ברכה על מי שלקות

מתוך ויקיסוגיה
גרסה מ־21:35, 21 בנובמבר 2024 מאת א.א (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ברכה על מי שלקות[עריכה | עריכת קוד מקור]

דברי הגמרא[עריכה | עריכת קוד מקור]

הראשונים דנו בסוגיה ברכת על מי שלקות, בעקבות סתירה בדברי הגמרא במסכת ברכות:

מצד אחד הגמרא כותבת (לח ע"א), שהאוכל דבש תמרים, כלומר מיץ העשוי מדבש תמרים - מברך שהכל נהיה בדברו. בטעם הדבר מנמקת הגמרא, שהמים היוצאים ביחד עם התמר ומהווים את המיץ, הם 'זיעה בלבד', ואינם מהווים חלק ממשי מהפרי. כפי שממשיכה הגמרא וכותבת, דין זה נכון לא רק בדבש תמרים, אלא גם במיץ תפוחים, חומץ ספוניות ועוד.

מצד שני הגמרא דף לאחר מכן (לט ע"א) כותבת, שהמבשל סלק בתוך מים ועושה מרק סלק, ברכת המרק בורא פרי האדמה, וכן כל פרי או ירק שמבשלים בתוך מים - ברכת המים כברכת הפרי או הירק. בפשטות, דברים אלו סותרים את דברי הגמרא הקודמת. שכן כשם שברכת מרק פירות היא העץ בגלל שהוא מורכב מפרי - הוא הדין למיץ פירות.

יישובי הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ביישוב הסתירה הועלו בראשונים מספר אפשרויות:

א. הרא"ש (ו, יח) כתב שהחילוק בין הגמרות תלוי בשאלה, כמה מתוך הפרי נמצא בתוך התבשיל או המיץ. הגמרא כותבת שברכתו של מרק ירקות כברכת הירק, כיוון שבאמצעות הבישול הטעם של הירק נספג היטב בנוזל וברכתו 'אדמה'. לעומת זאת, כאשר סוחטים פרי, אין טעם הפרי נמצא היטב במי הפרי, ומשום כך ברכתו 'שהכל', וכן פסק הטור (סי' רה).

הסיבה שככל הנראה הניעה את הרא"ש לפרש כך את החילוק בין הגמרות, היא דיוק בלשון הגמרא. הגמרא כותבת שהסיבה שמברכים על מיץ תפוחים שהכל היא שמימיו זיעה בעלמא, ומשמע שמדובר בנוזל שאין בו ממשות מהפרי. לעומת כאשר הגמרא דנה בדין מי המרק, היא קוראת להם מי הסלק ומי הלפת - משמע שהם מורכבים מהפרי שבושל [1].

ב. אמנם, כפי שהקשו רבים, במציאות, החילוק של הרא"ש לא ברור, שהרי כשם שבמרק ירקות מי המרק בטעם הירקות המתבשלים בתוכם, הוא הדין למיץ פירות - ואדרבה במיץ יש יותר מהפירות מאשר במרק. בעקבות הקושיה כתב הריטב"א (שם, ד"ה פשיטא) חילוק אחר וסבר, שאכן אין סתירה בין הגמרות. בטעם הדבר שהגמרא כותבת שעל מרק ירקות מברכים אדמה ולא שהכל תירץ, שלמעשה גם אדם ששותה רק את מי המרק מברך שהכל. כוונת הגמרא לומר, שבמקרה בו אדם אוכל את הירקות עם מי מרק, עליו לברך אדמה, וכגדר עיקר שפוטר את הטפל.

ג. הרשב"א (ד"ה ואנן) כמו הריטב"א, כתב שאין חילוק עקרוני בין הגמרות, אלא חילוק מקרי. לשיטתו החילוק בין הגמרות תלוי בשאלה, כמה רגילים לבשל או לסחוט את אותו הפרי. במקרה בו רגילים לאכול את הפרי כמות שהוא, אז בישולו או סחיטתו משנה את מהותו, פעולות אלו בפרי גורמות לברכתו להיות שהכל. לעומת זאת במקרה בו רגילים לסחוט ולבשל - ברכתו אדמה [2].

להלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

יוצא אם כן להלכה, שכאשר מדובר במרק ירקות עם ירקות רבים - אין מחלוקת שמברכים בורא פרי האדמה על הירקות, ופוטרים את המרק. לרשב"א הסיבה לכך תהיה שרגילים לבשל את אותם הירקות, לרא"ש כי טעם הירק נכנס במים, ולריטב"א כי ברכת הירקות כוללת את ברכת המים. האחרונים דנו במספר ספקות נוספים:

דין ראשון - מיץ פירות[עריכה | עריכת קוד מקור]

כאשר השולחן ערוך (רה, ב) דן מה לברך על מרק ירקות, הוא כתב שיש לברך אדמה, בלי לסייג שהסיבה לכך היא שמדובר בירקות שרגילים לבשלם, ומשמע שפסק כרא"ש. אמנם, כאשר דן (רב, י) מה יש לברך על ירקות שלא רגילים לבשלם במים, הביא גם את הרשב"א שאין לברך אדמה, כיוון שלא רגילים לבשלם, וגם את הרא"ש שטעם המים כירק ויש לברך אדמה.

המשנה ברורה (שער הציון רה, כא) הבין בדעת השולחן ערוך, שמחמת הספק בכל מקרה שהרא"ש והרשב"א לא מסכימים ביניהם - יש לברך שהכל. לכן, לדוגמא, גם אם רגילים לסחוט תפוזים ולעשות מהם מיץ ולדעת הרשב"א יש לברך העץ על מיץ זה, כיוון שלדעת הרא"ש על כל מיץ יש לברך שהכל (שהרי מדובר בזיעה בעלמא) - כך יש לברך.

אמנם עוד הוסיף המשנה ברורה (שם), שכיוון ואחרי הכל השולחן ערוך לא הכריע לגמרי כדעת הרא"ש והוא מתחשב גם בשיטת הרשב"א, בפשטות במקרה בו אדם בירך בורא פרי העץ על מיץ תפוזים וכדומה - אין הוא צריך לברך שוב שהכל נהיה בדברו, שהרי לדעת הרשב"א יוצאים ידי חובה בברכה זו, וכן פסק הרב וואזנר (שבט הלוי ד, יט)

הבנת החזון איש[עריכה | עריכת קוד מקור]

בניגוד להבנה הפשוטה בדברי הרא"ש בה צעדו השולחן ערוך והמשנה ברורה, החזון איש (או"ח לה, ה) חלק וכתב שיתכן ולמעשה גם הרא"ש מודה שכאשר רוב הפירות מיועדים לסחיטה - ברכת המיץ תהיה כברכת הפרי וכדעת הרשב"א. כך שלשיטתו, על מיץ תפוזים יש לברך בורא פרי העץ. מלשון הרא"ש וודאי לא משמע כדעת החזון איש, מה בכל זאת הניע אותו לפרש כך?

הוא סבר, שכאשר הרא"ש כתב שמי ירקות ברכתם אדמה ומיץ פירות שהכל, זה רק במקרה בו דעתו של אדם באופן כללי לאכול רק את הפרי, שאז מסתמא במי מרק דעתו גם על המרק, וכשסוחט פרי דעתו על הפרי, ולא על מימיו (שהרי הוא רוצה להוציאם). לעומת זאת, כאשר מדובר בפרי שרגילים לסוחטו, אז דעתו של אדם גם על מיץ הפירות - וברכתו העץ.

ראייה לשיטתו הביא מדברי תרומת הדשן (סי' כט) הכותב, שכאשר ריסקו פרי שרגילים לרסקו (למשל הפכו תמר לממרח תמרים), ברכתו של הממרח העץ ולא שהכל. והרי מדובר במיץ פירות, ומדוע ברכתו לא תהיה שהכל לדעת הרא"ש? אלא שכאשר מדובר בפרי שרגילים לרסקו, יתכן שלכל השיטות ברכתו של המיץ תהיה כברכת הפרי (ועיין הערה ).

דין שני: מרק ירקות צלול.[עריכה | עריכת קוד מקור]

א. כאשר מדובר במרק ירקות שנלקחו ממנו הירקות (או שעל כל פנים לא אוכלים אותם) לשולחן ערוך (רה, ב), על אף שנראה בהמשך (בענין ברכה על מיץ) חשש גם לדעת הרא"ש וגם לדעת הרשב"א, במקרה זה כולם מודים שברכת המרק אדמה, שהרי אחרי הכל טעם המרק מהירקות שבישלו בו, וכן כך הדרך לבישול - ולכן ברכתו אדמה.

