חמץ נוקשה

מתוך ויקיסוגיה
גרסה מ־13:03, 30 במרץ 2021 מאת עורך מתחיל (שיחה | תרומות) (←‏הגדרת המושג: הוספת קישור)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
משנה:פסחים ג א
בבלי:פסחים מב א- מג א
ירושלמי:פסחים ג א
רמב"ם:חמץ ומצה ד יא, ה ב
שולחן ערוך:אורח חיים תמז יב

מהו חמץ נוקשה, ועל איזה איסור עובר המשהה/ אוכל אותו בפסח?

מקור המושג[עריכה | עריכת קוד מקור]

למרות שהוא עשוי להיות שכיח מאוד במציאות, הצירוף "חמץ נוקשה" (יש גורסים "נוקשא") אינו שכיח כלל במקורות קדמונים. במשנה הוא אינו מופיע כלל (אלא בדוגמאות מעשיות שלו), וגם לא בירושלמי (אלא בכינוי "חמץ שאינו ברור"). הוא מופיע בסה"כ בשתי סוגיות בבבלי: בתחילת פרק "אלו עוברין" (פסחים מב א- מג א), ובמנחות (נד א). במנחות מוזכר המושג פעם אחת, ולפי חלק מהגרסאות, הוא אינו מוזכר כלל (כמובא לקמן בעניין "מי פירות"). נמצאנו אומרים שהמקור המרכזי לביטוי הוא הסוגיה בפסחים.

הסוגיה בפסחים[עריכה | עריכת קוד מקור]

במשנה (פסחים מב א) הובאה רשימת דברים ש"עוברין עליהם בפסח". בפירוש הלשון 'עוברין' נחלקו הראשונים: לדעת רש"י (ד"ה "ואלו") הכוונה שעוברים בהשהייתם באיסור "בל יראה ובבל ימצא", ולר"ת (בתוד"ה ואלו") הכוונה שעוברים עליהם באיסור אכילה בלבד, ואין בהשהייתם משום "בל יראה ובל ימצא". הר"ן ובעל המאור (שניהם סביב הרי"ף בפסחים יג א) מפרשים שפי' 'עוברין' הוא מתבערים (וא"כ לדעתם יש כאן איסור שהיה, אלא שהר"ן מסביר שאיסור זה הוא מדרבנן).

מכל מקום המשנה קובעת שבאותם דברים אין כרת, אך יש בהם לאו. ברשימה זו נכללים "זומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים", ולדעת ר"א גם "תכשיטי נשים".

מהגמ' (שם מג א), עולה שרשימה זו כוללת שתי קטגוריות: תערובת חמץ, וחמץ נוקשה בעין (=לא בתערובת). הפירוש המקובל הוא ש"זומן העמילן והקולן" הם מרכיבי הקטגוריה של "חמץ נוקשה" שבמשנה. כך פי' הרב ברטנורא (על המשנה כאן), הריטב"א (מב א) חי' רבנו דוד (מב א) חי' הר"ן (מב ב) ועוד. לפי פירוש זה "תכשיטי נשים" היא דוגמה של חמץ נוקשה שנתערב בהיתר. רש"י (מג א ד"ה "מאן תנא דמתני'") מבאר ש"תכשיטי נשים" היא הדוגמה לחמץ נוקשה שהובאה במשנה. אמנם הצל"ח והפנ"י (על רש"י שם), ביארו שגם לרש"י זומן עמילן וקולן הם דוגמאות של חמץ נוקשה (והסבירו בדרכים שונות מדוע בחר רש"י דווקא בדוגמה של "תכשיטי נשים"). גמ' זו היא המקור למטבע הלשון "חמץ נוקשה".

בגמ' (שם) העמיד רב יהודה את המשנה כר"מ, והגמ' סייעה דבריו מכוח ברייתא.

המקור בתושב"כ[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעל המאור (שם) מבאר שהמקור לאיסור לאו בחמץ נוקשה בתושב"כ הוא מייתור המילה "כל" בפסוק "כל מחמצת לא תאכלו". כך משמע גם מרש"י (שם ד"ה "שיאור"), וכן היא פשטות הסוגיה. אבל שיטת הראב"ד בהשגתו על בעל המאור (ב) כותב שהאיסור נדרש ממשמעות הלשון- "מחמצת" (ולא חמץ) [למחלוקת זו ישנה השלכה להלכה- עיין מנחת ברוך מז].

משמעות הביטוי "נוקשה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י (מנחות נד א) פי' שהביטוי 'נוקשה' נגזר מהמילה 'קשיש' דהיינו חלש (כך ביאר ה"בארות מים" את דבריו). כלומר: איכות החימוץ שלו נמוכה. לעומת זאת רבנו גרשום (שם) מפרש ששורש המילה נוקשה הוא 'קשה', היינו : העיסה קשה ואינה ראויה לאכילה (מחלוקת זו משליכה, לכאורה, על הגדרת המושג חמץ נוקשה, עליה נכתוב בהמשך).

