חתיכה הראויה להתכבד
|
סוגיה זו זקוקה לעריכה: ייתכן שהסוגיה סובלת מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, כמן כן, ייתכן שבדף הטיוטה של הסוגיה תמצאו מידע נוסף בנושא זה, שיש לערוך אותו ולהעבירו לדף הסוגיה. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
| בבלי: | חולין צו ב, עבודה זרה עד א, יבמות פא ב |
| רמב"ם: | מאכלות אסורות טז ג-ו |
| שולחן ערוך: | יורה דעה קא |
חתיכה הראויה להתכבד (חהר"ל) :
חז"ל למדו שכאשר ישנה חתיכה שהיא אסורה ואילו היא היתה מותרת היינו מכבדים בה את אורחינו, חתיכה זו אינה בטילה אם נתערבה בחתיכות היתר ואוסרת את כל התערובת.
א .מקור הדין חהר"ל אינה בטילה.[עריכה | עריכת קוד מקור]
חולין (צ"ו ב') "וכן חתיכה של נבלה, וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות, בזמן שמכירן – בנותן טעם ואם לאו - כולן אסורות, והרוטב בנותן טעם".
הגמ' דנה מדוע כל החתיכות אסורות כאשר אינו מכיר את חתיכת האיסור ושואלת הגמ' - "ותבטיל ברובא! ...שאני חתיכה - הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים".
ע"ז (ע"ד.) "אלו אסורין ואוסרין בכל שהו. יין נסך, ועבודת כוכבים, ועורות לבובין, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, ושעיר המשתלח, וחולין שנשחטו בעזרה - הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא". (רש"י - כל מקום שנתערבו שם אפי' אחד באלף לא בטיל ואוסרין את כולן)
בגמ': "תנא מאי קחשיב? אי דבר שבמנין קחשיב, ליתני נמי חתיכות נבילה! אי איסורי הנאה קא חשיב, ליתני נמי חמץ בפסח! א"ר חייא בר אבא, ואיתימא ר' יצחק נפחא: האי תנא תרתי אית ליה, דבר שבמנין ואיסורי הנאה...הרי אלו. למעוטי מאי? למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה; א"נ, למעוטי איסור הנאה ולא דבר שבמנין".
שאלות:
1.האם הגמ' בע"ז ובחולין חולקות ?
2.האם דין חהר"ל הוא דין בפני עצמו או אסור משום דבר שבמניין ?
שיטות הראשונים בשאלה :
הרי"ף השמיט בהלכותיו את המשנה בחולין.
הר"ן ביאר שהרי"ף סבר שהמשניות חולקות ופסק כתנא בע"ז לפיה חהר"ל בטילה ברוב ורק דבר שקיים בו את שני התנאים לא בטל.
התוס' (ע"ז שם ד"ה למעוטי וחולין ק' א ד"ה ושאני מאי קחשיב) :
שאלת הגמ' בע"ז היא - מהו העיקרון על פיו מנה התנא את הדברים שאינם בטלים. תשובת הגמ' היתה שרק איסורי הנאה שהם דבר שבמניין נמנו במשנה ובלשון תוס': "שלא ירד לשנות רק היכא דאיכא תרתי".
1. הגמ' אינן חלוקות אלא התנא בע"ז מנה רק דברים שאסורים במניין ובהנאה וישנם עוד איסורים שלא בטלים שיש בהם רק תנאי אחד כמו הגמ' בחולין.
2. דין חהר"ל הוא משום דבר שבמניין.
הרמב"ם (פר' ט"ז מהל' מא"א ה"ג-ו') :
הרמב"ם חילק את דין איסורים שאינם בטלים מפאת חשיבותם לב' חלקים:
א. "דבר חשוב שהוא אוסר תערובתו במינו בכל שהו שבעה דברים... וכן חתיכה של נבלה או של בשר בהמה או חיה או עוף או דג הטמאין שנתערבה בכמה אלפים חתיכות הכל אסור עד שיגביה אותה חתיכה, ואחר כך ישער השאר בששים, שאם לא הגביהה הרי הדבר האסור עומד ולא נשתנה והחתיכה חשובה אצלו שהרי מתכבד בה לפני האורחין.
