לשונות הקידושין המסופקות

הגמרא בקידושין דף ו ע"א עוסקת בשאלה באילו לשונות ניתן לקדש ומה ההבדל בין הלשונות.

הסוגיה

הגמרא בדף ו ע"א עוסקת באריכות בלשונות בהם ניתן לקדש ומביאה ברייתא שאומרת שהקידושין כשרים אם המקדש השתמש באחת מהלשונות הבאות: אשתי, ארוסתי, קנויה לי, שלי, ברשותי וזקוקה לי. לאור דבריי הברייתא שואלת הגמרא על הלשונות הבאים מה יהיה הדין בלשונות: מיוחדת, מיועדת, עזרתי, נגדתי, עצורתי, צלעתי, סגורתי, תחתי, תפושתי ולקוחתי. יש לדון מה היחס בין הברייתא לספק של הגמרא: אפשרות ראשונה לפרש את ספק הגמרא הוא בעניין הבנת האישה (או העדים) את הלשון (כמו הפירוש השני בעצמות יוסף כשדן בשיטת התוס' בעניין "מקודשת לי" כפי שדיברנו כשדנו באמירה זאת): שהלשונות המופיעות בברייתא הם מבוררות יותר לאישה שרוצה הגבר לקדש בהם. לפי דרך זו אין הבדל מהותי באיזה לשון מקדש אלא רק בהבנת הצדדים. אפשרות שניה היא שיש כאן הבדל מהותי. ללשונות המנויות בברייתא יש יתרון בתוכן שלהם והגמרא שואלת גם את הלשונות הפחותות יותר. אלו שתי ההסתכלויות שקיימות בראשונים בסוגיה.

הבעיה בדעת האישה

הריטב"א מבאר שההבדל בין לשונות הברייתא ללשונות המופיעות בגמרא הוא בדעת האישה וכיוון שבימנו אין הנשים בקיאות- לא תהיה האישה מקודשת בלשונות שהמשנה אומרת שהיא מקודשת בהם. מדברי הרא"ש ניתן לדייק שהספק של הגמרא הוא האם מאמינים לאישה לאחר מכן שטוענת שאינה הבינה. הרי אם היו קידושין והיא משקרת כדי לצאת בלי גט, תצא אשת איש גמורה בלא גט. דווקא בלשונות וודאי אינה נאמנת אבל בלשונות הספק אולי היא נאמנת? כלומר, הספק של הגמרא הוא האם במקרה שאדם קידש באחת מלשונות הספק ואח"כ תגיע האישה ותטען שלא הבינה מה אמר לה- אנו בספק אם להאמין לה. סברא זו ראינו גם בפירוש העצמות יוסף על דברי התוס' בדף ב ע"ב שאמר שההבדל בין מקודשת לי למיוחדת לי הוא משום שזה לשון שהאישה "מספקת עצמה".

הבעיה בעדות

הרשב"א (ד"ה במאי עסקינן) מבאר שבלשונות הספק אפילו אם אמר לאישה ולעדים את משמעות הלשון, אינה מקודשת וודאית. ר' אברהם מן ההר (בחלק מהגמרות הישנות מופיע כתוס' ר"י הזקן) מסביר שספק הגמרא נובע כי יש ספק בהבנת העדים. ולכן אם אמר אמר לעדים קודם- תהיה מקודשת! המאירי אומר שכיוון שמטרת האמירה לברר את דעת המקדש בשעת הקידושין- אם זה קרה קודם אין עדות לעדים על דעתו, וחזר הספק האם האמירה הזאת ברורה.

הלשון מקיימת את הקידושין

הר"ן (ב א בדפי הרי"ף ד"ה וגרסינן) אומר באותם הלשונות אפילו תאמר האישה שהיא התכוונה להתקדש- היא עדיין תהיה ספק מקודשת- שאין אנו יודעים אם לשונות האלו הם לשונות קידושין. יש לדייק גם בלשון הרמב"ם (פרק ג הלכה ו) והטור (סימן כז) שמביאים את הלשונות להלכה כספק קידושין(בניגוד לרי"ף ולריטב"א). ועוד שנראה מלשונם שישנו עוד שיקול חוץ מהבנת האישה: רש"י ובעלי התוס' מוסיפים על הר"ן ואומרים שישנו הבדל הלכתי בין ללשון ללשון. כמו שניתן לראות ברש"י בסוגיית קידושין בחליפין (דף ג עמוד ב ד"ה לא מקניא) שם רואים שדכל ההבדל בין קידושין בחליפין לבין קידושין בשווה כסף נובע מלשון המקדש. וברש"י בסוגיית התפשטות (דף ז ע"א ד"ה וניפשטו) שם מדייקים התוס' מלשון רש"י שדווקא בלשון הקדש יש דין התפשטות אולם בלשונות אחרים לא!. בנוסף ניתן לראות בסוגייתנו (בד"ה מנא ידעה) שרש"י מבדיל בין הבנת האישה להיות הלשון לשון קידושין. ובתוס' בסוגיית ידות (בנדרים דף ו עמוד ב), שמסביר שבגלל לשון הקדש יש ספק אם יש ידות בקידושין או לא. מעניין לציין שרש"י ותוס' רוצים להוכיח שכל הלשונות שנמנו הינן קשורות בדרך כזו או אחרת ללשון התנ"ך.

פסיקת הלכה

הרי"ף לא מביא את הלשונות הללו להלכה. אמנם הרמב"ם (ג ו-ז) הרא"ש(סימן ב) הטור והשו"ע (סימן כ"ז ג) מביאים דין זה להלכה. ישנה מחלוקת בנושאי הכלים על מה נאמר והיו עסוקים באותו עניין. הב"י סובר שהטור כמו הר"ן, אמנם יש חולקים- ומסתבר שכך פסק. ישנה מחלוקת ב"י והב"ח בדעת הרשב"א במקרה ואמר לשון שאיננה מהלשונות שבברייתא אולם היא לשון שמשמעותה חיי אישות (נשואתי). לפי הב"י הרשב"א אמר שאם הם עסוקים באותו עניין היא מקודשת מספק (כמו מיוחדת), בעוד הב"ח מסתפק אולי הרשב"א התכוון אינה מקודשת בכלל.