פריטים שהוגדרו בש"ס ובראשונים כחמץ נוקשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה בפסחים (ג א)[עריכה | עריכת קוד מקור]

כבר התבאר שעפ"י הבבלי משנה זו כוללת שתי קטגוריות: תערובת חמץ (אליה שייכים "כותח הבבלי שיכר המדי חומץ האדומי וזיתום המצרי"), וחמץ נוקשה (הכוללת רק את "זומן" וחבריו הנזכרים לעיל). הירושלמי (פסחים ג א) מקשה על כותח הבבלי- זיתום המצרי, מדוע אין בהם חיוב כרת ומסיק שהסיבה היא שחימוצם "אינו ברור". הקרבן העדה במקום מסביר שהביטוי 'אינו ברור' משמעו שהוא דומה לחמץ נוקשה. בביאור סוגיית הירושלמי נחלקו האחרונים:

לשיטת הקרבן העדה (במשנה ד"ה כותח") והפני משה (שם ד"ה "וזיתום המצרי") הירושלמי מקבל עקרונית את החלוקה הנזכרת בבבלי. אלא שה"ירושלמי" מבין שגם בדוגמאות שהביאה המשנה לתערובת חמץ (היינו כותח הבבלי- זיתום המצרי) ישנו רוב של חמץ, ולכן הקשה מדוע לא חייבים כרת על פריטים אלו? את תירוץ ה"ירושלמי", שהחימוץ 'אינו ברור', מבאר הרידב"ז (סוד"ה "התיבון"): אעפ"י שיש ברכיבי התערובת חמץ גמור, מ"מ הם אינם גורמים חימוץ גמור לכל התערובת, אלא לחימוץ נוקשה בלבד. לפי"ז תירוץ הירושלמי הוא שאמנם יש כאן רוב של חמץ, אלא שזהו חמץ נוקשה, ולא רוב של חמץ גמור. מ"מ שמענו מהירושלמי, לפי שיטה זו, שגם החלק הראשון של המשנה, מהוה דוגמאות לחמץ נוקשה, מלבד היותו תערובת חמץ גמור.

שיטת המנחת ברוך (סי' מה)- הירושלמי כופר בהבנת הבבלי שהמשנה כוללת שתי קטגוריות שונות. לשיטתו, כל הפריטים במשנה (כלומר: כולל כותח וחבריו) הם דוגמאות לחמץ נוקשה. קושיית הירושלמי, לפי שיטה זו היא: מדוע כל המנויים במשנה אינם בכרת (לפי"ז מה שהוזכרו בקושיה כותח- זיתום הוא לאו דוקא)? ותירוץ הגמ' הוא שהם אינם חמץ גמור אלא חמץ נוקשה.

שיאור[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמ' (שם מג א) מביאה את דברי ר"מ בברייתא, שהאוכל שאור לוקה. הגמ' מסיקה מכך שלדעתו לוקים על חמץ נוקשה. ממשוואה זו עולה ששיאור מוגדר לפי הגמ' כחמץ נוקשה.

מי פירות (מצה עשירה)[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגמ' במנחות (נג ב- נד א) מביאה מחלוקת תנאים ביחס לעיסה הטעונה חימוץ (כגון שתי הלחם), שהחמיצה בתפוחים, שהוא מי פירות (כך הוכיחו תוס' שם ד"ה "תפוח" מהירושלמי): לת"ק חימוץ כזה אינו חשוב חימוץ, ולר"ח בן גמליאל הוא נחשב חימוץ. הגמ' מביאה משנה בתרומות (י ב) לפיה אם חימץ עיסת חולין ע"י תפוח תרומה, חל דין תרומה על כל העיסה, והיא נאסרת לזרים. הגמ' מסבירה שמשנה זו מתאימה גם לשיטת ת"ק, כי אעפ"י שלדעתו אין בכך חימוץ גמור, מ"מ יש חמץ נוקשה.

מגמ' זו עולה, לכאורה, שעיסה שנתחמצה במי פירות היא חמץ נוקשה. כך משמע גם מהגמ' (פסחים לה ב) שאומרת שעיסה שמעורבין בה מי פירות כמו יין ושמן אין באכילתה כרת, ומשמע שלאו יש בה (ולאו זה הוא משום חמץ נוקשה, כמו ששנינו שהוא 'באזהרה'). מאידך, הגמ' (פסחים מ א) מספרת שרבא התיר לקלות קליות בתנור, אעפ"י שכתוצאה מהחום נפלטים מי הפירות ונוגעים בשאר הקליות. רבא מנמק את היתרו בכך שמי פירות אינם מחמיצים (ואם היה בכך משום חמץ נוקשה היה לרבא לומר שאין בהם כרת, אך לא להתיר)!

בטור (או"ח תסב) הובאה מחלוקת משולשת בראשונים בנוגע לחימוץ במי פירות:

1)שיטת ר"ת (י"ג ר"י)- יש לחלק בין שני מצבים: כשעירב מים בעיסה, בנוסף למי הפירות, נוצר חמץ נוקשה שעוברים עליו בלאו. לעומת זאת מי פירות גרידא- אינם מחמיצים כלל. לפי"ז מיושבת הסתירה בין הסוגיות: הגמ' במנחות שאמרה שמי פירות מחמיצים חימוץ נוקשה מדברת, באופן שעירב גם מים, ואילו רבא בגמ' בפסחים דיבר באופן שלא הוסיף מים שאז מי פירות לא מחמיצים כלל.

