שכוני גוואי
| בבלי: | בבא בתרא כט ב |
| רמב"ם: | טוען ונטען טו י |
| שולחן ערוך: | חושן משפט קמו יא,יב |
אדם גר בבית מסויים שלוש שנים ולכאורה החזיק בו אלא שחבירו טוען שהבית שייך לו אלא שהיה ב"שכוני גוואי".
דברי הגמרא
בעקבות המשנה הפותחת את פרק שלישי ומלמדת אותנו על דין חזקת קרקעות הגמרא דנה בפרטי חזקה זו. במקרה המונח לפיתחנו הגיעו שני בעלי דין לפני רב נחמן, הראשון טוען שהחזיק בקרקע שלוש שנים כדין והרי הוא בעלים ואינו צריך להראות שטר שהרי אדם מאבד שטרו לאחר ג' שנים (שיטת רבא בכט א), לעומת זאת חבירו מערער וטוען אני הייתי ב"שכוני גוואי" ולכן אין לך חזקה. רב נחמן פסק לטובת המערער ואמר למחזיק שהוא צריך להביא עדים שחבירו לא היה ב"שכוני גוואי". רבא תמה על פסיקה זו של רב נחמן וטען שהמחזיק בקרקע הוא מוחזק וחבירו המערער הוא מוציא ממוחזק ועליו להוכיח שהוא עצמו היה ב"שכוני גוואי".
ההלכה כרב נחמן שבמקרה זה על המחזיק להביא ראיה. הרי"ף (טו א בדפיו) מסביר שזה היות ובשעה זו רבא היה תלמיד של רב נחמן ולא בא לחלוק עליו, ומסביר הנמוקי יוסף שם (ד"ה זיל ברור אכילתך) שזה משום שלא כתוב רבא אמר אלא אמר ליה רבא שמזה משמע שפנה אליו בשאלה ולא בא לחלוק. הפלפולא חריפתא מסביר (אות ז על הרא"ש אות ד ה)שחשוב לדעת שרבא לא חולק, כי אם היה חולק היינו פוסקים כמותו כי יש לנו כלל שהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך.
פתיחה לסוגיה
מה מונח בשורש מחלוקתם של רב נחמן ורבא? כאשר אדם מוחזק בדבר מסויים בית דין מעמיד את החפץ אצלו עד שיוכח אחרת. השאלה היא איך אדם נהיה מוחזק בדבר, ובמקרה שלנו בקרקע. יש מספר דברים שעל המחזיק בקרקע להוכיח, הראשון הוא שהיה ג' שנים בקרקע. השאלה מה לגבי טענת המערער שהיה ב"שכוני גוואי"? ברור שאם אכן היה המערער ב"שכוני גוואי" אז לא עלתה חזקה למחזיק. אך האם על המחזיק מוטל כחלק מהופעתו כמוחזק להוכיח שהמערער לא היה ב"שכוני גוואי" או שמא הוא מוחזק גם בלי הוכחת נתון זה ורק אם יוכיח המערער שאכן היה ב"שכוני גוואי" זה יהרוס את חזקתו.
ונראה שלוש שיטות בראשונים להסבר הטענה "שכוני גוואי".
הסבר הרשב"ם, תוס' והרא"ש
הרשב"ם (ד"ה אנא בשכוני גוואי הוואי)תוס' (ד"ה בשכוני גוואי הוואי)והרא"ש (אות ד ה) הסבירו שטענת שכוני גוואי היא שהמערער טוען שהוא היה בחדרים הפנימיים של הבית והיה עובר דרך הבית החיצון. תוס' מוסיפים שלמערער יש עדים שהיה גר בחדרים הפנימיים, אחרת ברור שטענתו לא תתקבל שהרי אין סברא לומר שעידי החזקה שמביא המחזיק צריכים לדעת שהיה שם לבד כל ג' שנים, אלא שיש שתי יציאות מהבית הפנימי, אחת דרך החיצון ואחת מהצד השני. המערער טוען שיצא דרך החיצון ואילו המחזיק טוען שהוא יצא מהצד השני. לעומת זאת בשיעורי ר' שמואל (פרק ג' ח) מעיר שפשט הרשב"ם שנאמן המערער גם בלא עדים.
מחלוקת ה'טור' והמרדכי בטענת המערער
הרמ"א (קמ יג) פוסק להלכה הסבר זה בשכוני גוואי ומביא מחלוקת לגבי טענת המערער. שיטת הטור (קמ) על פי פשט תוס' והרא"ש שטענת המערער היא שהיה עובר דרך החיצון ותו לאץ לעומת זאת משמע קצת ברשב"ם שהיה גם משתמש בבית החיצון וכן כותב המרדכי (סי' תקכג) בשם רבינו מאיר שהפנימי טוען שהיה משתמש בכל הבית הפנימי כאשר רצה ואם הוא והמחזיק היו רוצים להשתמש באותו זמן המחזיק היה נדחה מפניו.
