מצוות צריכות כוונה
| בבלי: | ברכות יג א |
| רמב"ם: | שופר ב ד |
| שולחן ערוך: | אורח חיים ס ד |
האם מצוות צריכות כוונה או לא.
סוגיות הגמרא
בשלוש מקומות בתלמוד מעוררת הגמרא את השאלה האם מצוות צריכות כוונה או לא.
המשנה (ברכות ב א) אומרת שאדם הקורא בתורה אם כיוון ליבו לצאת ידי חובת קריאת שמע יצא, ומדייקת מזה הגמרא (ברכות יג א) שדווקא אם כיוון ליבו יצא ידי חובה, אבל אם לא - לא. אם כן מדוייק שמצוות צריכות כוונה. אך מיד דוחה הגמרא ואומרת שמדובר שהוא קורא על מנת להגיה, והדרישה ממנו היא לכוון כדי לקרות בתורה, אבל לא חובה שיכוון לצאת ידי מצווה. ממילא נפלה הראיה שמצוות צריכות כוונה.
במקום אחר (עירובין צה ב) מביאה הגמרא מחלוקת תנאים לגבי אדם שמוצא זוגות של תפילין בשבת, האם מותר לו להכניסן לרשות היחיד על מנת שלא יזוקו. לדעת תנא קמא מותר להכניס זוג אחד ע"י כך שהוא לובש אותן, ואחר כך יכול לחזור ולהביא עוד זוג וכו'. לעומת זאת דעת רבן גמליאל שיכול להכניס את התפילין שנים שנים, כלומר בכל פעם שני זוגות. הגמרא מביאה כמה דרכים לבאר את מחלוקתם. האופן האחרון שבו הולכת הגמרא הוא לומר שסוברים שני התנאים ששבת זמן תפילין הוא, אלא שתנא קמא סובר שמצוות צריכות כוונה, ולכן יכול ללבוש כל פעם רק זוג אחד, כיון שאם הוא כוונתו למצוה, הרי הוא עובר על בל תוסיף, ואם אינ כוונתו למצווה, הרי הוא אז יש כאן משוי. לעומת זאת רבן גמליאל סובר שמצוות אין צריכות כוונה, וממילא גם אם לא מכוון בלבישתו למצווה, יש כאן מצווה.