ספק ספיקא

קי- סעיפים ז-ח דבר שיש לו מתירין בסוגיא בביצה איתא במסכת ביצה (ג:): "אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות". הטעם של הברייתא שהביצה אוסרת באלף הוא משום שיש לה מתירין לאכלה לאחר יו"ט, ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. אלא ששאלו הראשונים על מה חוזר "ואם נתערבה באלף" האם על "ספיקא אסורה", שאפי' נתערבה ספק הביצה באלף מ"מ אסורות- כיוון שאין פה שתי ספיקות מכח שני תערובות, זהו דעת ר"י בתוס'. ואילו לדעת ר"ת "ואם נתערבה באלף" חוזר על תחילת הברייתא, על ביצה וודאית שהתערב, שהיא אסורה אך באמת בספק ביצה שהתערבה הדין יהיה שמותרת. (הירושלמי נוקט כר"ת). ובב"י הביא דברי הרשב"א על הסוגיא בזבחים, שריש לקיש שם אמר שטבעת של עבודה זרה שהתערבה במאה טבעות ונפלה אחת לים הותרו כולם- ולמד מזה הרשב"א שה"ה לכל האיסורים שלא בטלים מחמת חשיבות, וכלל גם דבר שיש לו מתירים שאם נפל אחד מהם לים הותרו כולם. וביאר הרשב"א שהטעם הוא שכיוון שמדאורייתא בטל ברוב, א"כ בדרבנן ניתן לתלות ולומר שהאיסור נפל. וכ"כ השו"ע בסעיף ז. נמצאנו למדים שלמעשה פוסק השו"ע שספק ספיקא מועיל אפי' בדבר שיש לו מתירין. אומנם הרמ"א (סעיף ח) כתב שיש להחמיר לכתחילה בדבר שיש לו מתירין, אך כשיש צורך מותר. וכתב הש"ך שכ"ז בספק ספיקא, אך בספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין לא אומרים ספק דרבנן לקולא, והט"ז חולק (בהרחבה בהמשך). ובפת"ש הביא דברי הצל"ח לחלק שבדבר שהיתה לו חזקת היתר ונולד ספק איסור דרבנן אומרים ספק דרבנן לקולא. ספק ספיקא בדרבנן הש"ך מקשה מדוע הרמ"א באור"ח כתב שספק מוכן ביו"ט שני מותר? ויישב בשלושה כיוונים: או שיו"ט שני אינו אלא מכח מנהג ע"כ לא מחמירים - כיוון שיו"ט שני בעצם אינו אלא משום ספק, א"כ יש פה ספק ספיקא. או שביו"ט יש צורך וע"כ התירו. או שמחלק בין שתי סוגי ספיקות- יש ספיקות של תערובת וזהו שאנחנו אוסרים, ויש ספק ספיקא במציאות כמו חדש- שאיננו יודעים האם זו תבואה ישנה או חדשה. עכ"פ לא חילק הש"ך בין ספק מדרבנן לספק מדאורייתא. לעומת דברי הט"ז כפי שנביא להלן. בתורת חטאת הביא דברי הר"ן שהתיר בספק ספיקא- כגון ביצה ביו"ט שני ושהארוך חולק על זה. והתקשה הט"ז במה מדובר, אם בדאורייתא וכי הר"ן יתיר, ואם בדרבנן האם גם בזה הארוך יאסור? משמע שדעת הט"ז (והובא בפת"ש שגם כך סוברים המג"א והפר"ח והוכיחו שגם דעת הרמב"ם כן). שלכו"ע יש להקל בספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין. ונקודות הכסף וכ"כ הגר"א בשיטת הרמ"א, דלא כט"ז, שאם הכי נמי המח' גם בדאורייתא - שהר"ן שמקל, מקל גם בדאורייתא ואילו האיסור והיתר הארוך שמחמיר גם בדרבנן. דין נודע בין הספיקות בהמשך דברי הטור בסוגיא בע"ז גבי טבעת שנתערבה בריבוא, וריבוא שנפל בריבוא למד מכאן ר"י שדווקא בשתי תערובות אך כשיש ספק בגופו – לא מתירים. והעמיד את דברי הגמ' בביצה שאפי' במקרה שיש ספק