קושיית הרמב"ן על הסבר זה בשכוני גוואי
הרמב"ן בחידושיו (כט ב ד"ה אנא בשכוני) וכן הרשב"א (כט ב ד"ה וא"ל) והריטב"א (כט ב ד"ה א"ל) מקשים על הסבר זה לשכוני גוואי שיוצא אם כן שאדם שמוכר בית ומשייר לעצמו דרך, לעולם לא יוכל הקונה להיות מוחזק בבית זה שהרי המוכר תמיד יוכל לטעון שהיה בשכוני גוואי! שאלה זו אינה קשה לרבינו מאיר שבמרדכי שהרי לשיטתו טענת המערער צריכה לכלול הרבה יותר מטענה שעבר דרך המחזיק אך לשאר הראשונים זוהי שאלה חזקה. הב"ח בפירושו על הטור (קמ יז) אומר שאין הכי נמי לשיטה זו כאשר אדם מכר ושייר דרך יצטרך המוכר לשמור על השטר לנצח כראייה על קנייתו.
היוצא מזה לעניין חזקה בשותפות
לפי הסבר זה של הב"ח יוצא שאדם שנכנס לשותפות עם חבירו בדבר מסויים לעולם לא יהיה מוחזק כי המוכר שמכר לו ממשיך להשתמש עימו ביחד. ואכן כך כתב הב"ח בתשובות הב"ח (ז). קצות החושן (קמ ג) מביא רשימה של שו"תים שפסקו כך (מהר"ם אלשיך צד, מוהרח"ש מא), אך חולק עליהם וסובר שניתן להחזיק בשותפות. הקצות מסביר שיש חילוק בין המקרה שלנו של שכוני גוואי להחזקה בשותפות. בשכוני גוואי המחזיק טוען בעלות על כל החדרים החיצוניים ובטענת המערער שעבר דרכם הוא בעצם טוען שפלש לשטח שהמחזיק טוען ששייך לו וממילא אין למחזיק חזקה אבל בשותפות בזמן שכל שותף משתמש בחצר הוא משתמש בחלק שלו אין כאן שום פלישה ודריסת רגל לאחד על השני ולכן כאשר המחזיק טוען שהחזיק בשותפות דריסת הרגל של החבר לא הורסת חזקה זו.
מעניין לציין את קושיית נתיבות המשפט (קמ יט) על הקצות הזה. הנתיבות מקשה מכח קושיית הרמב"ן שראינו (הוא מביא את הקושיא בשם הנימוקי יוסף), הרי הם הקשו שלשיטת הרשב"ם מי שמכר בית ושייר דרך הקונה לעולם לא יוכל להיות מוחזק. אך לשיטת הקצות אין כאן קושיא כלל שהרי כאשר המחזיק עצמו יאמר ששייר המוכר לעצמו דרך אזי דריסת הרגל של המוכר לא תחשב פלישה והריסת המוחזקות. מוכח שלפחות הרמב"ן לא הבין כך את שיטת הרשב"ם.
הסבר הרמב"ן, רשב"א, רבינו יונה והריטב"א
הרמב"ן (ד"ה אנא בסופו), רבינו יונה (ד"ה ההוא), הרשב"א (ד"ה וא"ל) והריטב"א (ד"ה א"ל) מסבירים שמשמעות הטענה הייתי בשכוני גוואי היא שטוען המערער שהיה בארץ רחוקה הרמב"ן מוסיף שמשמעות המילה גוואי בהקשר הזה הוא דרום, כלומר שטענתו היא שהיה במקום רחוק בדרום. היות והיה כל כך רחוק הוא לא שמע את החזקה של המחזיק או שלא היה יכול למחות ולכן בעצם חזקת המחזיק אינה חזקה. יוצא לפי זה שלשיטת רב נחמן שנפסקה להלכה בעצם החזקה מאחריות המחזיק להוכיח שהמערער היה במקום שאם היה רוצה היה יכול למחות.
חשוב לציין שבהמשך הגמרא שלנו מובא מקרה שבו המערער טוען שהיה ב"שוקי בראי" שם לפי כל ההסברים בראשונים מדובר על מקום רחוק שההחזקה או המחאה אינם נשמעים ולכן אין חזקה. המקרה שם הוא יותר מורכב כי מדובר שהמערער היה מגיע כל שנה לשלושים יום לאזור ביתו ושם ההתלבטות היא האם בשלושים ימים אלה נחשב שהיה והיה צריך למחות או שמא נאמן הוא לטעון שבימים אלה היה עסוק בעסקיו ולכן לא ידע שמחזיקים בביתו. לעניינינו לפי ההסבר שאמרנו עכשיו במקרה של שכוני גוואי יוצא שהגמרא ממש ממשיכה את הנושא שבו היא כבר עסקה דהיינו שהות המערער במקום רחוק. לשאר ההסברים שאינם מקבלים את הסברא שעל המחזיק האחריות להוכיח שהמערער היה במקום קרוב צריך להעמיד את המקרה של שוקי בראי בכך שיש עדים למערער שאכן היה בארץ רחוקה.
