ולכן היה מותר לו להגיד דברים שבכתב בעל פה, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.

והקשה הגאון הגר"ח זק"ש שליט"א, האיך התוספות כתבו כן, והרי רב יוסף בעצמו סובר (במסכת גיטין דף ס., לגבי כתיבת דברים שבע"פ) שלא אמרינן את היתר זה של 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך', וא"כ היה צריך להיות הדין כן, גם בדברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם על פה, וא"כ האיך היה מותר לרב יוסף להגיד דברים שבכתב בע"פ.

ועיין בספר יד דוד (ב"ק, דף ג:) שכתב, דגם רב יוסף מודה, שבמקום צורך גדול שא"א בלעדיו אמרינן 'עת לעשות לה', וא"כ אתי שפיר דברי התוספות, שבאמת לסומא גם רב יוסף מתיר, משום 'עת לעשות לה' הפרו תוררתך', ואין לך שעת צורך גדולה מזו.

ומרן המשנ"ב פסק (סימן מט סק"א) דשרי לסומא לומר דברים שבכתב בע"פ, וכן אסיר הנמצא בבית האסורים ואין לו חומש, גם כן שרי ליה למימר דברים שבכתב בעל פה. וכ"כ מרן הילקוט יוסף (עמוד קעא), וכן שרי ליה לזקן שכהו עינו לקרוא פסוקים בע"פ מהטעם הנ"ל. (ועין עוד בילקוט יוסף (שם) לגבי עליית סומא לתורה – עיי"ש).