ספיקא אסור. ור"ת חולק על ר"י. והרשב"א סובר שיש לחוש לדברי ר"י אך בדיעבד סומכים על ר"ת בפרט שהירושלמי כמותו. ובשו"ע נקט כדברי הרשב"א שספק ספיקא בגופו אין להתירו. והרמ"א ביאר שהטעם לאסור הוא מפני שיש פה ספק באיסור דאורייתא, ואין פה עוד צד להגיד שאין פה איסור כלל אך אם יש 2 ספיקות ונודעו ביחד מתירים בספק ספיקא. הש"ך מעלה אפשרות שהנפק"מ בין השו"ע לרמ"א הוא בספק דרבנן בגופו כמו ספק גבינת גויים- שלשו"ע אינו בטל ולרמ"א בטל. אומנם הש"ך הסתפק בזה למסקנה האם אכן יש מח' בין השו"ע לרמ"א אם לאו. הב"י בסי' נז הקשה על ר"י שאסר ספק דרוסה וכי חולק שספק ספיקא מדאורייתא מותר? ויישב שר"י דיבר כשנודעה התערובת אחרי ספק אחד וע"כ אין ספק ספיקא כאן שספק הוכרע לאיסור. והט"ז חולק על הב"י ומבאר שספק ספיקא הוא רק ספק בגוף אחד ועניין אחד משא"כ בשני גופים או ספק אם יש לכאן איסור, אך באופן כזה לא. וממילא חולק על הנפק"מ שאפי' נודעו הספיקות ביחד יהיו אסורים וכ"כ הדרכ"מ והשארית יוסף. והביא ראייה מדברי הרשב"א שמסביר שאפי' לר"ת אין פה ס"ס כיוון שהספק הראשון הוכרע כוודאי איסור, ומסביר שכיוון שאתה אומר שאינו ספק בהכרח הכוונה שנחשב כלא נודע בינתיים ומכאן שאין בזה חילוק. כמו כן בהמשך, הט"ז חולק על רבי בנימין שרצה להביא ראייה מהרשב"א לדין נודע בינתיים, והט"ז חולק על ראייתו וסובר שכוונת הרשב"א אינה לדין נודע, אלא האם יש אפשרות לחלק בין הספיקות או לא (וראה עוד מש"ז שם). והנקודה שהט"ז מדגיש היא שלא מוכן לקבל שספק ספיקא יהיה מבוסס על דבר אחר מלבד על עצם הספק ספיקא. ולכן לא יתכן שהידיעה תעלה או תוריד. כללי ספק ספיקא של הרב הש"ך א. נודע אחר הספק הראשון הב"י מתיר והדרכ"מ אוסר. והמשאת בנימין אומר שמשמע מהאיסור והיתר הארוך שמותר, והש"ך חולק וסובר שמשמע להיפך לאיסור. ומוכיח דבריו שהרי כתב האיסור והיתר הארוך שהנקודה בספיקות הוא מצד שהספיקות שונים או בגופים שונים אך לא מעניין אחד, ולא חילק מצד נודע. ב. ביצה בתרנגולת טריפה הר"ז ספק דאורייתא ואסור. א. ספק ראשון דאורייתא. ב. הספיקות לא מעניין אחד וגוף אחד. ולכן אח"כ כתב (אות ג) שאפי' התערב באלף כולן אסורות. ד. הש"ך מחלק בין ביצה מטריפה וודאית למצב שבו הביצה ספק טריפה ויסוד הדבר שהספק הראשוני אם הביצה באה בכלל מהטריפה – נמצא שהספק הראשון אם יש איסור כלל ולכן מתירים. ואומר שזה דומה ממש לספק בדם- אם מן האיש אם מן האישה, וגם אם מהאשה ספק אם מן הרחם. ורע"א שם מביא את דברי הפר"ח שחולק וסובר להיפך שבמקרה שהתערבו התרנגולות זה מסובך יותר כיוון שזה איקבע איסורא. ה. הש"ך מביא נפק"מ בשתי ביצים משתי תרנגולות ואחת ספק טריפה שאנחנו אוסרים אותה. ו-ז- אפי' בנודע מתיר הש"ך ספק ספיקא- כיוון שבביצה לא נולד ספק טריפות מעולם, ונפק"מ לשתי חנויות שהתערבו, כאשר באחת מהן היה ספק טריפה- שהוא מתיר את החתיכה. אבל בשתי חתיכות שלפנינו לא אומרים כן, כיוון שאי אפשר לומר שאין פה