הזמן שמוטל על המחזיק להעיד שהמערער היה במקום קרוב
מלשון הרמב"ן (ד"ה ואני) משמע שצריך המחזיק להביא עדים שהמערער "היה כל שלוש שנים במקום קרוב". אך בנמוקי יוסף (טו א מדפי הרי"ף ד"ה דכל) מסביר לגבי המקרה של שוקי בראי שהיות ובא שלושים יום בשנה האחרונה היה לו למחות אבל אם לא היה בא בשנה האחרונה, למרות שהיה בקרבת מקום בשנים הראשונות לא היה צריך למחות, כי יכול להיות שתכנן לחזור ולמחות ובסוף לא יצא לו לחזור. הרמ"א (קמג א) פוסק על פי זה שהכל הולך אחר הסוף של הג' שנים. הש"ך (קמג א) מעיר על דברי הרמ"א שאם ידע המערער של א יוכל אחר כך למחות אז המחזיק אכן יהיה מוחזק.
כשמעיינים ברמב"ן רואים שלומר שהוא סובר בפשטות שצריך להביא עדים על כל הג"ש זה לא כל כך פשוט כי בהמשך דבריו הוא כותב במפורש שאדם שמגיע בסוף ג"ש צריך למחות ולכאורה זה סותר את מה שהבנו בשיטתו. מסביר התומים (קמג ב) שזה תלוי מה טענת המערער. אם המערער טוען שלא שמע את החזקה אז צריך המחזיק להוכיח שהוא היה שם כל השלוש שנים, אך אם הוא טוען ששמע אך לא יכל למחות היות והיה במקום רחוק אז המחזיק רק צריך להוכיח שבא המערער בסוף השלוש שנים. החילוק נובע מכך שאם לא שמע המערער כלל על החזקה אז יכול להיות שגם כששמע שיש מי שמחזיק בשדה שלו, לא שמע כמה זמן כבר יושב שם וחשב שיש לו זמן למחות.
מה דינו של אדם שיכל לעשות דבר מסויים אך היה לו שהות לעשותו וחיכה ולבסוף נאנס?
ראינו לעיל את דברי הרמ"א שפסק ע"פ הנמוק"י שאדם שהיה לו שהות למחות ולסוף השלוש שנים נאנס ולא יכל למחות למחזיק לא עולה חזקה, כלומר נחשב למערער אונס על כך שלא מיחה. דברים אלה מתקשרים לסוגיה רחבה יותר שעוסקת בשאלה מה דינו של אדם שיכל לעשות דבר מסויים והיה לו שהות לעשותו וחיכה אך לבסוף נאנס, האם הוא נחשב אנוס?
יש מחלוקת בעניין זה. האגודה (גיטין פרק מי שאחזו סי' קלב) סובר שאם בתחילה היה יכול לעשות את המעשה ולאחר מכן נאנס זה לא נחשב אונס. הוא מוכיח את זה מדיני בתי ערי חומה. בבתי ערי חומה שנמכרים יש אפשרות למוכר לגאול את הבית עד שנה ולאחר מכן זה נחלט לקונה. נוצר מצב שביום האחרון למלאות שנה היה הקונה מתחבא מהמוכר כדי שלא יוכל גאול את הבית, הלל הזקן ראה שיש בעיה כזו ותיקן פתרון מיוחד למוכר. האגודה מוכיח מכך שהלל הזקן היה צריך לתקן תקנה מיוחדת שהיות ויכל המוכר לפדות את הקרקע כל השנה ורק בסוף נאנס שזה לא נחשב אונס שהרי אם היה אנוס לא היה צריך תקנה שתאפשר לו לגאול את הקרקע.
הנמוקי יוסף (בבא קמא ' ב בדפי הרי"ף) מביא בשם הרמ"ה שאם היה שהות לעשות דבר מסויים וחיכה ואחר כך נאנס נחשב הדבר כאונס. הוא מוכיח את זה מכך שאדם ששם אבן בחיקו ושכח ועמד שנחשב אונס למרות שבתחילה שם את האבן בכוונה בחיקו היות ובזמן זה היה יכול להזהר נחשב אונס.
הרמ"א (יו"ד רלב יב) מביא שתי שיטות אלה של האגודה והנמוק"י לעניין אדם שנדר ובתחילה יכל לקיימו ולבסוף שכח או נאנס.
השו"ע (או"ח קח ח) כותב לעניין תפילה שאדם שהיה לו שהות להתפלל אך חיכה להתפלל מאוחר יותר ולבסוף נאנס, זה נחשב אונס ויתפלל תפילת תשלומין (שהרי אם הזיד ולא התפלל לא יתפלל תשלומין). וזה כשיטת הנמוק"י שראינו.
בספר שושנת יעקב (קמג א ב) מקשה על הרמ"א שאצלינו הביא רק את שיטת הנמוק"י שמקרי אונס כשהיה לא שהות וחיכה ואח"כ נאנס ולעומת זאת בהלכות נדרים ביורה דעה הביא גם את הנמוק"י וגם את דעת האגודה ומתרץ שרק לגבי נדרים חושש לשיטת האגודה לחומרא שאולי אינו אונס אך אצלינו היות וקרקע בחזקת הבעלים עומדת זאת אומרת בחזקת המערער ממילא זה שלא ערער נחשב לו אונס. וכן תירץ בבית יעקב (אוסטרן) (א).