2)שיטת רש"י- הגמ' במנחות, שאומרת שמי פירות מחמיצים חמץ נוקשה, מדברת דווקא בלי תוספת מים. לפי"ז נצטרך לומר שרבא שהתיר לקלות קליות בתנור הוא משום שהחשש שמי הפירות יחמיצו את הקליות הוא חשש רחוק, ומכיוון שבאיסור חמץ נוקשה אין כרת, לא חששו חכמים לכך (כך תירצו תוס' במנחות שם ד"ה "אין מחמיצין". [הנוב"י (מהדורא קמא אור"ח כא) טוען שתירוץ זה דחוק. הוא מציע שני תירוצים אחרים, המבוססים על ההנחה שלרש"י חמץ נוקשה אסור מדרבנן בלבד: 1) במקרה של רבא אין ודאות לכך שאכן מי הפירות החמיצו, ורבא היקל משום ש'ספק דרבנן לקולא'. 2) רבא התיר רק להשהות את הקליות, ומשום שבחמץ האסור מדרבנן אין איסור שהיה, אך לא התיר לאכול]).

3)שיטת הרי"ף (פסחים י א)- אפי' עיסה שנילושה במי פירות ומים- אינה מחמיצה. בפסקי הרא"ש (פסחים ג א סוף המשנה) כ' שגם לרי"ף אם שהתה העיסה עם מי פירות ומים יחדיו- הרי אלו מחמיצין (ומהסוגיה עולה שהוא חמץ גמור- עיין קרבן נתנאל שם ל). כדברים אלו כ' גם הרמב"ם (חמץ ומצה ה ב). הקרן אורה (מנחות שם) הקשה על הרמב"ם, כיצד יסביר את הגמ' במנחות, לפיה מי פירות מחמיצים חימוץ נוקשה: שהרי לדבריו ללא מים אין פירות מחמיצים כלל (גם לא חימוץ נוקשה), ועם מים הוי חימוץ גמור? כעין זה הקשה בחידושי הגרי"ז (מנחות נד א "ד"ה "אפי' תימא") שזרק סתירה בין הל' תרומות (טו ד), שם פסק הרמב"ם את דין המשנה בתרומות (ומשמע שהתפוח מחמץ חימוץ נוקשה), לבין ההלכה הנ"ל בחו"מ, שמי פירות אינם מחמיצים כלל! הוא מתרץ שלרמב"ם אין כוונת הגמ' במנחות בביטוי "חמץ נוקשה" במובן של הלכות חמץ בפסח, אלא הכוונה שתפוח התרומה משפיע על העיסה ונותן בה טעם. תהליך זה נחשב בהלכות תרומה לתהליך שאוסר את העיסה (למי שאינו כהן), למרות שבהלכות פסח הוא חסר משמעות. הגרי"ז מרגיש בדוחק שבתירוצו, שהרי הגמ' קראה לעיסה הזו בשם 'חמץ נוקשה', ולדבריו הביטוי 'חמץ' הוא לאו דוקא. אמנם, בד"ה העוקב ("נהי נמי") מצא הגרי"ז שגרסת הרמב"ן (בחידושיו לחולין) בסוגייתינו היא שהעיסה שנלושה במי פירות היא אינה חמץ אלא "נוקשא" (בהשמטת המילה 'חמץ'). מסתבר מאוד שגרסת הרמב"ם היא כגרסת הרמב"ן. הסבר הגמ' לפי"ז הוא שהתפוח אינו מחמץ את העיסה אך גורם לה להתקשות, ובכך סר הדוחק מעל תירוץ הגרי"ז.

בפרק הלכה למעשה נרחיב עוד, בס"ד, בנושא המצה העשירה.

חיטי קורדנייתא[עריכה | עריכת קוד מקור]

המקדש אשה בחמץ אין קידושיו קידושין כדין המקדש באיסורי הנאה. הגמ' (פסחים ז א) מחדשת שהדברים אמורים אפי' במקדש בחיטים הגדלים באררט, שהם קשים מאוד, ואפילו באו עליהם מים (כך מבאר רש"י שם ד"ה "אפי' בחיטי"). הרא"ש בפסקיו (שם ב ב) כותב שחיטים אלו הם בכלל חמץ נוקשה (וכ"כ הר"ן פסחים ג א בשם ר"ת). אמנם הנוב"י (מהדורא קמא כא) כתב בתחילה שייתכן שלרש"י מדובר בחמץ גמור (וחידוש הגמ' הוא שאפי' בשעות שאיסור החמץ הוא מדרבנן בלבד ג"כ אינה מקודשת), ובהמשך חזר בו מכוח הבנת הבית שמואל והחלקת מחוקק ברש"י. אולם המנחת ברוך הביא ראיה להבנת הנוב"י מלשון רש"י (בדף כא ב ד"ה "משש שעות").

קטניות (?)[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ם בתחילת פ"ה הלכות חו"מ הוציא שני נושאים מכלל חמץ: בהלכה א' הוא מתיר את הקטניות, ובהלכה ב' את מי הפירות (וכנ"ל). הראב"ד השיג על אחת מההלכות הללו, שאמנם אין בהם חמץ גמור, אך יש לאסור משום חמץ נוקשה. ההבנה המקובלת היא שהראב"ד השיג על הנושא של המחמץ במי פירות, כלומר: הראב"ד סבור כדעת רש"י שמי פירות מחמיצים חמץ נוקשה (כך הבינו הרב המגיד ורבינו מנוח ועד רבים מהמפרשים). ברם ב'קובץ' (על הלכה זו ברמב"ם) הבין שהראב"ד בא לחלוק על היתר הקטניות, וטוען שיש בהם משום חמץ נוקשה. ה'קובץ' שם טוען שגם תוס' והרשב"א סוברים כראב"ד בעניין זה [לפי"ז איסור הקטניות אינו רק מנהג אלא מן הדין].