ב. לעומת זאת, כף החיים (שם) והילקוט יוסף (שם) כתבו, שכיוון שלדעת הריטב"א הסיבה שמברכים על מי מרק ירקות אדמה היא שברכת הירקות פוטרת את הברכה על מי המרק, דין זה נכון כאשר אוכלים את הירקות, אבל כאשר הוציאו את הירקות מהמרק, הם לא יכולים יותר לפטור את מי המרק - וברכתם שהכל (אם כי בדיעבד המברך אדמה יצא, כי כך דעת השולחן ערוך).

מרק עם ירקות מרוסקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

עד כה הדיון עסק בברכת מרק ירקות, כאשר הירקות נשארים שלמים במרק. אולם, כאשר מרסקים את הירקות והופכים את המרק למרק סמיך של ירקות, כתבו האחרונים שהדין שונה בעקבות הגמרא במסכת ברכות (לח ע"א). הגמרא כותבת, שכאשר שכאשר עושים ממרח (טרימא בלשון הגמרא), ברכתו בורא פרי העץ.

מחלוקת הראשונים והאחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו הראשונים, באיזה מקרה יש לברך בורא פרי העץ על הטרימא:

א. תרומת הדשן (סי' כט) כתב, שכאשר הגמרא כותבת שיש לברך בורא פרי העץ, זה רק במקרה בו נשארה ממשות מהפרי, שניכר שמדובר בפרי או שמדובר בפרי שרגילים לרסקו. לעומת זאת כאשר מדובר בפרי שלא רגילים לרסקו ואיבד את ממשותו - ברכתו שהכל נהיה בדברו, וכן פסקו להלכה הרמ"א (רב, ז) וכף החיים (רב, נז).

ב. הרמב"ם חלוק על דברי תרומת הדשן, וממנו משמע שגם במקרה בו לא ניכרת ממשות הפרי או שלא מדובר בפרי שרגילים לרסקו, כל עוד נשארת עיסה מהפרי - ברכתו בורא פרי העץ (או לחלופין האדמה כאשר מדובר בירק), וכן פסקו להלכה השולחן ערוך (רב, ז) והילקוט יוסף (רב, יג).

להלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המחלוקת בין השולחן והרמ"א, משליכה על השאלה מה יש לברך על מרק ירקות מרוסקים:

א. כאשר נשארת ממשות מהירק המרוסק או מדובר בפרי שרגילים למעכו - כאמור אין מחלוקת שיש לברך על המרק בורא פרי העץ. ב. כאשר המרק הפך לנוזלי לחלוטין, גם לדעת השולחן ערוך יש לברך שהכל, כיוון שלא מדובר בעיסה, אלא בנוזל לגמרי. ג. כאשר בירק שלא רגילים לרסקו ואין ממשות ירק, אך המרק לא נעשה נוזלי לגמרי. לדעת השולחן ערוך יש לברך אדמה וכפי שהביא הילקוט יוסף (רה, ג) ולדעת הרמ"א שהכל.

  1. ^ יש להוסיף, שבשו"ת הרא"ש (ד, טו) כתב הרא"ש טעם אחר לחילוק, שכאשר מבשלים מרק ירקות מטרת המים להוציא את טעם הירקות, ומשום כך ברכת המים אדמה. במיץ לעומת זאת, על אף שגם בו יש טעם הפרי, מכל מקום המטרה להוציא את הנוזלים מהפרי. עם כל זאת, הטור הממשיך דרכו של הרא"ש לא הביא טעם זה, ומשמע שהטעם בפסקים הוא העיקרי.
  2. ^ בספר וזאת הברכה (סימן נג) הבין שהרשב"א סובר שצריך שישתמשו ברוב הפירות לבישול או למיץ, כדי שיברכו על מיץ הפירות או התבשיל אדמה או בורא פרי העץ (או שעל כל פנים מדובר בספק, ולכן יש לברך שהכל במקרה זה), אולם לא מסתבר כמותו ולא כך לשון הרשב"א הכותב "הא כל מידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למסחטיה" , והעיקר בדעתו שאם רגילים להשתמש בפרי למיץ - כבר אפשר לברך אדמה או עץ במקרה הצורך