ב. והוא הדין בחתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורים מדבריהן בהנייה".
1.סבר שהגמרות אינן חלוקות. (לפי פירושו למשנה בעבודה זרה הגמרות חלוקות. וצ'ע)
2. דין חהר"ל הוא דין בפני עצמו.
פסיקת ההלכה :
שו"ע סימן ק"א סעיף א' - חתיכה הראויה להתכבד דינה כבריה, דאפילו באלף לא בטלה. ואפילו אם היא אסורה בהנאה, כיון שאם תתבטל היתה מותרת וראויה להתכבד.
ובפשטות פסק כרמב"ם.
מחלוקת ראשונים בהגדרת חהר"ל :
גישת הרשב"א והר"ן:
חהר"ל הוא דין עצמי ואינה בטלה מפאת חשיבותה. 1. שלא תהיה גדולה מידי – תנאי זה מצויין ברשב"א ובר"ן וראייתם מזבחים עב.
הגמ' הקשתה למה שור נסקל לא בטל ותירצה כיוון שבעח"י לא בטלים. הבינו מכאן משמע שבעח"י שחוט כן בטל וקשה שהרי הוא חהר"ל.
ותירצו שצריך שהחתיכה תהיה ראויה להתכבד וחתיכה גדולה מידי אינה חהר"ל.
2. שלא תהיה מחוסרת תיקון - הסמ"ג בשם ר"ת מביא שבא מעשה ששחטו תרנגולת רבות ואחת היתה טרפה ונתערבה והתיר ר"ת כיוון שהתרנגולת בנוצתה לא נחשבת חה"ל.
3. שלא תהיה חיה – הרא"ה הזכיר תנאי זה.
גישת התוס' והרא"ש : חהר"ל אינה בטלה כדין דבר שבמניין. ולכן...
חלק הרא"ש על ג' תנאים אלו והוכיח שחשיבות אינה נמדדת לפי ההגשה בפועל לאורחים אלא לפי הפוטנציאל שלה.
כמו שמצינו שחלפי תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית דברים חשובים למרות שאין דרך לבשלם שלמים משמע שבעודן חיים חשיבי.
הכרעת הב"י בבדק הבית - כיוון שכל דין חהר"ל הוא מדרבנן יש להקל
וכך פסק השו"ע סעיף ג' - תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות, בטלה, 2.שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא. ואף על פי שאחר שנתערבה הסירו הנוצה. וכן לא חשיבה ראויה להתכבד אלא אם כן 3.היא מבושלת. 1.וכן כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי, לא חשיבה ראויה להתכבד, שאין דרך ליתן לפני האורח כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי. ויש חולקים בכל זה.
הגה: וכן נוהגין, מלבד תרנגולת בנוצתה דמחוסרת מעשה גדול, דנוהגים בה שהיא בטילה (טור בשם י"א ובמרדכי ובש"ד). וכן רגלים או ראש שלא נחרכו משערן. אבל אם כבר נחרכו, חשיבי חתיכה הראויה להתכבד, אפילו לא נמלחו עדיין. ואפילו כבש שלם אינו בטל (בהגהות ש"ד). מיהו רגלים של עופות, מלבד רגלי אווז, וכן רגלי בהמה דקה במדינות אלו, לא חשיבי כלל, ובטלים. ראש של עופות אינו חשוב, ובטל (ארוך כלל כ"ה).
השו"ע – הכריע כגישת הרשב"א והרא"ה והסמ"ג בשם ר"ת.
הרמ"א – פסק כגישת הרא"ש שחהר"ל אינה בטלה כדין דבר שבמניין, אך בצירוף היתר הסמ"ג בשם ר"ת וכוונת המילים "מחוסר מעשה גדול" ז"א כאשר יש עוד הרבה מעשים עד שהדבר יהיה ראוי לאכילה - אינו חהר"ל. וכן ציין שרק רגלי אווז חשובים ולא בטלים.
