יסוד החיוב בתפילה/מקורות

דעת הרמב"ם

מגילת אסתר מצוות עשה ה' (עונה לטענות הרמב"ן)

נראה לי שהנכון כדברי הרב שהתפלה היא מן התורה כאשר הביא מההיא דספרי.

ומה שאמר הרמב"ן כי מה שהקלו בה במקומות רבים נראה שהיא דרבנן: אני אומר שבכל מקום שהזכירו תפלה דרבנן רצונם הוא על נוסח התפלה שתקנו לנו, שמן התורה כל אחד יכול להתפלל כפי דעתו בבקשת צרכיו ולשפוך שיחו לפני ה' בדרך שייטב בעיניו והם תקנו לנו נוסח הזה מי"ח ברכות. ואם כן יצדק מה שכתב הרב בחבורו הגדול שחייב אדם מן התורה להתפלל בכל יום אבל שאין מנין התפלות ולא משנה התפלות מן התורה, פירוש משנה נוסח ע"כ. וגם מה שאמרו בספק התפלל שאינו חוזר ומתפלל - זהו נוסח תפלתם, אמנם חייב הוא להתפלל תפלה אחרת כפי דעתו.

ומה שתמה עוד על דברי הרב שכתב בחבורו הגדול כי זמני התפלה אינן מן התורה, ואמר שא"כ שאין חיוב מן התורה להתפלל בכל יום מתי יהיה החיוב - נ"ל שלא השגיח על דברי הרב שהרי הוא כתב בבירור מצות עשה להתפלל בכל יום וכו' הרי שהמצוה בכל יום, ואם כתב אחר כך שזמני התפלה אינם מן התורה פירושו שאין זמנה קבוע באיזו שעה מן היום יתפלל כי מן התורה הרשות בידו להתפלל באיזו שעה שירצה אלא שחכמים תקנו לה זמנים בזמני הקרבת התמידים וזהו פירוש תפלות כנגד תמידים תקנום לפי מה שכתב המגדל עוז בתחלת הלכות תפלה בחבור הרב ונכון הוא...

ומה שאמר עוד שאם היא דרשה גמורה לא תהיה רק בעת צרה - אני אומר שעל זה כבר נצטוינו בתרועת החצוצרות, ועוד כי בזה הפסוק לא הוזכרו חצוצרות ומנא ליה ליתן את האמור של זה בזה. ומה שאמר עוד כי כבר דרשו בספרי בזה הפסוק דרשה אחרת שהיא לעבוד ה' בכל לבבנו בלמוד תורתו ובעשיית מצותיו, הנה אין מכאן תשובה על הרב שלא לקח זאת הדרשה כי כל אחד תפש הדרשה המתישבת בעיניו יותר בפשט הפסוק. ומה שאמר עוד כי מה שאמרו עבדוהו במקדשו אין פירושו בתפלה, הנה אין לו שום ראיה בזה ודעת הרב שפירושו בתפלה.

וראיתי למהר"ר דוד ויטל שאמר בכתר תורה שלו בעשה של תפלה סימן ז' שנראה לו להביא עוד ראיה שמצות התפלה הוי דאורייתא ממה שאמרו בפרק מי שמתו (דף כ':) דמה שהנשים חייבות בתפלה הוא לפי שהיא מ"ע שאין הזמן גרמא ואמר שפירושו הוא שאין לה זמן קבוע דאורייתא דאי מדרבנן יש לה זמן קבוע וכדתנן תפלת השחר עד חצות וכו' ואמר שאם מצות התפלה היא מדרבנן היאך חייבו בה הנשים מטעם דהוי מ"ע שלא הזמן גרמא הרי היא מצוה שהזמן גרמא מדרבנן שהם תקנו לה זמן אלא ודאי ממה שאמרו דנשים חייבות בה מפני שאין לה זמן קבוע אנו מבינים שהיא מן התורה ע"כ כונתו. ונ"ל שאין משם ראיה כלל כי גם שהתפלה היא מצוה דרבנן מ"מ נוכל לומר בה שאין הזמן גרמא לפי שמה שתקנו אלו הזמנים אינם לעכובא רק למצוה דהא תפלה רחמי נינהו ובכל עת הוא זמן רחמים וראיה ממה שאמרו שם וחייבים בתפלה דרחמי נינהו מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל. הנה שאפילו שאמר בה הכתוב ערב ובקר וצהרים לא חשבוה למצוה שהזמן גרמא אחרי היותה רחמים וכ"ש שלא יחשבנה למצוה שהזמן גרמא על תקנתם שתקנו תפלת השחר עד חצות וכו', דאלת"ה היה להם להזכיר שם גם את תקנתם ששנינו במשנה ולומר מהו דתימא הואיל וכתיב ערב ובקר וצהרים ותנן נמי תפלת השחר עד חצות וכו':