איסור כלל. (ח) ט- הש"ך אומר שאפי' אבד אחד מהעולם לא יועיל כיוון שהספק ספיקא בשני גופים. י. הש"ך מחלק בין האגור שדיבר על כזית שהתערב בין שתי שיעורי כזית ואינו ניכר ונפל לקדירה שבטל מטעם ספק ספיקא לבין ספק דרוסה שנתערבה- שפה וודאי יש איסור, ופה אין וודאי איסור. הקשו הבית מאיר ורע"א מדוע ביחס לספק טריפה שהתערב חד בחד אסור- ואילו לגבי חנויות הש"ך אמר שוודאי מותר? וחשבתי ליישב עפ"י דברי הרב הש"ך ב-אות ח- שבמקרה של ספק טריפה נחשב הדבר לפנינו משא"כ בשתי חנויות. וצע"ע. יא- יב- שיטת התוס' והמהרא"י כשהספיקות משם אחד כמו גבי אונס- ספק אונס ספק ברצון, ואם ברצון- ספק בהיותה קטנה. וכן ביחס למהרא"י שביחס לחלב פוטר, ודן שם מתי נאמר שאלו אותם ספיקות ומתי אלו ספיקות שונים, ודן שם לחלק בין ספק אם ילדה לספק איזה בכור שהם שתי ספיקות. ורבי משה אמר לו שבילדה נקיבה זה אותו ספק ואילו לדעת הש"ך אף בזה אנחנו אומרים ספק ספיקא. יג, יד, טו עוסק בספק ספיקא המתהפך- הש"ך עפ"י האגור ועוד מסביר שכדי ספק ספיקא יהיה ספק ספיקא טוב נדרש שכל ספק יעמוד לעצמו, בספר הליכות עולם כתב משל בזה לאחד שספק נגע ספק לא נגע, ספק שרץ ספק צפרדע. והקשה השארית יהודה מדין שליה שהספק אם יש מקצת שליה בלא וולד, ואם יצא שמא לא יצא רובו. ועוד הקשה מהגמ' בגיטין שאם הס"ת נמצא ביד עכו"ם קוראין בו שזה ס"ס. והרי אין פה מתהפך. ותירץ הש"ך שפה אין צורך במתהפך כיוון שהדיון אם יש פה איסור כלל. [ובזה מיישב מדוע בעצם שספק נשברה לא תולים שלא לאחר שחיטה, ושמא יצא לחוץ אחרי השחיטה. ואילו בתשובת הרשב"א גבי נמצא צפורן של ארי בגבו וספק נכנס ספק מן הכותל תולים להקל]. טז- ספק ספיקא שמותר מהתורה ואסור מדרבנן, ויש ספק דרבנן לקולא – מותר, כגון דגים מלוחים, ספק נמלחו עם הדגים הטמאים, וספק יש בהם שומן. שאפי' בלא שומן אסורים מדרבנן, אך כיוון שיש ספק מותרים. איסור והיתר הארוך ות"ח. יז-יח הביא הרב הש"ך דברי האיסור והיתר והתורת חטאת, והתקשה בדבריהם שמשמע בדבריהם שספק דרבנן אינו ניתר אלא בספק ספיקא. (וראה עוד בשפתי דעת אות יז). ולכן ביאר דבריהם כדלקמן: שביחס לגבינות כיוון שיש חשש איסור דאורייתא בגופם, לכן בניגוד לביצת נבילה- שבספיקא אנחנו מתירים ככל ספק דרבנן, בגבינות- ספיקם כוודאי איסור, ולכן כדי להתירם צריך ספק ספיקא. ולא מועיל ביטול ברוב שהרי כיוון שגזרו חכמים נחשב כדבר חשוב שאינו בטל. (יט) ומה שהתירו גבי שתי קדירות בסי' קיא- הרי זה משום שהדיון על הקדירה, האם להתירה, ובקדירה יש לומר שאין איסור כלל. משא"כ במקום שוודאי התערב בתערובת ספק טריפה. גבינות של עכו"ם- מח' – לדעת הש"ך בספק התערבו דינם כאיסור תורה. ולדעת הפר"ח דינם כאיסור דרבנן. ודבריו קשים שהרי באיסור והיתר הארוך לא כ"כ. (שפתי דעת אות יט). כ- כ"ז דווקא שאין חזקת איסור. גמ' בכל מערבין לה-לו. כא- תערובת חד בחד- לא נחשב תערובת, לא בדרבנן, וכ"ש בספק איסור מדאורייתא שהתערב חד