ב. האם לחתיכה שראויה לגוי ישנו דין חהר"ל ?[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגמ' ביבמות דף (פא:) "תניא: חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות...- תעלה, רבי יהודה אומר: לא תעלה;
אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות...- דברי הכל לא תעלה".
ונשאלת השאלה, מדוע חתיכה של חטאת טמאה במאה טהורות תעלה? הרי היא חה"ל !
התרומה והרשב"א – לא חשיב חה"ל כיוון שהתערובת ראויה רק לכוהנים ולא לכו"ע.
התוס'- אין נחשב ראוי להתכבד, כיוון שאינה ראויה אלא לכוהנים בעזרה ואין זה נחשב כיבוד שגם כך היה להם הרבה קורבנות.
החוו"ד ס"ק א' – "דאם נתערב איסור הנאה באיסור אכילה דבטל אף שהוא ראוי להתכבד דכיון דאף אחר שתתבטל לא חזי רק לגוי אורח גוי לא מיקרי ראוי להתכבד.
וכ"כ הרשב"א בתה"א (יג:) והנה זהו לדעת הרשב"א שסובר דחשיבות דראוי להתכבד הוא מטעם חשיבות הכיבוד.
אבל לדעת התוס' זבחים ע"ב (ע"א) ד"ה אלא דראוי להתכבד חשיב את שדרכו לימנות דאין מוכרין אותו אלא במנין יש לומר דגם חתיכת נבילה הראויה להתכבד חשיב דבר שבמנין שאין מוכרין אותו לגוי ג"כ רק במנין. וכיון דחהר"ל הוא מדרבנן יש להקל.
ג. חתיכה שנאסרה מדבר אחר נחשבת כדין חהר"ל ?[עריכה | עריכת קוד מקור]
הראבי"ה : דברים שנאסרו מחמת דבר אחר חל הדין של חה"ל.
הרא"ש (חולין פ"ז סימן לו) ברשב"א, בר"ן :
למ"ד חנ"נ בשא"א אין דין חה"ל אלא בדברים האסורים מצד עצמם, כגון נבילה או בב"ח, אך דברים שקבלו טעם מאיסור לא מקבלים דין של חה"ל (שלא בטל).
והטעם מבואר בראשונים – כיוון שהאיסור שבחתיכה לא ראוי להתכבד בו.
שו"ע סעיף ב' - אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד, אלא אם כן איסורה מחמת עצמה, כגון נבלה ובשר בחלב; אבל אם נאסרה מחמת שקבלה טעם מאיסור ולא היה בה ס' לבטלו, אפילו למי שסובר חתיכה עצמה נעשית נבלה אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד. משמע שהשו"ע סבר כרא"ש.
ד. חהר"ל בגבינות :[עריכה | עריכת קוד מקור]
הקדמה קצרה :
1. בסי' ק"י קי"ל הדין ספק בגופו ספק בתערובת לא אומרים ס"ס להקל. כגון חתישנתערבה בשתי חתיכות שחוטה אינה בטילה משום חהר"ל ולא מתירים משום ס"ס ולומר ספק החתיכה מן המותרות ואם תרצה לומר כן שמא באמת אינה טריפה.
אולם כל זה שהספק הוא מדאורייתא אבל כשהספק מדרבנן אומרים בו ס"ס להקל.
2. חז"ל גזרו על גבינת עכו"ם שחשיבה איסור כיוון שחששו שמא העכו"ם עירב בה חלב איסור.
ת"ח כלל מ"ג – התיחס לגבינות עכו"ם. אע"ג שבאיסורי דרבנן אנו מקלים שלא בעינן שיהיו שני הספיקות מגופו של האיסור כדי לומר ס"ס לקולא אלא אפילו אם הספיקות מגופו ומהתערובת נקל.
מ"מ בגבינת עכו"ם שנתערבה ברוב היתר הדין שונה ולא נומר ספק אם הגבינה אסורה ואם אסורה ספק שמא זו אינה גבינת עכו"ם. אלא גבינת עכו"ם הוי גופו של איסור ולא נחשבת כספק. ולכן כל תערובת הגבינות אסורה.