הגדרת המושג[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהגדרת המושג "חמץ נוקשה" נחלקו, לכאורה, המפרשים: רבנו חננאל (פסחים מג א) כתב: "פי' נוקשה- שאינו חמץ גמור" . לעומתו כתב הריטב"א (מב א ד"ה "ר' אליעזר") שחמץ נוקשה הוא חמץ רע שאינו ראוי לאכילה, וכ"כ רש"י (מג א ד"ה "מאן תנא"). לדעת המג"א (או"ח תמב א) והפמ"ג (פתיחה כוללת פתיחה להלכות פסח ב ב ו) והתפארת ישראל (כללי חמץ ונוקשה) הראשונים הנ"ל אכן חולקים בהגדרת "חמץ נוקשה". אמנם ל"מנחת ברוך" מ"ד) אין מחלוקת: גם לרש"י וסיעתו, הגדרת חמץ נוקשה הוא שלא נעשה חמץ גמור, ומה שנקטו שאינו ראוי לאכילה הוא בדרך "סימן", כלומר: בדר"כ חמץ שאינו מגיע לגמרו הוא אינו ראוי לאכילה. ה"מנחת ברוך" מוכיח זאת מכך שרש"י עצמו (שם בד"ה "והאוכלו בארבעים") בהסבר הגמ' שמתייחסת לשאור כחמץ נוקשה, מציין שהשאור אינו ראוי לאכילה משום שלא גמר להחמיץ.

מיני חמץ נוקשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הפמ"ג (שם) מונה שלושה מינים של חמץ נוקשה:

1) שלא החמיץ הרבה (כשיטת ר"ח),

2) כשהחמיץ לגמרי, אבל לא היה ראוי לאכילה מעולם (כפי הבנתו את רש"י),

3) הפמ"ג מחדש שקיים סוג נוסף של חמץ נוקשה, שאיסורו הוא מדרבנן: כשהחמיץ לגמרי והיה ראוי לאכילה, אלא שכעת נפסד מאכילת אדם (וגם לשימוש כשיאור אינו ראוי) וראוי למאכל כלב (הגדרה זו למד הפמ"ג מדברי הר"ן).

ה"מנחת ברוך" (שם ענף א), לשיטתו בהבנת רש"י, חולק על הגדרה 2. בהמשך (שם ענף ד) הוא תוקף גם את דברי הפמ"ג לגבי הגדרה 3. לדעתו, מין זה אינו בכלל חמץ נוקשה גם אם נבין את רש"י כפי שהבין הפמ"ג.

מ"מ גם המנחת ברוך (שם ענף ג) מונה שלושה מינים של חמץ נוקשה, אלא שלכולם מכנה משותף אחד: שחימוצם אינו גמור:

1) כשאופן החימוץ אינו כדרכו (כמו עיסה שנתחמצה ע"י מי פירות),

2) כשזמן החימוץ היה קצר מידי (כמו שיאור),

3) כשהתוצר אינו עיסה ולכן לא נתחמצה כראוי (שאלו הן הדוגמאות המובאות במשנתנו).

ה"מנחת ברוך" (שם) מדגיש שגם לשיטתו, שלכל סוגי החמץ הנוקשה יש מכנה משותף, אין הכרח לומר שדיניהם יהיו זהים.

סיבת הפטור[עריכה | עריכת קוד מקור]

בסיבת הפטור ב"חמץ נוקשה" נחלקו האחרונים: ה"מנחת ברוך" (שם ענף ב) מביא שלגר"א והפנ"י ועוד אחרונים הפטור שייך לפטור של "שלא כדרך אכילתו" (האמור בכל איסורי התורה, כמובא ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות יא י). אך ה"מנחת ברוך" עצמו חלק על כך, והביא שגם ה"מקור חיים" סובר שבאיסור חמץ בכלל לא נאמר פטור זה של "שלא כדרך אכילתו". לשיטתו יסוד הפטור הוא שחמץ נוקשה אינו בכלל חמץ.

האם חמץ נוקשה הוא בכלל חמץ?[עריכה | עריכת קוד מקור]

מה"מנחת ברוך" (שם) מתבאר שיסוד המחלוקת הוא בחקירה כיצד להתייחס לחמץ נוקשה: האם הוא בכלל איסור חמץ אלא שהתורה הקלה בו (כך הבינה סיעת הגר"א) או שהוא כלל אינו מוגדר כחמץ (הבנת המנחת ברוך). הנפק"מ המרכזית מחקירה זו היא ביחס לאיסור "בל יראה" (השהיית חמץ) בחמץ נוקשה: לגר"א וסיעתו- איסור זה קיים בחמץ נוקשה, שהרי חמץ גמור הוא, ואילו ל"מנחת ברוך" אין איסור "בל יראה" בחמץ נוקשה, משום שאינו בכלל חמץ. נפק"מ נוספות: האם קיימת בחמץ נוקשה מצות 'תשביתו', דין חמץ נוקשה מחצות יום יד' ניסן והלאה ודין חמץ נוקשה במנחות. [הערה: דברי המנחת ברוך כאן אמורים להלכה- כפוסקים שאין מלקות בחמץ נוקשה, משא"כ לפוסקים שיש מלקות בחמץ נוקשה, מודה המנחת ברוך שחמץ נוקשה הוא בכלל חמץ, כעולה מדבריו בסימן מח ענף ב].

