שכר שבת

מקורות
בבלי:	בבא מציעא נח א, נדרים לז א
רמב"ם:	שבת ו כה
שולחן ערוך:	אורח חיים שו ד-ה, תקפה ה

האופן המותר והאופן האסור ליטול שכר, עבור שירות שנותן או פעולה שעושה בשבת.

איסור שכר שבת וטעמו

מובא בברייתא (נדרים לז א, בבא מציעא נח א) שהמקבל עליו שמירת פרה או תינוק או זרעים וכד', אם אירע נזק בשבת, פטור מלשלם לפי שאין אחריות שבת עליו, ומבואר שם הטעם, משום שאינו נוטל שכר על השבת, וכן הוא בתוספתא (שבת יח טז, בבא מציעא ח).
ה'רי"ף (שבת סד ב) והרא"ש (שבת כג ח) העתיקו ברייתא זו כצורתה, וגם ההרמב"ם (שבת ו כה) הביאה להלכה, ומבואר מזה שאסור ליטול שכר על שירות שנותן בשבת, אף שאין בזה איסור מלאכה. וכן הועתק להלכה בטור (אורח חיים שו) ובשלחן ערוך (ד).

הגדרת שכר

פחות משווה פרוטה

כתוב בספר תוספת שבת (ט) דפחות משווה פרוטה לא מיקרי שכר שבת, דדווקא באיסורי דאורייתא כרבית וגניבה וגזילה הקפידה תורה על פחות משו"פ, אבל שכר שבת שהוא דרבנן מותר, וכ"ש לשיטת רש"י שהוא משום מקח וממכר, אין לגזור בפחות משווה פרוטה, דאין קנין בפחות משווה פרוטה. והו"ד להלכה בשמירת שבת כהלכתה (כח {קיד}).

טעם האיסור

כתב רש"י (כתובות סד א ד"ה כשכר שבת) שטעם האיסור הוא משום גזירה משום מקח וממכר ושכירות. ובמהר"ם שי"ף שם העיר על דבריו, שמקח וממכר גופא גזירה היא, וסיים דאפשר שכוונתו משום עובדין דחול, וכעי"ז כתב בשו"ת בית שערים (אורח חיים ערה).
ובבית יוסף (אורח חיים תקפה) הביא דברי רש"י הללו וכתב על דבריו, דודאי אין הכוונה גזירה ממש, שהרי מו"מ היא גזירה ואי אפשר לגזור גזירה לגזירה, ולכן צ"ל שאפילו איסור דרבנן אין בזה, אלא רק יש להיזהר בזה לכתחילה. והביא לזה ראיה מהגמרא בפסחים נ: שמשמע שאין בזה איסור ממש אלא רק אינו רואה סימן ברכה. וע' בשו"ת משנה הלכות (ח מא) שביאר דברי הב"י ותירצם עם מש"כ בסי' שו.
ובספר אליה רבה (שו יד) כתב על דברי בית יוסף אלו, שדבריו הם נגד גמרא מפורשת בביצה לז. שאומרת שהטעם שאסור להקדיש בשבת ויו"ט הוא גזירה משום מקח וממכר, וזהו המקור לדברי רש"י הנ"ל. וכתבו שם רש"י ותוס' (ד"ה משום) שמקח וממכר אסור מן הפסוק 'ממצוא חפצך', ולא הוי גזירה לגזירה, ואף אם נאמר דמו"מ גזירה דרבנן היא, כולה חדא גזירה הוא.

ובשו"ת שואל ומשיב (ה צא) כתב שע"פ הרמב"ן בפרשת אמור יש באיסור שכר שבת דררא דאורייתא, שהרמב"ן עה"פ 'יהיה לכם שבתון' הביא דברי הספרי שאסור דברים שהם משום שבות, וכתב ע"ז הרמב"ן דחובת המנוחה בשבת היא דאורייתא, ועפי"ז סמכו חז"ל כל איסורי השבותין.

איסור על הנותן

בספר תהלה לדוד אורטינברג (רמג א) כתב בשם ספר מנורה הטהורה (דרוש מקור) שכשם שיש איסור לקבל שכר שבת, כן יש איסור על הנותן. אבל מדברי המשנה ברורה (כא) שכתב דהנותן שכר שבת עובר על איסור 'לפני עיור', ואף השוכר את הפועל לעשות לו בשבת עובר על האיסור, דייק בבספר שמירת שבת כהלכתה (כח {קיט}) שאין על הנותן איסור שכר שבת, אלא רק איסור 'לפני עיור'.
ויש להעיר מלשון הברייתא שבה כתוב 'אין נותנין לו שכר שבת', משמע שהוא דין דווקא על הנותן, וכן ציטטו הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והשו"ע. אבל בטור שינה הלשון וכתב 'אסור לו ליקח שכר שבת', ועמד על זה הבית חדש (ג). אמנם במשנה ברורה (טו) למד דכוונת הטור לומר שאפילו רוצה המשכיר ליתן לו שכר, אסור לו ליקח.

הבלעה

ובסיפא דברייתא שם מובא שאם היה שכיר לשבוע שלם או לחודש או לשנה וכד', נוטל שכר שבת. ואע"פ שמקבל שכר גם על השבת, כיוון שמקבל את השכר בהבלעה עם שאר הימים, לא נחשב הדבר לשכר שבת.

איסור הזכרת שכר השבת בפירוש

בתוספתא (שבת יח טז) מובא שאין לומר תן לי שכרי של שבת, אלא אומר לו תן לי שכרי של לעשרה ימים. ובגירסה אחרת של התוספתא (בבא מציעא ח א) מבואר דאיירי בשכיר שבת, כלומר של שבוע.