לב שמח מצוות עשה ה'

ועלינו לשבח ולברך בשמו, כי מתוך דבריו למדנו סודו של הרמב"ם וטעמו בזה החילוק שעשה מעיקר התפלה לזמנה ויתר הדברים שזכר כי אמנם הוא מחמת מה שמצא בספרי ולעבדו זו תפלה וכיוצא בו במשנתו של ר' אליעזר כמו שהוא הביא לו ראיה מהם שהתפלה מדאורייתא. וכי לא נעלם ממנו ז"ל ג"כ דאיפכא משמע דהויא מדרבנן מההיא דברכות ודסוכה אף על פי שלא זכרן, עשה שלום ביניהם עם זה החילוק דהא והא איתנהו מ"ד דאורייתא הוא על התפלה עצמה ומ"ד דרבנן הוא על הזמן והמנין. ובמ"ע י' הביא ראיה לזה מן התוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כן נתנו חכמים זמן לתפלה יע"ש. ולדידי לישנא דמשנתו של ר"א דיקא שהיל"ל מנין לתפלה מצוה כו' ואמר מנין לעיקר תפלה כו' לרמוז שעיקר התפלה בלבד הוא מה"ת ושאר הדברים בזמנה ומנינה ונסחאה אינן אלא מדרבנן:

ולמה שהקשה הרמב"ן מבעל קרי שאינו מתפלל עד שיטבול אפילו עמד כמה ימים בקריו, אני אומר כי דבר זה שהוא אומר אפילו עומד כמה ימים בקריו אינו נזכר כן בגמרא והכי גרסינן התם אי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר כדי שלא יהיו כל העולם עוסקים בתורה והוא יושב ובטל ונגרוס בפרקא אחרינא בדבר שהצבור עסוקים בו והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו ותנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר טעמו דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל כו' ע"כ. ומפרש הרמב"ן דה"ק הא לא אתחיל לא יתחיל כלל כלומר אפילו אם יעבור יום או יומים שיהיה כן בקריו ויפסיד התפלה דכיון דמדרבנן היא לא איכפת לן, זהו הוא פירושו ז"ל וממנו עשה פנה ויתד להקשות לרב. ולא היא כי הרמב"ם יפרש הא לא אתחיל לא יתחיל עד שירחוץ כלומר שאם יש שהות ביום ירחוץ ואח"כ יתחיל ומ"מ אם רואה שפונה היום ואינו מוצא מים לא יפסיד התפלה אלא יתפלל בקריו עד"ש בפ' היה קורא לענין נטילה רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר. ופירש"י בק"ש דזמנה קבוע פן יעבור הזמן אבל לתפלה דכל היום זמנה צריך למהדר אמיא ע"כ. והכא נמי הכי פירושה לא יתחיל וליהדר אמיא דכיון דאין זמנה קבוע מה"ת לא חיישינן פן יעבור הזמן:

...

