דבר שבמניין-שיטת הרמב"ם

מקורות
משנה:	ערלה ג, ד
בבלי:	ביצה ג, ב
ירושלמי:	ערלה ג, ד
רמב"ם:	מאכלות אסורות טז, ג
שולחן ערוך:	יורה דעה קי, א

גזרו חכמים שאיסורים שנתערבו בהיתר, אם הם חשובים, אף במקרים שמדין תורה היה ראוי שיתבטלו . בין הדברים החשובים ישנו 'דבר שבמניין'.

נחלקו במשנה (ערלה ג, ד) מתי נכנס משהו לגדר חשיבות זה: "שהיה רבי מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ורבי עקיבא אומר שבעה ואלו הם..." הרמב"ם (מא"א טז, ג) פסק כשיטת ר"ע , בסוגייתנו נעסוק בשיטתו

הקושיא על הרמב"ם

תחילה נקדים שנראה שהבינו הראשונים שהמחלוקת בין ר"ע וחכמים אינה מהותית אלא שבמקומו של ר"ע היה עוד דבר חשוב שהרי ההג"מ(על הרמב"ם שם) כותב שהרמב"ם פסק כחכמים וכן פירש הבי"ו (קי, א) וערוה"ש (יו"ד, קי,ו), או שר"ע רק מגדיל במעט את הגדרת מה חשוב (בי"ו בתירוץ שני).

בגמרא בארבע מקומות (למשל ביצה ג, ב) מצינו שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש לגבי המשנה שלעיל, שר' יוחנן אומר 'את שדרכו לימנות שנינו'(היינו דבר שתמיד מונים אותו) ור"ל אומר 'כל שדרכו לימנות שנינו'(היינו דבר שלפעמים מונים אותו). מכך שהגמרא חולקת אליבא דר"מ הבינו פוסקים רבים שהלכה כמותו, אע"פ שהוא חולק על חכמים. ואכן הרמ"א (קי, א) פסק שכל דבר שמונים אותו תמיד אינו בטל, אך הרמב"ם, ולאחריו השו"ע (שם) פסקו כדברי חכמים שרק שבעה דברים לא בטילים. וקשה איך פסק כנגד הדיעה שבה נחלקו בגמרא. (קושיא זו הקשו הבי"ו, ערוה"ש ופר"ת)

תירוצים אפשריים בשיטת הרמב"ם

ארבעה הסברים אפשריים ברמב"ם ישנם:
1. באמת ר"מ וחכמים חולקים ואעפ"כ פסק הרמב"ם כחכמים (בי"ו).
2. ר"י ור"ל בכלל לא נחלקו אליבא דר"מ אלא אליבא דחכמים ולכן פשיטא שהלכה כמותם.
3. ר"מ וחכמים מסכימים ורק חולקים טכנית (או מדברים על מקומות שונים) מה נמנה(ערוה"ש קי, ד).
4. אמנם בגמרה נחלקו אליבא דר"מ, אך רק כי בהבנת שיטת ר"מ תלויה הבנת שיטת חכמים ולכן עדיין הלכה כחכמים ככללי ההלכה הרגילים (פר"ת קי, א).

ראשונים שסוברים הסברים אלו בגמרא

(הבאתי רק את סברתם בר' יוחנן כי לא רלוונטית סברתם בשיטת ר"ל. כמו שאכתוב בהמשך, ביניהם רק הרמב"ן התייחס לרמב"ם):

כהסבר מס' 1:

רמב"ן חולין ק. "ואיכא מאן דאמר דר' יוחנן וריש לקיש לפרושה למתני' פליגי אבל כרבנן קיי"ל דרבים נינהו"

כהסבר מס' 2:

רשב"א יבמות פא: - "קשיא לי וכי אליבא דר"מ פליגי והא דר"מ ליתא והיכי פליגי אליביה...אלא בדרבנן פליגי (תירוץ 2) והכי קאמר הא דשנינו בדרבנן אינן מקדשין אלא ששה דברים הני ששה משום דאת שדרכו לימנות הן הוא ששנו אותן ודתנן תנן דלא תנן לא תנן"(בפשטות נ"ל שרצונו לומר שבימי חכמים לא היו יוצאים מן הכלל, אך לא שלעולם אלו המינים לא יתחלפו, וכ"כ בהערות על האנציקלופדיה התלמודית, אך בפשטות נראה שחולק על הכ"מ שסובר שכבר פעם היו עוד מינים ונשנו רק זרע הארץ)
שטמ"ק ביצה ג: -בשם תוס' פרק הערל (ראיתי שמוזכר שאין תוס' כזה לפנינו) – "אבל בתוספות פירשו בפרק הערל דר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי בדר' מאיר דלכולי עלמא לר' מאיר כל שדרכו לימנות שנינו אלא במלתייהו דרבנן. דר' יוחנן סבר דרבנן את שדרכו לימנות ודווקא הני ששה"
ריטב"א יבמות פא: בשם י"מ – "וי"מ דהכא ר' יוחנן ור"ל אליבא דרבנן פליגי והלכתא כותייהו... וששה דברים דמנו רבנן במתני' לאו דוקא אלא שדברו בהוה ובמצוי להם וה"ה לכל שכיוצא בזה, ור' יוחנן סובר כי אותם דברים שאמרו חכמים הם דרכם לימנות לעולם והם וכיוצא בהם אוסרים בכל שהם."

