לא תחמוד

מתי עובר על תחמוד איתא במסכת בבא מציעא (ה:) "אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו (את השומר שטוען שהפקדון אבד ומוכן לשלם עבורו) שבועה שאינה ברשותו. נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא? התם נמי מורה ואמר דמי קא יהבנא ליה. אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא והא קא עבר על לאו דלא תחמוד? לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו". ע"כ. מלשון הגמ' משמע לכאורה, שדוקא לאינשי משמע שעובר על לא תחמוד רק אם לא נתן דמים, אבל האמת היא שאפי' אם נותן דמים עובר. אמנם התוס' (סנהדרין כה:) כתבו וזו לשונם: י"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי, וכי יהיב דמי ליכא לאו דחמוד כלל. וא"ת והא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא (דף ה:) לא תחמוד בלא דמי משמע להו, משמע לאינשי דווקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוו אפי' בדיהיב דמי? וי"ל דמשמע להו דקאמר ר"ל נמי דכן הוא האמת. עכ"ל. וכ"כ במושב זקנים לבעלי התוס' על התורה על פס' לא תחמוד (שמות כ, יד) . ולזה הסכים הסמ"ג (לאוין קנח), וכן דעת ר"ש מקינון בספר הכריתות (סי' קמד). וכן דעת ר' אשתור הפרחי בספר כפתור ופרח (פרק יב, דיני הפסולים לדון ולהעיד) . לעומתם, דעת רבים מהראשונים לבאר הגמ' כפשוטה, שאפי' בנתינת דמים, אם כפאו המוכר ללוקח עובר בלא תחמוד. שכן דעת הראב"ד (גזילה ואבידה א, ט) והיראים (סימן קטו) והסמ"ק (מצוה יט) וכן כתבו התוס' סנהד' הנ"ל בתי' שני. וכן נראה שהיא דעת בעל החינוך (מצוה לח) שכ': "ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ עובר גם כן על לאו דלא תחמוד, שאין לאו דלא תחמוד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו" . וכ"כ בדעתו בספר מנחת חינוך (שם ס"ק ט). ולדעת הרמב"ם, לא רק שבנתינת דמים ג"כ עובר בלא תחמוד, אלא אפי' התרצה המוכר לבסוף במכירה, מ"מ עובר הלוקח על לא תחמוד. וזו לשון הרמב"ם (גזילה ואבידה א, ט): כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים , הרי זה עובר בלא תעשה. עכ"ל. ומשמע מלשון זו שאף שהחבר נתרצה במכירה, מ"מ עבר הלוקח בלא תחמוד , וכ"כ הרב המגיד בדעת הרמב"ם. ולכאורה יש לשאול מנין לרמב"ם שאף בכה"ג עובר בלא תחמוד, והרי לא הוזכר בגמ' "לא תחמוד" אלא במי שלוקח בעל כרחו של הבעלים ממש מבלי שאמר רוצה אני. ומצאתי להרדב"ז בשטמ"ק (ב"מ ה:) שכ' על הגמ' דלא תחמוד משמע לאינשי בלא דמי, וז"ל: "ודכוותה תרי גוונא חמסן, חד שחצוף לקחת מיד הבעלים ונותן דמים אף על פי שלא יאמר רוצה אני, וחד שמשתדל עם חברו עד שיאמר רוצה אני וזהו החמסן שהוסיפו עליהם. וחמסן דהכא להא דמי". כלומר, דאע"פ שבגמ' כאן לכאורה מיירי במי שכפה ממש את הבעלים להתרצות, באמת דומה זה למי ששידל את חבירו עד שיתרצה. וכדעת הרמב"ם גם דעת רבנו יונה בספר שערי תשובה (שער ג אות מג). ורבנו פרץ בהגהותיו לסמ"ק (מצוה יט) הביא דברי רבנו יונה. וכן הביאם בספר ארחות חיים לר' אהרן מלוניל (דין החומד). וכן דעת רבנו שמואל ב"ר משולם בעל ספר אהל מועד , וכן דעת הרדב"ז בשטמ"ק (ב"מ ה:) ושכן דעת התוס'. ולכאורה נראה שכן דעת הרא"ש בתוספותיו (ב"מ ה:) . וכ"פ בש"ע סי' שנט סע' י. וכן הסכימו כל האחרונים (וע' לקמן בפרק "איזו "הפעלת לחץ" נאסרה"). נמצינו למדים ששלוש שיטות בדבר, ושלשתן יוצאות מהגמ' הנ"ל: דעת התוס' סנהד' וסיעתם שדוקא אם לא נתן דמים עבר בלא תחמוד. וביאור הגמ' דבאמת לא עובר בלא תחמוד אלא בלי נתינת דמים. ודעת הראב"ד וסיעתו, שאפי' נתן דמים עבר בלא תחמוד כל שכפאו ולקח הימנו, וזהו "חמסן" המוזכר בדברי חז"ל בד"כ. ופירוש הגמ' כפשוטה דאף בנתינת דמים עובר בלא תחמוד, ודלא כדמשמע לאינשי, ומ"מ דוקא כאשר עושה בע"כ של הבעלים. ודעת הרמב"ם וסיעתו שאף אם נתרצה המוכר למכור, עובר הלוקח בלא תחמוד. ופי' הגמ' דאע"פ שכאן גרם לבעלים להתרצות לקבל ממון תמורת החפץ, מ"מ כיוון שאין כאן רצון אמיתי, שהרי אילו היו יודעים האמת לא היו מתרצים, הרי זה כמי שכפאם למכור ועובר בלא תחמוד. וכן הלכה.