שיטות הראשונים להלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

פתיחה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כמו שכבר נתבאר, העמיד רב יהודה בגמ' (שם) את המשנה (שהובאה בסתם) שבראש פרק "אלו עוברין" כר"מ, הואיל ומצאנו שחייב לאו בחמץ נוקשה. הוכחת רב יהודה לכך שגם החלק במשנה לפיו חייבים מלקות על תערובת חמץ מתאים לשיטת ר"מ, היא מק"ו, כי לפי רב יהודה תערובת חמץ חמורה יותר מחמץ נוקשה. הגמ' מסייעת את שיטת רב יהודה מברייתא, ומשתמע שהגמ' מקבלת את דברי רב יהודה גם לגבי הקביעה, שתערובת חמץ חמורה מחמץ נוקשה (בניגוד לרב נחמן בסוגיה, הסבור שחמץ נוקשה בעין חמור יותר מתערובת חמץ גמור). בהמשך מביאה הגמ' ברייתא נוספת, לפיה נחלקו ר"א וחכמים בדין האוכל תערובת חמץ: לר"א חייב מלקות ולרבנן 'פטור מכלום'. כיוון שחמץ נוקשה קל יותר מתערובת חמץ, כנ"ל, נמצאנו אומרים שלפי חכמים האוכל חמץ נוקשה, אף הוא פטור מכלום. הרי"ף (פסחים יג א) העתיק רק את הברייתא של מחלוקת ר"א וחכמים בעניין תערובת חמץ, והבינו הראשונים (כמו שיתבאר לקמן), שכוונתו לפסוק כחכמים, שפטור מכלום הן בתערובת חמץ והן בחמץ נוקשה, ובניגוד לסתם המשנה. נתונים אלו הם הנתונים העיקריים, שעמדו לפני הראשונים בפסק ההלכה, והם העומדים בבסיס מחלוקת. לאורם נבוא לסקור כמה שיטות מרכזיות בראשונים בעניין חמץ נוקשה (וביחס בינו לבין תערובת חמץ).

הרי"ף עפ"י הסבר הרמב"ן והר"ן[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרמב"ן (מלחמות ה' על הרי"ף שם) והר"ן (שם ד"ה "הרי") הבינו שהרי"ף התכוון לפסוק כחכמים בברייתא (שאין בתערובת חמץ מלקות, ומק"ו גם לא בחמץ נוקשה), שהם רבים, וכנגד משנתינו, שהועמדה כדעת ר"מ, שהוא יחיד. הרמב"ן והר"ן מתמודדים עם טענת בעל המאור, שיש לפסוק כ'סתם משנה'. הם מציינים שכנגד סתם המשנה הנ"ל (מב א), הקובעת שקיים לאו באכילת חמץ נוקשה, ישנה "סתם משנה" נוספת בפרקנו (מח ב) שאומרת שהאוכל שאור (שהוא חמץ נוקשה) פטור. ממילא לא שייך לומר שהלכה בחמץ נוקשה כסתם משנה שאסרתו. אדרבה- הכלל הוא שהלכה כ'סתמא בתרא' באותה מסכת, וא"כ יש לפסוק שהאוכל חמץ נוקשה פטור (וה"ה שבתערובת חמץ) פטור מן התורה. אולם הר"ן הוסיף שמכל מקום בחמץ נוקשה (ובתערובת חמץ) יש איסור דרבנן.

לסיכום: הלכה בסתמא בתרא: "שיאור"- וה"ה לשאר חמץ נוקשה, "ישרף"- הואיל וקיים איסור שהיה מדרבנן, "והאוכלו פטור"- ממלקות משום שגם איסור אכילתו הוא מדרבנן בלבד.

הרי"ף עפ"י הסבר ה"מנחת ברוך"[עריכה | עריכת קוד מקור]

המנחת ברוך (מ"ז) מחדש שפרשנות הגמ' (מג א) בדברי המשנה, שחמץ נוקשה הוא 'באזהרה' היא שיש חיוב מלקות בחמץ נוקשה (וממילא העמידה את המשנה כר"מ שמחייב מלקות) אינה מוסכמת באמוראים! לדעתו, שיטת ר' יוחנן היא שכשהמשנה אמרה שחמץ נוקשה ותערובת חמץ הם 'באזהרה', היא לא אמרה שהם במלקות, אלא לומר שמאכלים אלו אסורים מדאורייתא ללא מלקות (וא"כ אין להעמיד את המשנה כר"מ שמחייב מלקות)! המנחת ברוך מדקדק מהרי"ף, שהעתיק המשנה והברייתא מבלי לציין שאחת מהן אינה להלכה, שאין סתירה בין חכמים בברייתא לבין המשנה: כיוון שהמשנה מתפרשת כדברי ר' יוחנן- ש'אזהרה' פירושה איסור ללא מלקות, ומאידך גם חכמים בברייתא לא התכוונו לומר בביטוי 'לא כלום' שאין איסור תורה באכילתו, אלא רק לומר שאין מלקות. לפי שיטה זו (לדידה "לא תאכלו" לא מתייחס לחמץ נוקשה) ייתכנו שני מקורות לאיסור בתורה: 1) לאו הבא מכלל עשה של "תאכלו מצות" (=ולא חמץ)- כן כתב הרשב"ץ בספר 'זוהר הרקיע' (עשה מ) בשם הירושלמי, והמנחת ברוך (מ"ו) עפ"י הבבלי (ועל דרך זו כ' בשו"ת משכנות יעקב (קמג)). 2)יתור המילה 'כל' בפסוק "כל מחמצת לא תאכלו, מרבה איסור אכילה בחמץ נוקשה אעפ"י שלא נתרבו בו מלקות (כמו שהתרבה איסור חצי שיעור מן התורה מכוח יתור המילה 'כל' בפסוק "כל חלב לא תאכלו", למרות שאין בו מלקות)- כ"כ המנחת ברוך (מ"ה מ"ז) בשם הירושלמי (ובדעת ר' יוחנן בבבלי כנ"ל).

