משתמש:איתן ברוך/קריאת שמע מול ערווה/טור-בית יוסף
סימן עד
טור אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עד
היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא, אע"ג דלבו רואה את הערוה - קאמר ת"ק דשרי, וי"א על לבו - דקסברי לבו רואה את הערוה אסור ופסק רש"י כת"ק דלבו רואה את הערוה מותר, ר"י פסק כיש אומרים שאוסרים וכן פסק רב אלפס ורבינו חננאל.
| סוברים | |
|---|---|
| חוצץ על צוארו ← ליבו רואה מותר | רש"י |
| חוצץ על ליבו ← ליבו רואה אסור | ר"י, רב אלפס, רבינו חננאל |
הילכך היה רוחץ במים צלולים אל יתכסה בהן ויקרא שלבו רואה את הערוה ואם הם עכורים ואין ריחן רע מותר וכן אם לבו רואה את ערות חבירו אסור ד)ושאר איבריו שרואין אותה אפי' עקבו שמכוון כנגדה מותר אבל אם נוגעים בה אסור בין אם נוגעים בערותו או בערות חבירו לכן כתב הראב"ד כל איבריו שנוגעים בערוה אחד ידיו ואחד ירכותיו שהערוה שוכבת עליהם אסור לקרות קריאת שמע מפני שהוא מתחמם ומטריד ו)היתה טליתו חגורה לו על מתניו יכול לקרות קריאת שמע אף על פי שאסור להתפלל עד שיכסה לבו:
בית יוסף אורח חיים סימן עד
פרטי רמזי דינים המחודשים המבוארים בזה הסימן
[ג] אם אדם מחבק גופו בזרועותיו אי דיינינן ליה כהפסקה מבגד: [ד] הנשים יכולות לברך ולהתפלל אע"פ שאינן חגורות ובלבד שלא תהיינה ערומות: [ה] צריך ליזהר ששום אבר לא יגע בערוה בשעת ק"ש ותפלה:
א - ב היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו וכו'. פלוגתא דתנא קמא ויש אומרים בסוף פרק מי שמתו (כד:) וכתבו התוספות (כה: ד"ה והרי) והרא"ש (סי' לו) שה"ר שמעיה כתב בשם רש"י דהלכה כתנא קמא ומיהו בסמוך משמע דאסור וכן פסקו הרי"ף (טו.) והרמב"ם (ק"ש פ"ג הי"ז) דאסור וכן כתב הרשב"א (כה: ד"ה היה ישן) בשם הראב"ד ואע"פ שתמה עליו בסוף דבריו כתב כבר הורה זקן וראוי לחוש לדבריו עכ"ל וכיון שהרי"ף והרמב"ם ור"ח והתוספות והראב"ד והרא"ש מסכימים לאסור כיש אומרים פשיטא דהכי נקטינן וכתב הרא"ש (שם סוף הסי') וכן היה נוהג ר"ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות מכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה וכתב בתרומת הדשן סימן י' בשם אור זרוע (ח"א סי' קכח) דדוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסויא*:
ומ"ש הילכך היה רוחץ במים צלולים אל יתכסה בהם וכו'. שם אהא דתנן (כב:) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא פריך בגמרא (כה:) והרי לבו רואה את הערוה ומשני במים עכורים שנו דדמו כארעא סמיכתא:
ומ"ש רבינו ואין ריחן רע. פשוט הוא ולא היה צריך לכתבו אלא מפני ששנינו באותה משנה ולא יתכסה במים הרעים ולא במי משרה כתבו: וכתב הרשב"א (שם ד"ה והלא) והלא לבו רואה את הערוה כלומר שהוא עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה הערוה ואוקימנא בעכורין הראב"ד ז"ל עכ"ל וכן כתב ה"ר יונה ז"ל (טז: ד"ה אבל צלולין)א ומ"ש דלעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש וכו' מבואר דהיינו לומר דכיון דאינו מסתכל בה אע"פ שהוא יכול לראותה מותר:
ג וכתב ה"ר יונה (שם) בשם רבני צרפת שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר ואפילו לפי מה שכתבתי בסמוך בשם אור זרוע ותרומת הדשן שאם מכסה לבו בידיו כדי שלא יהא רואה את הערוה לא חשיב כיסוי אפשר דמודו בהא דשאני כיסוי ביד דכיון דלב ויד חד גופא אינון אין הגוף יכול לכסות את עצמו אבל לענין הפסק אפשר דמפסיק אע"ג דחד גופא אינון:
ד כתב בארחות חיים נראה שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק אף ע"פ שאינן מפסיקות למטה מן החזה לפי שערותן למטה מאד ואין לבן רואה את הערוה ולא בעינן טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותן עכ"ל:
וכן אם לבו רואה את ערות חבירו אסור:
ה ושאר איבריו שרואים אותה אפילו עקבו וכו'. בסוף פרק מי שמתו (כה:) איפליגו אמוראי בעקבו נוגע או רואה את הערוה ואסיקנא והלכתא נוגע אסור רואה מותר וכתבו התוספות (ד"ה והלכתא) וטעמא דגזרינן נוגע עקבו שמא יגע בידו וכתבו ה"ר יונה (טז: ד"ה והלכתא) והרא"ש (סי' נ) והוא הדין לכל האיברים הנוגעים בערוה והא דנקט עקבו מפני שהעקב עומד כנגד הערוה וכ"כ בארחות חיים (הל' ק"ש אות לז) בשם הראב"ד והוא הדין לשאר האברים אפילו יריכותיו שהערוה שוכבת עליהם צריך להפסיקן בבגד או להרחיבן שלא יגעו בערוה כשאינו לובש מכנסים עכ"ל ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי נגע בידיו אתי לידי הרהור ומפני הידים גזרו בשאר אברים אע"ג דלא אתי בנגיעתן לידי הרהור אבל בנגיעה דכיס לית לן בה דאפילו אי הוה נגע ביה בידיו לא אתי לידי הרהור: וכתב רבינו ירוחם (נ"ג ח"ד כה ע"ג) דהוא הדין להתפלל בעינן שלא יהיו איבריו נוגעים בערוה:
ומ"ש אם נוגע בערות חבירו אסור. יש ללמוד כן במכל שכן מדין שנים שהיו ישנים בטלית אחד (כד.) לא יחזיר זה פניו לכאן ויקרא וזה פניו לכאן ויקרא אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם:
ו היתה טליתו חגורה לו על מתניו וכו'. מימרא דרב הונא בסוף פרק מי שמתו (כד: כה.) ותניא כוותיה היתה טליתו חגורה על מתניו מותר לקרוא ק"ש אבל לתפילה עד שיכסה את לבו ופירש רש"י חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש אבל לתפילה צריך הוא לראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך:
סימן עה
טור אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עה
א)טפח המגולה באשה במקום שדרכה לכסותו ב)אסור לקרות קריאת שמע כנגדה ג)אפילו היא אשתו ד)וכן אם שוקה מגולה אסור לקרות כנגדה ה)ושער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו ו)אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר. א]אסור לקרות כנגד ערות גוי. ז)ערוה בעששית ורואה אותה דרך דופנותיה אסור לקרות כנגדה:
בית יוסף אורח חיים סימן עה
פרטי רמזי דינים המחודשים המבוארים בזה הסימן
[א - ג] פירוש קול ושוק ושיער באשה ערוה: טעם למה אין אנו נזהרין מללמוד בשמיעת קול נשים: [ד] אם מותר לקרות כנגד ערות קטן: [ו] החזיר פניו מכנגד הערוה או שהיה סומא או בלילה אם יכול לקרות ק"ש:
א - ג טפח מגולה באשה וכו'. בסוף פרק מי שמתו (כד.) אמר רבי יצחק טפח באשה ערוה למאי אילימא לאיסתכולי בה והאמר רב ששת כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף אלא באשתו ולק"ש אמר רב חסדא שוק באשה ערוה אמר שמואל קול באשה ערוה אמר רב ששת שער באשה ערוה. ופירש רש"י שוק. באשת איש: ערוה. להסתכל וכן באשתו לק"ש. והוה תמיהא לי מאי קמ"ל רב חסדא כל מקום שדרך לכסותו הוה ערוה ומאי איריא שוק עד שמצאתי להרשב"א (שם ד"ה והא) שכתב הא דרבי יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ולק"ש פירש הראב"ד דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה ועלה קא אתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה ואע"פ שאינו מקום צנוע באיש אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להן מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד עכ"ל ורבינו נראה שהלך בשיטה זו וזהו שכתב טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו דמשמע דבמקום שאין דרכה לכסותו כגון פניה או ידיה לית לן בה ואחר כך כתב וכן אם שוקה מגולה אסור כלומר שאע"פ שאינו מקום צנוע באיש הוי ערוה באשה והרא"ש (סי' לז) כתב ג"כ דהא דטפח באשה ערוה דוקא בדבר שרגיל להיות מכוסה באשה וכתב עוד ודוקא באחריתי אבל בעצמה הא אמרינן לעיל (כד.) האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה וכן כתב הרשב"א (שם ד"ה אמר) שוק באשה ערוה ודוקא לאחרים ולאנשים משום הרהור אבל לעצמה לא דהא קתני האשה יושבת וקוצה לה חלתהא: וכתב הרא"ש עוד אמאי דאמרינן קול באשה ערוה פירוש לשמוע ולא לענין ק"ש ולכן השמיט רבינו קול באשה אבל המרדכי (סי' פ) כתב בשם רבינו האי דכל הני לענין ק"ש וכן כתוב באהל מועד (הל' ק"ש דרך ה נתיב ה) דקול זמר אפילו באשתו ערוה וכן