הת"ח כלל מ'- הביא או"ה והבין ממנו שגם גבינת ישראל שהועמדה בחלב טריפה מקרי גופו של איסור לכך אינה בטלה בתערובת מדין חהר"ל. וחלק עליו וסבר שמיקרי איסור הבלוע.
הב"ח - הבין בתו"ח שסותר עצמו, בכלל מ' חלק על האו"ה שגבינת ישראל שהועמדה בחלב טריפה לא קרויה חהר"ל ובכלל מ"ג אמר שגבינת עכו"ם נחשבת כגופו של איסור, ולכן הבין הב"ח בדבריו שנחשבת חהר"ל.
והקשה הרי גם בה חכמים חששו שהתערב בה חלב טרף ולכן נחשבת כאיסור הבלוע ?? בניגוד לתו"ח הב"ח סבר כאו"ה.
ב' הבנות בלימוד הב"ח והאו"ה :
הט"ז - הבין מהב"ח ומהאו"ה שאף גבינת ישראל שהועמדה בחלב של טריפה קרויה גופו של איסור ולכך נחשבת חהר"ל. אך הט"ז חולק וסובר שבין גבינה שהועמדה מחלב טריפה ובין גבינת עכו"ם לא יהיו כגופו של איסור כי חלב הטריפה המעמיד נחשב כבלוע ואין הוא מצד עצמו ראוי להתכבד, וכן גבינת עכו"ם נחשבת כבלועה באיסור ולא חוששים שנוצרה מהרבה חלב טריפה כי רוב הבהמות כשרות הן והולכים אחר הרוב.
ולכן לשיטת הט"ז :
1. רק גבינה שנעשתה משיעור שראוי להתכבד של חלב טרף אינה בטלה מדין חהר"ל.
2. גבינה שהועמדה בעור קיבה יש לה דין בב"ח שנחשב כגופו של איסור ולכן היא חהר"ל.
הש"ך בנקה"כ – הבין באו"ה והב"ח בניגוד להבנת התו"ח והט"ז שהם לא דיברו על גבינה שהועמדה ע"י חלב טרף ששם כולם מודים שאין השיעור של חלב הטריפה ראוי להתכבד אלא הם דיברו על גבינה שנעשתה מחלב טריפה בשיעור שראוי להתכבד או על גבינת עכו"ם שחכמים החשיבו אותה לאסורה.
ולכן למסקנה לפי הסבר הנקה"כ - האו"ה והב"ח סברו שרק גבינת עכו"ם או גבינה שנעשתה משיעור שראוי להתכבד של חלב טרף נחשבת לחהר"ל.
שיטת הרש"ל:
פשוט שאין לגבינה דין חהר"ל, כיוון שאם היא לחה - אינה חשובה. ואם היא יבשה - שחשובה בזמננו מ"מ אינה חשובה כל כך לאכול בה כדי שביעה כיוון שהיא קשה ומזיה לגוף. ומביא את המרדכי בשם ר' שמשון- מי יודע אם גבינות חשובות כחהר"ל.
ה .חהר"ל מדרבנן :[עריכה | עריכת קוד מקור]
שיטת הרמב"ם (מאכלות אסורות, טז, ג-ו) :
"והוא הדין בחתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורים מדבריהן בהנייה".
הרמב"ם הפוסק שאף חולין שנשחטו בעזרה ונתערבו, אינם בטלים. בדברי הרמב"ם מפורש כי במקרה זה אסורים החולין בהנאה רק מדרבנן ואעפ"כ אינם בטלים.
המשך סעיף ב' ברמ"א : ואפילו חתיכה שלא נמלחה, בטלה, דאין איסורה מחמת עצמה רק מחמת דם הבלוע בה (שם ת"ה סי' ק"ע). כל חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה, בטלה, דהרי הקליפה אינה ראויה להתכבד(סברת התוספות ובהגהות ש"ד).
פסק הרמ"א: "חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה, בטלה, דהרי הקליפה אינה ראויה להתכבד".