לסיכום: הלכה כחכמים וכמשנה: שיש איסור דאורייתא ללא מלקות באכילה או השהייה של חמץ נוקשה.

בעל המאור[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעה"מ (על הרי"ף שם) פוסק כסתם המשנה שבראש הפרק: שעל השהיית חמץ נוקשה עובר בלאו, והאוכלו חייב מלקות (כמו בתערובת חמץ). מהמשנה בדף מח ב, ממנה הסיק הרמב"ן שרבי סתם במסקנתו שהאוכל חמץ נוקשה פטור, מביא בעה"מ ראיה לשיטתו: בסוף המשנה מובאת שיטת ר"מ בעניין הגדרת המושג 'שיאור', תחת ה'תוית' "וחכמים אומרים". מהשימוש ב'תוית' זו לומד בעה"מ שרבי נתכוון לפסוק כרבי מאיר. אלא שלפי בעה"מ רבי התכוון לפסוק כר"מ בכל הדינים שבמשנה (כולל המלקות בחמץ נוקשה וק"ו לתערובת חמץ).

לסיכום: הלכה כר"מ שהוא בעל המשנה: שהאוכל חמץ נוקשה חייב מלקות מדאורייתא [ונראה מדבריו שה"ה למשהה שחיובו מדאורייתא (שפי' עוברין' מתבערין, וכן שכתב ש'כל' ריבה לכל דבר מלבד כרת)].

הראב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]

הראב"ד (בהשגה ב על בעל המאור) פוסק כסתם המשנה שבראש הפרק, רק לעניין חמץ נוקשה. לדעתו, מודים חכמים לר"מ, שעל חמץ נוקשה עובר בלאו. לעומת זאת, בתערובת חמץ הדין הוא שפטור, משום שהמשנה שמחייבת היא כדעת ר' אליעזר, שהוא דעת יחיד ביחס לחכמים שפוטרים. שיטה זו מעלה מיד קושיה: הגמ' הרי חיזקה את דעת רב יהודה, שטען שחמץ נוקשה הוא קל יותר מאשר תערובת חמץ. לפי הראב"ד יוצר אבסורד: חמץ נוקשה, הקל, יהיה בלאו, ואילו על תערובת חמץ, החמורה יהיה פטור!? המנחת ברוך (סימן מז) עורר קושיה זו, והוא מציע שלושה פתרונות שהצד השווה ביניהם הוא שהראב"ד למד את מסקנת הסוגיה אחרת מהמקובל.

לסיכום: לעניין חמץ נוקשה הראב"ד כבעל המאור.

שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הסוברים שלרמב"ם האוכל חמץ נוקשה חייב מלקות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשו"ת "ברכת אברהם" (סימן כא) קובל השואל, ר' דניאל הבבלי, על כך שהרמב"ם לא הזכיר את המושג "חמץ נוקשה" ב"משנה תורה". השואל (שדעתו כדעת "בעל המאור"), הבין מהשמטת מושג זה, שהרמב"ם סבור שאין שום איסור בהשהייה או באכילה של חמץ נוקשה. בתחילת התשובה, שלל ר"א בן הרמב"ם את הנחת היסוד של השואל. לדעתו, העובדה שהרמב"ם לא הזכיר באופן מפורש את המושג "חמץ נוקשה", אינה מצביעה על כך שהרמב"ם סבור שלהלכה האוכל חמץ נוקשה פטור (והמקיימו אינו עובר על "בל יראה"). לשיטתו, דעת הרמב"ם היא, שדין חמץ נוקשה אסור (כשצורתו ניכרת) כשם שאסר תערובת חמץ, וכסתם המשנה שכרכה שני איסורים אלו זה בזה. ר"א מסביר שהרמב"ם לא השתמש במונח "חמץ נוקשה", משום שהוא אינו מבורר. הרמב"ם העדיף להשתמש בהגדרות יותר מובנות, למה שכינתה הגמ' בשם זה.

אמנם, ר"א לא פירש מהי רמת האיסור של חמץ נוקשה, אך מהשוואתו בין דין תערובת חמץ לחמץ נוקשה רואים שהבין שהרמב"ם אינו חולק על דברי השואל כלל, ושיטתו היא כשיטת בעל המאור: שהאוכל חמץ נוקשה בפסח- חייב מלקות. להבנה זו בדעת הרמב"ם כיון גם הצל"ח (פסחים מב א ד"ה "ואלו עוברין בפסח"), שהסיק שלדעת הרמב"ם שהאוכל חמץ נוקשה בפסח חייב מלקות, מדין "שיאור ישרף והאוכלו פטור", שהביא הרמב"ם (שם ה יג) בלשון "אסור לאכלו ואין עליו כרת" (והצל"ח דייק שאין כרת אך חייב מלקות). המנחת ברוך (מד ענף ב) דחה שיש לדייק להיפך ברמב"ם: אסור לאכלו- אך אין מלקות.