בחד (אות כה) כיוון שהוחזק כאן איסור. רשב"א, ועוד שנחשב כגופו של איסור, (אות כד, איסור והיתר הארוך). אומנם אם התערב חד בתרי – בטל ברוב, וגם לא יתן טעם אם יתערב, מ"מ מחמירים היכן שאין הפסד, אך אם אבד אחד א"צ להחמיר. אומנם בדבר חשוב נחשב כאיסור דאורייתא ולא מועיל אבד אחד מהם. (אות כג אות ט) אות כו- במקום שלא מועיל ביטול בתערובת- אזי גם במקום הפסד מרובה לא מתירים, כיוון שאינו דומה לשתי תערובות. כז-לב, מח' גדולה נפלה בדברי הרשב"א, האם מתיר ספק ספיקא אפי' במקום שיש חזקת איסור. כגון תרנגולת שנפל ספק בשחיטתה. ומוכיח מדברי רבי יהושע שכמו שמתיר ברוב אפי' במקום חזקה, כ"ש בספק ספיקא שעדיף. ודלא כמשאת בנימין שלמד ברשב"א שאוסר והביא ראיה מהגמ' בחולין, שבשחט בהמות הרבה ונמצאת הסכין פגומה אסורה גם הראשונה, ולא מצרפים את הספיקות, והש"ך דחה ראיותיו ששם הספיקות אינם ספיקות, וגם מה שכתבו ספיקות אינו אלא כספק ספקא. אך למעשה, כיוון שבתשובת הרשב"א נפלו שיבושים אמר הש"ך שלא לסמוך עליה אלא במקרה שנפל ספק שלא מכח השחיטה, כך שהספק אין אתה מעמידו נגד החזקה. ונפק"מ לתערובת חד בחד של חתיכה שנפל ספק בשחיטתה שאוסרים. (ל) ואפי' נתערבה לא מועיל אלא במקום ג' ספיקות. ובמשבצות זהב (טו) הביא דברי הט"ז שחולק על הש"ך וסובר שאפי' אלף ספיקות לא מועילים נגד חזקה. ובשפתי דעת אות כח הביא שכדברי הט"ז סוברים המשאת בנימין והמנחת כהן. הט"ז עצמו האריך לחלוק על המשאת בנימין מכח התוס' פרק ד' אחין דף ל- שבספק דרוסה מחיים, אנחנו מעמידים על חזקת אבר מן החי והבהמה אסורה, וא"כ צדק הרמ"א שהביא ראיה לס"ס ביחס לשחיטה. אומנם אח"כ הט"ז מביא דברי הרשב"א, שבאמת החלוקה היא האם הספק ספיקא עומד נגד החזקה, ואז לא אומרים ס"ס, אך אם אינו נגד מותר. (אומנם לדעת המשאת בנימין בכל אופן לא אומרים ס"ס נגד חזקה) ועוד נקודה שחולק שלמשאת בנימין ס"ס מועיל רק נגד חזקה של רב הונא שבהמה בחזקת חייה עומדת ואילו לדעת הט"ז אפי' בחזקה גמורה אומרים ס"ס. ובנקודות הכסף יישב הקושיות, יע"ש. לג- במקום שיש לתלות באיסור יותר מההיתר, אין לאסור. לה- במקום שניתן לברר- לדעת הרמ"א אין צריך לברר, אבל הרשב"א כתב שיש לברר, וכן משמע מהגמ' בזבחים שבמקום שהתערב טריפה בבהמות, אומרת הגמ' שיבדוק ולא מתירים מכח ספק ספיקה, ומשם מוכיח הש"ך שבמקום ששייך לבדוק, יש לכתחילה לבדוק, אך בדיעבד אין לחוש. ועוד שבספר התרומה כתבו שרואה דם מחמת תשמיש מותרת בלא בדיקת שפופרת –נמצא שמתירים אפי' בלא בדיקה. (מדוע באמת שלא תבדוק?) לו- הש"ך מביא בשם תשובות מנחם עזריה שמי שרוצה להורות להקל- צריך לבדוק היטב כדי שלא חלילה יכשל באיסור דאורייתא. ובתשובת רבינו ברוך הביא מרדכי שאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר כיוון שמצאנו בכמה מקומות שהחמירו בספק ספיקא כמו בבכורות ספק זכר פסק נקיבה ואפי' זכר שמא ימצא אינו סריס. ואפי' בדרבנן מצאנו מקומות שהחמירו בספק ספיקא.