קדימת נטילת ידיים לקידוש

קדימת נטילת הידיים לפני הקידוש, היא סוגייה העוקסת בנושא של מה קודם, נטילת הידיים או הקידוש, ואיך יקדש לאחר שנטל את ידיו קודם הקידוש.

סוגיית הגמרא

הגמרא בפסחים (קו ב), מביאה מיימרא של רב ברונא בשם רב, שהנוטל ידיו לפני הקידוש, לא יקדש. היינו שיצטרך לשמוע את הקידוש מאדם אחר. רש"י מסביר שלדעת רב ברונא, הקידוש נחשב הפסק בין הנטילה לסעודה. הרא"ש מסביר (פסחים י טז) שדבר זה הוא לשיטתו של רב שאמר {{ויקיטקסט|פסחים ק ב|פסחים ק ב}, שיש קידוש שלא במקום סעודה, ואם כן הקידוש נחשב הפסק. לפי שיטת רב ברונא, אם בכל זאת מישהו נטל ידיו קודם קידוש, וקידש, יצטרך לטול ידיו שנית, והנטילה הראשונה הייתה בברכה לבטלה. פשוט שלשיטתו אין ליטול ידיים קודם הקידוש.

לאחר מכן הגמרא כותבת, שעדיין "נח נח נפשיה דרב", ויש משמו הנהגתה אחרת; שלפעמים כשהיה חביב על רב הפת היה מקדש על הפת, וכשהיה חביב עליו היין היה מקדש על היין.

שיטות הראשונים

למעשה, בהבנת הסוגיה ובפסיקת ההלכה נחלקו הראשונים לשתי סיעות.

שיטת רב עמרם, הרמב"ם והרי"ף

הטור מביא, שרב עמרם כתב; שלאחר שמקדש על הכוס נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, אבל אם נטל קודם לא יקדש על היין אלא על הפת. וכן כתב הרמב"ם: שמי שנתכוון לקדש על היין ושכח ונטל ידיו לסעודה קודם שקידש, הרי זה מקדש על הפת ולא על היין כיון שנטל ידיו לסעודה. וכן היה נוהג רבי מאיר מרונטבורג לקדש קודם הנטילה, וכן פסק והרי"ף.

לדעתם הקידוש נחשב הפסק, בין הנטילה לאכילה, ולכן יש לקדש ורק לאחר מכן יש ליטול ידיים. במקרה שאדם נטל ידיו קודם הקידוש, פוסקים שצריך לקדש על הפת, ולא על היין.

ראשונים אלו מסבירים את הגמרא בצורה כזאת; לדעת רב ברונא אכן אין ליטול קודם הקידוש, ואף רב אינו חולק עליו, אלא גם הוא סובר שצריך לקדש ואז ליטול, ומתי שהיה שהיה חביב עליו היין היה מקדש על היין ואז נוטל ואוכל מהפת, ומתי שהיה חביב עליו הפת היה נוטל ואז מקדש על הפת, אך לדעתו במצב הרגיל שמקדשים על היין יש לקדש ואז ליטול.

מה שרב ברונא ורב חולקים הוא, אם אפשר לקדש על הפת; לפי רב ברונא כיוון שא"א לקדש על הפת, הרי שמי שנטל קודם הקידוש לא יכול לקדש על הפת כיוון שא"א, וכן לא יכול לקדש על היין כיוון שזה הפסק, ולכן נאלץ לפסוק שיצטרך לשמוע קידוש מאדן אחר, או שצריך לקדש על היין, וכיוון שזה נחשב הפסק צריך ליטול ידיים שוב.

לפי רב, מותר לקדש על הפת, ולכן כשסתם מקדשים על היין ברור שצריך לקדש קודם, אך מכיוון שאפשר לקדש על הפת, במקרה כזה, יהיה אפשר ליטול את היידים ואז לקדש על הפת.

היוצא מההסבר הזה יוצא לגם לרב וגם לרב ברונא צריך לקדש ואז ליטול ידיים. וכן ראשונים אלו פוסקים כרב שאפשר לקדש על הפת, ולכן במקרה שאדם נטל ידיים קודם הקידוש יקדש על הפת ולא על היין.

שיטת הרשב"ם, ר"י, ר"ת והרא"ש

הרשב"ם מסביר (קו ב) את סוגיית הגמרא, בצורה כזאת; רב ברונא אמר את שיטתו, כשיטת רב שאמר שיש קידוש שלא במקום סעודה (פסחים ק ב), ולכן הקידוש נחשב הפסק. אבל לעומת זאת, שמואל סובר שאין קידוש אלא במקום סעודה, ולפי זה יוצא שהקידוש לא נחשב הפסק, ואז מביאה הגמרא את המימרא דדרב, והיינו דרב חזר בו, ופוסק כשמואל. וכיוון דקי"ל כשמואל הקידוש אינ נחשב הפסק. את הנהגתו של רב, אפשר להסביר שרב תמיד היה נוטל את ידיו קודם הקידוש, ואז אם היה חביב לו הפת היה מקדש על הפת, ואם היה חביב לו היין היה מקדש על היין, כיוון שזה לא נחשב הפסק. יוצא ע"פ סברה זו שאפשר ומותר ליטול את הידיים קודם הקידוש ואף לקדש לאחר מכן על היין.

הרשב"ם מוסיף, שמכל מקום טוב לקדש קודם נטילת הידיים, וכיוון שנחלקו בברכות ב"ה וב"ש, ובית הלל אומרים שקודם מוזג את הכוס ולאחר מכון נוטלים ידיים, טוב לקדש קודם הנטילה. הרא"ש מסביר אף הוא מצורה כזאת (פסחים י טז) שדבר זה הוא לשיטתו של רב (פסחים ק ב), וכן המהרש"א.

ר"ת ור"י סוברים (קו ב) אף הם שמותר ליטול את היידים קודם הקידוש ואף לקדש לאחר מכן על היין. לדעת דבר זה אפשרי ומותר אף לכתחילה.

פסיקת ההלכה

הטור מביא את שיטות הראשונים, וכותב שמנהג אביו הרא"ש היה ליטול ואז לקדש, ונראה שכך פוסק. מכל מקום כותב שהוא תמה על מנהג אביו הרא"ש שצריך להוציא את הגמרא מפשטה.