בסוף התשובה טוען ר"א שהרמב"ם התייחס ל'קולן של סופרים'. הוא מצטט את ההלכה בהל' חו"מ (ד יא), לפיה אין איסור בל יראה ובל ימצא בניירות שדבקום בחמץ (שהוא פירוש 'קולן של סופרים') ובבגדים שנתכבסו בחיטה, משום שצורת החמץ אינה עומדת. ר"א מדקדק מנימוקו של הרמב"ם להלכה זו, שכאשר צורת החמץ עדיין עומדת, קיים איסור בל יראה ובל ימצא. כך דקדקו מהרמב"ם גם הרב המגיד (על הלכה זו), המרדכי (בפסחים תקצ"ו) הגר"א (או"ח תמ"ב א ד"ה "עוברים עליו") [אמנם אין מכאן ראיה לעניין אכילת חמץ נוקשה כמו שנבאר לקמן את שיטת הגר"א] והפמ"ג (שם).. אמנם מפרשים אחרים (בראשם ה"לחם משנה") דחו שאין דקדוק זה מוכרח כי יכול להיות שכאשר צורת החמץ עומדת (כלומר בחמץ נוקשה רגיל) יש בל יראה דרבנן.

שיטת רבנו מנוח (אין בל יראה אך יש איסור אכילה)[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבנו מנוח בפירושו להל' חו"מ (ד יא), ממנה הביא ר"א בן הרמב"ם ראיה שחמץ נוקשה אסור בבל יראה, מגיע להבנה הפוכה בדעת הרמב"ם: לרמב"ם אין איסור בל יראה וב"י בחמץ נוקשה אלא איסור אכילה בלבד. לפי פירושו, בהלכה זו מביא הרמב"ם את דין חמץ נוקשה עצמו, כולל הנימוק. כלומר: לדעתו כאן הזכיר הרמב"ם את דין המשנה ב'קולן של סופרים'. אלא שבניגוד להבנה הרגילה ברמב"ם הוא מסביר שלרמב"ם הביטוי "אלו עוברין" במשנה משמעו (עכ"פ ביחס לקולן ושאר חמץ נוקשה) איסור אכילה בלבד (וכשיטת ר"ת שהובא בתחילת המאמר). לפירושו הנימוק שכתב הרמב"ם: "שאין צורת החמץ עומדת"- הוא ההגדרה למושג "חמץ נוקשה".

הסוברים שלרמב"ם עובר בלאו אך אין מלקות[עריכה | עריכת קוד מקור]

החת"ס (בחי' פסחים [מג א] ד"ה "הרמב"ם" בקטע "וא"ש נמי") הבין בדעת הרמב"ם (בשל השמטת המושג "חמץ נוקשה" בחיבורו, כדקדוק ר"ד הבבלי כנ"ל), שאיסור חמץ נוקשה הוא איסור דאורייתא, אלא שאין לוקין אף על אכילתו. להבנה זו בדעת הרמב"ם שותף גם ה"מנחת ברוך" (בסי' מז), שפירש כך גם את הרי"ף, כנ"ל.

הסוברים שלרמב"ם עובר באיסור דרבנן בלבד[עריכה | עריכת קוד מקור]

מפרשים אחרים (כך נראה בדעת הלח"מ (ד יא), ועוד מפרשים) לומדים בדעת הרמב"ם, שסובר כדעת הרי"ף עפ"י הבנת הרמב"ן והר"ן- שאיסור חמץ נוקשה הוא מדרבנן בלבד, וכן הסיק ה"ערוך השלחן" (או"ח תמב א) בדעתו.

שיטת הגר"א בדעת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגר"א (בביאורו לאור"ח תנג ב (בסוף הסעיף)) מבאר שלדעת הרמב"ם קיים חילוק בין איסור "בל יראה" בחמץ נוקשה- שהוא מדאוריתא, לבין איסור אכילתו- שמן התורה פטור מדין "שלא כדרך אכילתו", ואסור רק מדרבנן.

הלכה למעשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הב"י (או"ח סוף סימן תמ"ז) הביא משו"ת הריב"ש שחמץ נוקשה אינו אסור בהנאה אחר הפסח, משום שלא עבר בהשהייתו איסור תורה. דברי הריב"ש נפסקו להלכה בשו"ע (תמז יב). המג"א(תמב א) הוכיח מכך שלמחבר איסור "בל יראה" בחמץ נוקשה הוא מדרבנן בלבד. המג"א הבין שהמחבר פסק כשיטת הר"ן, וא"כ גם באכילתו אין איסור תורה. גם הגר"א בביאורו (תמז יב) כתב שבחמץ נוקשה פטור אפי' על אכילתו. הפמ"ג (בפתיחה הכוללת שם ס"ז) הסכים לראיית המג"א ביחס לדעת המחבר שאיסור השהית חמץ נוקשה הוא אכן מדרבנן, אך לגבי איסור אכילתו הוא מסתפק אם הוא מן התורה או מדרבנן. ב"כף החיים" (תמז רסה) הביא להקת אחרונים הסוברים שלעניין אכילה חמץ נוקשה אסור מן התורה.