דומה להסבר מס' 3:

שטמ"ק ביצה ג: -בתחילה נשאר בצ"ע למה בכלל חכמים חולקים על ר"מ והרי יש להם אותה סברא, ואח"כ מתרץ שאולי לשיטתם צריך שהדבר גם יימכר ביוקר וכותב שכן נראה דעת רש"י, חשוב לציין שהשטמ"ק בכל זאת פוסק כשיטת ר"מ כי המחלוקת היא בשיטתו.

כהסבר מס' 4:

רמב"ן חולין ק. -מביא שאפשר לומר כן ואומר שאין פירוש זה נכון.
המאירי (הציטוט מהאנציקלופדיה התלמודית): "ר' יוחנן וריש לקיש נחלקו בין בדעת ר' מאיר ובין בדעת חכמים, שלר' יוחנן ר' מאיר סובר את שדרכו למנות, היינו שיש לו חשיבות גדולה שמיוחד דוקא להימנות, אינם בטלים, ועל כך אמרו חכמים שמאת שדרכו למנות ששה ושבעה הדברים בלבד אינם בטלים, וכן כיוצא בהם מדברים החשובים במינם, היינו שיש במינם הרבה דברים ואלה הם היותר חשובים שבהם"
בהערות לריטב"א יבמות פא: רושם שכן נראה דעת ראמ"ה, ואני לא יודע מי זה...

המתרצים בפועל את שיטת הרמב"ם

1. בי"ו קי. כותב שאליבא דהרמב"ם נחלקו ר"מ וחכמים (כהסבר הראשון), אך הרשימה המנויה היא רק של הצמחים שלא בטלים.

2. הרמב"ן חולין ק. מביא שתי אופציות לפסוק כחכמים, או כהסבר הראשון או כרביעי ואז מביא שהרמב"ם פסק כחכמים (אף שנראה שהוא עצמו פסק כר"מ).

3. ערוה"ש קי, ד סובר שלשיטת הרמב"ם אליבא דר' יוחנן אין כלל מחלוקת עקרונית בין ר"מ וחכמים אלא רק מחלוקת מה נכנס לגדר של 'את שדרכו לימנות' ובין חכמים לר"ע יש רק הבדל במקום שגרו, ולכן מאחר שבמקומו של הרמב"ם היו הלחמים חשובים הוא פסק כר"ע. "ולפ"ז לא פליג הרמב"ם עם כל הפוסקים ...[ולפ"ז דברי הרמ"א ודברי הב"י שהם דברי הרמב"ם אחד הם לפי מה שבארנו אף שהם בעצמם לא תפסו כך ודו"ק]. (כשיטתו פסק הרב יעקב אפשטיין בשו"ת חבל נחלתו)

4. פר"ת קי,א -מסביר כהסבר הרביעי אך לא כותב אם כך מה ההגדרה של חכמים, אך כותב (כמה שאני מבין גם אליבא דחכמים)שלא כל דבר שמונים אותו נחשב דבר שבמניין אלא רק אם יש דומים לו שנמכרים שלא במניין, שזה מורה על חשיבותו ומוכיח זאת מלשון הרמב"ם בפיהמ"ש שמובא לקמן.

ראיות להבנת שיטת הרמב"ם:

ערוה"ש כותב שלשון הרמב"ם בפיהמ"ש היא ראיה לשיטתו ולא מפרט. הרמב"ם שם כותב שרשימת הדברים שמנויין במשנה אליבא דחכמים הם "ידועים במינן והיה להם חשיבות, ולא היו נמכרים אלא במניין ומקפידין עליהם. אבל זולתן היו נמכרים אכסרא או הרבה יחד ואינן נמכרים אחת אחת".

ערוה"ש מביא שבירושלמי ערלה ג,ד נחלקו ר' יוחנן ור"ל האם לר"מ עשרה דברים מקדשים(לא בטלים) או כל הדברים, ואומר שזו אותה מחלוקת שאצלנו(וכך גם כותב באנציקלופדיה התלמודית שפירשו הראשונים, ומכך שההבדל אם כך (אליבא דר' יוחנן) הוא כל כך קטן, מסתבר שאין ביניהם מחלוקת עקרונית.

--אריה גרוס 21:12, 18 במאי 2016 (IDT)