מדברי הרמ"א משמע כי כאשר הקליפה עצמה ראויה להתכבד, יש לה דין חהר"ל. משמע שפסק את הרמב"ם להלכה בעניין זה: "ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן, אינה בטילה".
הש"ך מביא לחם חמודות שמקשה,איך קליפה יכולה להיות ראויה להתכבד שהרי לכו"ע אין לחתיכה דין חהר"ל אא"כ היא אסורה מחמת עצמה. מתרץ הש"ך שצ"ל שהרמ"א עוסק באיסור בב"ח שבו תיתכן מציאות של קליפה האסורה מחמת עצמה.
נביא ב' הבנת הש"ך :
החוו"ד (סי' פ"ז סק"ג) מנחת יעקב - כותב שצ"ל שכוונת הש"ך להעמיד את דברי הרמ"א רק בעירוי שמבשל כ"ק מדאורייתא.
לדעתו, כאשר נוצר איסור בב"ח רק מדרבנן (כגון כבישה או מליחה), אין לחתיכה דין חהר"ל ובטילה.
החוו"ד מוכיח חילוק זה מתוך דברי הש"ך (בסי' פ"ז סק"ל) הרמ"א כתב בנוגע לחלב שנמלח בעור הקיבה או שעמד בה יום אחד : "ואם העמיד בו, אם הוא הצלול, אוסר כל הגבינות עד שיהא שישים בחלב שהעמיד נגד הקיבה האסורה".
הקשה הש"ך- "אמאי סגי בשישים והרי החלב קיבה נ"נ מדרבנן ונעשה איסור עצמי וא"כ כאן כיוון שהוא דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל, וכמו שכתב בסע' י"א ?".
הש"ך מתרץ - הכא כיון דלא נאסר אלא על ידי מליחה וכבוש דאינו אלא מדרבנן ס"ל להרב דלא חשיב כגופו של איסור לעניין שיאסור במעמיד בכל שהוא".
ולכן מבין החוו"ד שגם לעניין חהר"ל יסבור הש"ך שאינו חשיב כגופו של איסור כאשר נאסר רק מדרבנן.
לדעת החוו"ד :
בשאר איסורים- האסורים מגופם, אף באיסור דרבנן יש דין חהר"ל, כמו שהרמב"ם כותב במפורש. באיסור בב"ח- רק כאשר נוצר איסור דאורייתא נידון כאיסורו מגופו וכחהר"ל.
כאשר נוצר איסור בב"ח מדרבנן, לא הוי איסורו מגופו ולכן אין בו דין חהר"ל.
רעק"א ביחס לדברי החוו"ד חולק על עצם ההשוואה בין דין מעמיד לדין חהר"ל . דין מעמיד- הראשונים נחלקו ביחס למושג 'מעמיד'.
לדעת הר"י מיגש והרמב"ם באיסור עצמי כגון נבילה יש דין מעמיד ואוסר בכלשהו, וה"ה בבב"ח שנאסר מה"תונ"נ, אך כשמעמיד חלב בבשר כשר מותר בנ"ט, דס"ל דאין חנ"נ בדרבנן. לדעת הרמב"ן ור"ת למושג 'מעמיד' אין משמעות הלכתית ולעולם מותר בנותן טעם או בס'.
רעק"א מסביר בדעת הש"ך, שדווקא בדין מעמיד אנו נוקטים שכאשר קיים רק איסור דרבנן של בב"ח אינו נידון כאיסורו מגופו. טעם הדבר, שכיוון שלדעת הרבה פוסקים (רמב"ן ור"ת) אין כלל דין מעמיד, אף לא בשאר איסורים, יש לסמוך על שיטתם להקל.
לפי"ז, אף שפוסקים להלכה דין מעמיד בבב"ח מדרבנן לא הוי איסורו מגופו ובכה"ג לא יהיה דין מעמיד. לפי"ז, ביחס לדין חהר"ל, סובר הש"ך שאף כאשר נוצר איסור בב"ח מדרבנן נידון כאיסורו מגופו ואינו בטל.
לדעת רעק"א: בין בבב"ח בין בשאר איסורים אף באיסור דרבנן קיים דין חהר"ל.