חובת קידוש בשבת ויום טוב

מקורות
משנה:	שמות כ, ז
בבלי:	פסחים קו, א
רמב"ם:	רמב"ם זמנים שבת, כט
שולחן ערוך:	אורח חיים רע א-ג

מקור וטעם לחיוב הקידוש בשבת, חשיבותו ובמה מקדשים.

מקור החיוב לקדש

מצוות הקידוש בשבת וביום טוב הינה מן התורה. חובה זאת נלמדת לשיטתו מהפסוק "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז) שמשם נלמדת נלמדת מצוות "קידוש השבת בדברים".

לפי שיטת רש"י הקידוש על היין אף הוא מן התורה, וכפי שהתלמוד בבלי לומד מפסוק זה "זוכרהו על היין" (פסחים, קו, א)

לשיטת הרמב"ם (זמנים שבת, כט) הקידוש על היין הוא רק מדרבנן.

חובת נשים וקטנים בקידוש

חיוב נשים בקידוש

בגמרא (ברכות כ ב) נכתב שנשים חייבות בקידוש אף על פי שהקידוש הוא ממצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות בהם. המקור לחיוב נשים בקידוש הוא מאמר הפסוקים "זכור" (דברים ה, יא) ו"שמור" (שמות כ, ז) הוקש זכור לשמור, ומכיוון שהנשים מחויבות בשמירה מחויבות גם בזכירה, כלומר בקידוש.

הגאונים (שאילתות דרב אחאי, יתרו, שאילתא נד. ספר הלכות גדולות, ב, הלכות קידוש והבדלה, עמוד ק) הביאו את דברי הגמרא בברכות לגבי חיוב נשים בקידוש ואף הרחיבו את דין זה והתירו לנשים להוציא בקידוש את הגברים השומעים. אולם, רבי שמואל הנגיד (הובא ב: ספר העתים, קנו) סייג את ההיתר להוציא גברים וקבע שזהו דבר מגונה.

את דין הגמרא בברכות לפיו נשים חייבות בקידוש פסקו כל הפוסקים, כולל הרמב"ם (משנה תורה, הלכות עבודה זרה יב ג) והטור (אורח חיים רעא). השולחן ערוך (אורח חיים רעא ב) הלך בעקבות הגאונים והרחיב דין זה. הוא כתב שנשים מוציאות את האנשים כי הן חייבות מן התורה בדיוק כמו הגברים. הב"ח (אורח חיים רעא ב) דן בסתירה בין פסיקות השו"ע: בעניין קריאת מגילה, אחרי שקבע השו"ע שנשים יכולות לקרוא לגברים, הביא השולחן ערוך דעה נוספת, שנשים אינן יכולות להוציא גברים ידי חובתם. לעומת זאת, כאן, לעניין קידוש, לא סייג השולחן ערוך את פסיקתו כי נשים יכולות להוציא גברים ידי חובתם. מכורח שאלה זו הב"ח מחמיר בקידוש כמו במגילה וקובע שנשים אינן מוציאות את הגברים ידי חובת קידוש. אמנם, כבר הרב אלכסנדרי זוסלין הכהן (ספר האגודה סוכה לב) השווה את חובת הקידוש לקריאת מגילה וטען כי בשניהם נשים אינם יכולות להוציא אחרים.

המ"א (אורח חיים רעא, ב) והערוך השולחן (אורח חיים רעא ה) השיבו על שאלת הב"ח והבחינו בין קידוש לקריאת מגילה משום שזו נעשית בציבור. הט"ז (אורח חיים רעא ב) הגן על פסיקת השולחן ערוך מסיבה אחרת, הוא טען כי ההבדל בין חובת קידוש לקריאת המגילה הוא שבמגילה קיימות דעות האוסרות על נשים לברך את ברכת "על מקרא מגילה" ומתירות להם לברך אך ורק "על משמע מגילה", מסיבה זו אינן יכולות להוציא את הגברים, זאת לעומת קידוש שלא קיים בו הבדל בין נשים לגברים.

הגר"א פסק כשיטת השולחן ערוך. אמנם השער הציון מביא את המרש"ל והב"ח שמחמירים בכך. המשנה ברורה (אורח חיים רעא ב) מחמיר שעל כל פנים לא תוציא אנשים שאינם מבני ביתה כי זילא מילתא.

חיוב קטים בקידוש

הראשון שהתייחס לדיון האם קטנים חייבים בקידוש הוא רבי שמואל הנגיד (הובא ב: ספר העתים קנה) שכתב כי קטן כיון שאינו מחויב בקידוש אינו מוציא אחרים ידי חובתם.

לשיטת הדרך חיים קטן שלא התפלל עדיין והגיע לגיל חינוך יכול להוציא גדול. אולם כשהתפלל, זה תרי דרבנן ולא מוציא. המשנה ברורה מפקפק בכך וטוען כי יש להימנע מלצאת ידי חובה על ידי קטן.

האם גבר שיצא ידי חובת קידוש בבית הכנסת יכול להוציא את בני ביתו

האחרונים דנו בשאלה האם לפי השיטות שגבר יצא ידי חובת קידוש בבית הכנסת, הוא יכול להוציא את בני ביתו. הראשון שהעלה סוגיה זו הוא הוא רבי יחזקאל לנדאו (דגול מרבבה על מגן אברהם רעא). הוא הסתפק וטען כי המקרה כאן שונה משאר הברכות שבהם מי שיצא ידי חובה יכול להוציא אחרים שלא יצאו מפני שבחיוב שאר ברכות מי שיצא מוציא מטעם ערבות, ש"כל ישראל ערבים זה לזה", אך במקרה הנוכחי יש להסתפק האם נשים הם בכלל הערבות או שהאנשים שקבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל לא קבלו גם בשביל הנשים. המקור לכך שרק הגברים היו בדין ערבות הוא הרא"ש (ברכות ג יג) שכתב כך בנוגע לברכת המזון.

רבי עקיבא איגר חלק על הדגול מרבבה וכתב שאין חילוק בין אנשים לנשים לעניין ערבות וכל כוונת הרא"ש הוא לומר שמי שאינו בר חיוב במצוה זו אינו בכלל ערבות על אחרים. לפי שיטתו בין איש ובין אישה יכולים לחזור על הקידוש כדי להוציא בן או בת, כיון ששניהם מחויבים באותה מידה ולכן ערבים לאחרים. כך כתב גם בציץ אליעזר (יב לז).