טיוטה:מלאכת מעבד
מעבד באוכלין[עריכת קוד מקור]
שנינו בגמ' (שבת ע"ה ב'): אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא - חייב משום מעבד. רבא אמר: אין עיבוד באוכלין. אמר רב אשי: ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא, אבל לביתא - לא משוי איניש מיכליה עץ.
ובפרק שמיני אומרת המשנה
אין עושין הילמי בשבת אבל עושה הוא את מי המלח, וטובל בהן פתו, ונותן לתוך התבשיל. אמר רבי יוסי: והלא הוא הילמי, בין מרובה ובין מועט! ואלו הן מי מלח המותרין - נותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח" ובגמ' שם "תני רבי יהודה בר חביבא: אין מולחין צנון וביצה בשבת. רב חזקיה משמיה דאביי אמר: צנון - אסור, וביצה - מותרת.."
ונחלקו הראשונים בטעמם של שני האיסורים
שיטת רש"י - מי מלח אסור שנראה כמעבד וכן בשר המלח מעבדן והוי תיקון
שיטת הרמב"ם -מישום בישול שנראה ככובש כבשים וכובש אסור מפני שהוא כמבשל
ריטב"א -הכנת מי מלח אסור משום עובדין דחול ומליחת בשר משום שמתקן
השו"ע לעניין הכנת מי מלח פסק כרש"י "אין עושין מי מלח הרבה ביחד לתת לתוך הכבשים, משום דדמי לעיבוד" אבל בסעיף ג הוא מביא את טעמו של הרמב"ם "אסור למלוח חתיכות צנון, ד' או ה' ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל"
ומסביר הערוך השולחן "וכמדומה שסבור שאין חילוק לדינא ולענ"ד יש חילוק שהרי התוס' שם כתבו דכשיש שמנונית ליכא איסור דמי מלח שהשמנונית ממתיק המלח... וזהו לפי טעם מעבד דבכה"ג ליכא עיבוד אבל להרמב"ם שהטעם מפני שנראה כעושה מלאכה או ככובש כבשים נראה דגם בכה"ג אסור"
אומנם באליה רבה חולק עליו וסובר שלכו"ע יהיה אסור גם עם שמן "כתב עולת שבת דבש"ס מבואר דאם נותן שמן לכתחילה לתוך המים או לתוך המלח מותר אפילו במרובין, ולא ידעתי למה השמיט השולחן ערוך, עד כאן, ולעניות דעתי יפה כיוון השולחן ערוך כי נראה לי דרבנן פליגי אר' יוסי ואסרו אף בשמן לכתחילה וכן משמע ברמב"ם"
בהמשך הגמ' שם: אמר רב נחמן: מריש הוה מלחנא פוגלא, אמינא: אפסודי קא מפסידנא ליה, דאמר שמואל: פוגלא חורפי מעלי. כיון דשמענא להא, דכי אתא עולא ואמר: במערבא מלחי כישרי כישרי, ממלח - לא מלחנא, טבולי - ודאי מטבילנא.
רש"י -מימלח לא מלחנא - שתים יחד. טבולי - בשעת אכילה מטבילנא ואכילנא.
תרומת הדשן "יראה דשרי, בענין זה שיטבול כל החתיכות אחת אחת לבדה, ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלו מיד זו אחר זו, והכי משמע לשון רש"י פ' שמונה שרצים /שבת קח ע"ב/, ולשון ספר התרומה, דעיקר קפידא שנמלח שתים או שלשה ביחד... וכתב בא"ז וז"ל: מותר לטבול הצנון במלח להניח שעה קטנה בשבת... משמע דבחתיכה אחת אין קפידא כלל אפי' לשהות טובא.
אבל המג"א חולק על ההבנה הזו ברש"י וסובר שרש"י אוסר לטבול כל חתיכה בפני עצמה ולהניח "והב"ח כתב דלפמ"ש בס"ג הטעם שנראה ככובש כבשים אז בשכל חתיכה מונחת לבדה אין בזה משום כובש כבשים אבל כל הפוסקים סוברין כרש"י דהטעם משום שהמלח מעבדן והוי תיקון א"כ אסור למלוח יותר מב' ואף בב' יש להחמיר והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטביל כל א' במלח ואוכל"
ההיתר לטבל לצורך אותה סעודה כתב רש"י לעיל "בשעת אכילה" ומשמע ממש סמוך לאכילה אומנם בר"ן כתב "הלכך נקטינן דמי מלח מרובים אסורין אבל מי מלח מועטין לצורך טבול אותה סעודה שרי" ובספר אליהו רבה אף מרחיב את ההתר לכל היום "פירוש אז אסור אפילו לתוך התבשיל אפילו לסעודה זו דנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל אבל לעשות מותר כל שצריך לשבת זה אף שלא לסעודה זו ור"ן פרק שמונה שרצים דנקיט לסעודה זו אורחא דמילתא נקט"
לעניין מליחת אוכל כיום מביא המשנ"ב שלושה צדדים להקל
"ונראה דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים לא דמי לעיבוד וכ"ש אם שופכין שם שמן תיכף שהשמן מחליש כח המלח.
ביצים מותר למלחן - מפני שאין דרך לעשות מהן כבשים וגם אין המלח מועיל להם כ"כ:" ויוצא שכיום שיש מקררים ומקפיאים ואין דרך לשמר אוכל ע"י מלח וגם אין זה מועיל לאוכל אלא רק מזיק לטעמו ובמיוחד עם מערבים חומרים נוספים עם המלח יהיה מותר למלוח אוכל כיום