אגב ארחין נדקדק בכל יום בהאי קרא היכא רמיזא. ויכול הייתי לומר דמסתמא ודאי בכל יום קאמר ומהכרח הנזכר לעיל דאי לאו בכל יום מתי תהיה. אבל יש לדקדק עוד אמאי לא אייתי קרא דלעבדו בכל לבבכם כיון דסוף סוף צריך לו שאמרו בו חכמים ולעבדו זו תפלה, והרב בכ"מ הקשה זאת ותירץ יע"ש. ואני אומר דלא אייתי ההוא קרא דלעבדו משום שאין שם רמז לבכל יום ואייתי קרא דועבדתם דסמיך ליה וברך את לחמך ואת מימיך דמדתלה שכר התפלה בברכת הלחם והלחם צרכו בכל יום א"כ גם התפלה בכל יום לצורך מזונו. ואחר זמן רב שכתבתי זה מצאתי בספר לחם משנה בשם ספר קרית ספר כן כאשר כתבתי אלא שהוספתי אני מאז נופך משלי ראיה ממה שאמרו ביומא פרק יום הכפורים מפני מה לא ירד המן לישראל פעם אחת בשנה משל למלך ב"ו שיש לו בן פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה פסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו בכל יום אף ישראל כו' ע"כ. ודוק כי עם זה פשוט מזה הפ' התפלה בכל יום מדסמך לה וברך את לחמך כו' דכיון שהוא פוסק לך מזונותיך בכל יום כן צריך שתקביל פניו בתפלה בכל יום:

רס"ג במבוא לסידור שלו

ונקראת ג"כ תפלה השאלה להצלה וגאולה, וכמו שהתפלל עזרא להצלה מן האויב בדרך ונענה... ונקראת תפלה השאלה לרפואה מן המחלות ומניעת הפגעים והיסורים כמו שכתוב "ויתפלל אברהם אל האלוהים וירפא אלוהים את אבימלך ואת אשתו..." וכיוצא בו. וענין "הוא תהלתך" חובת התפלה אליו, כי תהלה תחול בלשוננו על שלשה ענינים אלה: או התודה על מה שעבר. והיא ככתוב "שירו לה' הללו את ה' כי הציל את נפש אביון מיד מרעים..." או הבקשה בנוגע למה שעתיד להיות, והיא כמו שכתוב "אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים הראשונות הנה באו וחדשות אני מגדי בטרם תצמחנה אשמיע אתכם" ורמז למה שעבר שיבוא באמרו "כבודי ותהלתי". ואמר עוד "ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך" הוא במה שעתיד להיות כי פירושו: ומתהלתי שאתן לך ארכה, או ההודאה ביכולת (ה'), והיא ככתוב הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים" ויתר הפרשה, ונתן טעם לכך "כי הוא צוה ונבראו". וענין "והוא אלוהיך" האמונה השלמה בגמולו, שנאמר בו "גמול אלוהים הוא יבוא ויושעכם". ואלה ששת הענינים הם חובה והתפלה אחד מהם. א"כ נתבררה חובת התודה מן השכל וקריאתה בשם תפלה מן המקרא. ונתחוור ג"כ שעצם התפלה הוא: תודה ובקשה והודאה. ונאמר עתה, מאחרי שהתודה היא חובה שמחייב בה השכל ומביא אותה הכתוב והחובה בשאלה באה ממה שמכריח אליו הכתוב, (לכן) היתה השאלה המין הכולל והרחב והמצוי ביותר במיני התפלה, וכך היתה גם מחמת כיבוי צרכי הבריות במה שעתיד להוית, אבל מה שעבר הרי עבר. ולכן היה הידוע ביותר בכתובים מעינינ התפלה השאלה והדרישה, כמו שאמר ה' כשהוא מגנה את המתפללים לאלילים "יסגד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה" ושם פירוש "ויתפלל אליו" מלת הצילני מה שהוא שאלה, ללמדנו שעיקר ענין התפלה הוא דרך הבקשה. וזה נתברר ג"כ ונתחוור בשעה שתיבה זו הועתקה ללשון תרגום, (שהרי) נתפרשה (מלת) תפלה (בלשון) בקשה, כמו שאמר על דניאל "וזמנין תלתה ביומא בעא בעותה", א"כ שמו אבותינו במקום התפלה בעות ובעות אין ספק בה שהיא שאלה ודרישה...