המשנ"ב (תמז קז ובהרחבה בסי' תמב ב), ה"כף החיים" (שם רס) וה"שתילי זיתים" (תמז לט) ביארו את טעם השו"ע כמג"א (לעניין איסור שהיה): שחמץ נוקשה אסור מדרבנן (וכשיטת הרמב"ן בדעת הרי"ף שהובאה לעיל). ב"כף החיים" (שם) העיר שה"אבן העוזר" וה"משכנות יעקב" הוכיחו שדעת הרי"ף והרמב"ם שחמץ נוקשא אסור מן התורה (גם לעניין בל יראה), וצידדו כן להלכה, אבל דעת שאר הפוסקים- ראשונים ואחרונים- אינו כן, אלא כפסק השו"ע.

איסורו בערב פסח[עריכה | עריכת קוד מקור]

חמץ גמור אסור באכילה בערב פסח: מחצות היום- מן התורה, ומשעה חמישית- מדרבנן. הנודע ביהודה (או"ח כא) האריך להוכיח שאיסור חמץ נוקשה הוא בפסח עצמו ולא בערב פסח (בפרט למ"ד שאיסור חמץ נוקשה בפסח הוא מדרבנן). ממילא הוא מקשה על הרמ"א [(תמד א) , שכתב שאין לאכול מצה עשירה (שהרמ"א פוסק שהיא בכלל חמץ נוקשה, וכדלקמן) בסעודה שלישית בע"פ שחל להיות בשבת. המנחת ברוך (נ) חולק על הנוב"י. הוא מביא את דין המקדש בחיטי קורדנייתא (שלתוס' הכוונה שמקדש בחמץ נוקשה משש שעות ומעלה) שדינו כמקדש באיסורי הנאה, ומוכיח מכך שחמץ נוקשה אחר שש שעות אסור בהנאה כחמץ גמור. בכך הוא מיישב את קושיית הנוב"י על הרמ"א.

הנוב"י לא סמך על דעתו להקל במפורש כנגד הרמ"א, אך התיר לאכול מצה עשירה משעה חמישית עד חצות. החזון איש (אורח חיים קיז ב) החמיר בכך. לדעתו, כשחכמים גזרו על איסור חמץ משעה חמישית הם לא חילקו בין סוגי החמץ.

ביטול בשישים לחמץ נוקשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

כידוע, חמץ גמור אינו בטל בפסח אפילו באלף, בניגוד לרוב האיסורים שבטלים בשישים. מה דינו של חמץ נוקשה שנתערב בשישים? במג"א (תמז ה) הובאה מחלוקת בין מהרי"ל למהר"י איסרלן בעניין זה: למהרי"ל חמץ נוקשה בטל בשישים, ולמהרי"א לא (הואיל וטעם הדין שבחמץ גמור אין ביטול הוא משום שהאדם מורגל בו ו"אינו בדל ממנו", וטעם זה שייך גם בנוקשה). המג"א טוען שמהרי"א מחמיר משום שלדעתו חמץ נוקשה אסור מן התורה, וממילא הואיל ולהלכה נפסק שאיסורו מדרבנן, ה"ה שלעניין תערובתו בטל חמץ נוקשה בשישים. לעומתו, אסר הט"ז (שם יט) חמץ נוקשה שנתערב באכילה, והתירו בשהייה. המשנ"ב (שם טו) מסיק להלכה שיש לסמוך על המג"א בשעת הדחק.

מצה עשירה (ועוגיות פפושדו)[עריכה | עריכת קוד מקור]

לעיל (בפרק "פריטים שהוגדרו בש"ס ובראשונים כחמץ נוקשה") הבאנו מחלוקת הראשונים ביחס לעיסה שנילושה במי פירות. להלכה נחלקו מרן והרמ"א בדין זה. בשו"ע (תסב א) פסק מרן כר"ת- שמי פירות אינם מחמיצים כלל. לעומתו, כתב הרמ"א (שם ד) שיש להחמיר כשיטת רש"י, שמי פירות מחמיצים חימוץ נוקשה, אא"כ בשעת הדחק.

עפי"ז, כתב הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ט או"ח מב) להכשיר שיווק עוגיות 'מצה עשירה' לספרדים. שם הביא את דעת הגר"א בקשי שהחמיר בכך הן מצד מחלוקת הראשונים הנ"ל, והן מטעם שבמפעל מוסיפים חומר כימי היוצר ניפוח של העיסה (ממלאה באוויר). הרב עובדיה דוחה את טענותיו, ומוסיף שגם הגרמ"ש עמאר, שנשלח לברר את העניין מקרוב, הסכים להיתרו. נזכיר, שדעת הגר"מ אליהו זצ"ל (כפי ששמעתי ממנו בפירוש) הייתה נגד היתר זה. אחת הסיבות להתנגדותו היא שבמפעל גדול קשה לשלוט בכך שלא יתערבו מעט מים בעיסה (שבאופן זה גם לדעת ר"ת ומרן מי פירות מחמיצים חימוץ נוקשה).

עמילן חיטה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשו"ת שואל ונשאל (אור"ח כא) דן לגבי חלקום, שמעורב בו עמילן חיטה ('נשא' בערבית), ולא נמכר לגוי לפני פסח. הוא כותב שעמילן זה הוא חמץ נוקשה שמותר בהנאה לאחר הפסח (כמו שביארנו לעיל בתחילת הפרק "הלכה למעשה"). גם הבן איש חי (שנה א צו יא) כותב לגבי עמילן חיטה המצוי בבגדים שהוא חמץ נוקשה, וממילא יש להיזהר שלא יכניס הבגדים לפיו (אמנם שמעתי שבזמנינו לא מצוי עמילן חיטה בבגדים).