כתבו הגהות מיימון (ק"ש פ"ג אות ס) בשם ר"ת אלא שכתב המרדכי בשם רא"ם (יראים סי' שצב) הילכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה ובעוונותינו בין הגויים אנו יושבים ועת לעשות ליי' הפרו תורתך הילכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאות עכ"ל וה"ר יונה (יז. ד"ה ערוה) כתב ג"כ דקול באשה ערוה לק"ש הוא והני מילי בשעה שמנגנת אבל בשעה שמדברת כדרכה מותר ואפילו בשעה שמנגנת אם הוא יכול לכוין לבו לתפילתו בענין שאינו שומע אותו ואינו משים לב אליו מותר ואין לו להפסיק קריאתו וכן כשמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה אבל בראייה בעלמא מותר עכ"לב:
ומ"ש רבינו אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר. כן כתבו הרא"ש והמרדכי והגהות מיימון (שם) וכתבו עוד הגהות דהוא הדין לכל קול הרגיל בה לא חיישינן: כתב הרשב"א (כד. ד"ה והא דאמר) והרי"ף שלא הזכיר מכל זה כלום כתב הראב"ד דאפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהם משום ערוה סבר הרב דכל שכן טפח ושוק ושער וקול וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה אלא הכא משום דמטריד וברואה ועגבות הא פרישנא דוקא דנפשיה ובאשתו בשאינו רואה ואע"פ שנוגע דכל שאינו רואה משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה עכ"ל וזה לשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות ק"ש (הט"ז) כל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה עכ"ל והשמיט קול ושער משום דמשמע ליה דלשמוע ולהסתכל קאמר ולא לענין ק"ש וכמו שכתב הרא"ש בקול ודקדק לומר אם היה מגולה טפח מגופה לרמוז למה שנתבאר בסמוך דידיה ופניה וכל מקום שאין דרך לכסותו שרי דהא לא שייך לומר מגולה אלא במקום שדרכו להתכסות. ולענין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם ומיהו טוב ליזהר לכתחלה ממראית שער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת ק"שג:
ד אסור לקרות כנגד ערות גוי. פשוט בסוף פרק מי שמתו (כה:) וכתב הרמב"ם (פ"ג הט"ז) דהוא הדין כנגד ערות קטן דאסור וה"ר יונה כתב בסוף פרק מי שמתו (יז. ד"ה הא) שיש נוהגים לכסות ערות הקטן בשעה שמלין אותו ויש אומרים שאין צורך לזה ובסוף דבריו כתב דנראה דודאי בקטן כל כך לא דיינינן ליה ערוה ואין צריך לכסותו בשעת ברכה. והרא"ש (סי' נב) כתב דברי ה"ר יונה והוסיף וכתב וגם נראה כיון דלתקוני המילה קא אתי קרינא ביה שפיר (דברים כג טו) והיה מחניך קדוש ואין בו אותה שעה משום (שם) לא יראה בך ערות דבר ורבינו כתב בטור יורה דעה סימן רס"ה בשם בעל העיטור (הל' מילה נב ע"ד) שאין צריך לכסות דלא הוי ערוה כל זמן שאינה ראויה לביאה וכן כתב הכל בו (סי' עג דף מב ע"ד) בשם ה"ר פרץ (הגהות סמ"ק סי' קנח אות א) וכתב רבינו ירוחם (נ"א ח"ב יג ע"ג) שהרוב מסכימים לדברי ה"ר יונה ע"כ ולי נראה דכיון דהרמב"ם סבירא ליה דאסור והרא"ש נמי אפשר דסבר דבק"ש אסור דהא לא שייך בה ההוא טעמא שהוסיף הילכך יש להזהר לכתחלה מיהא מיהו אם קרא כנגד ערות קטן שאינו ראוי לביאה אין מחזירין אותו דכדאי הם הנך רבוותא לסמוך עליהםד:
ה ערוה בעששית ורואה אותה וכו'. גם זה פשוט שם ומפרש טעמא משום דכתיב (דברים כג טו) ולא יראה בך ערות דבר והא קא מתחזיא:
ו וכתב הרמב"ם (שם) דאסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו משמע דבהחזרת פנים סגי אע"פ שהיא סמוכה לו דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראייה ומהאי טעמא נראה שבלילה או אם הוא סומא או אם עוצם עיניו אפילו ביום שרי ולא דמי לצואה דאפילו סומא ובלילה אסור לפניו כמלא עין הרואה ביום כמו שכתבתי בסימן ע"ט דשאני ערוה דלא תליא רחמנא אלא בראייה וכן נראה ממה שכתבתי בתחלת סימן שלפני זה (ד"ה וכתב הרשב"א) גבי רוחץ במים צלולים בשם הרשב"א וה"ר יונה ואף על פי שהרוקח כתב בסימן שכ"ד ואם ערוה כנגדו אפילו יעצים עיניו אסור לו לקרות קריאת שמע או להתפלל כדאי הם הני רבוותא לסמוך עליהם: