טלטול מן הצד

מקורות
בבלי:	שבת מג ב-מד א
רמב"ם:	שבת כה יד-טו; כו כא
שולחן ערוך:	אורח חיים שיא ח-ט

האופן בו מותר לטלטל מוקצה בשבת, כאשר אינו מגביהו ומטלטלו טלטול גמור.

סוגיות הגמרא

בשלושה מקומות במסכת שבת מוזכר מושג זה של טלטול מן הצד.

צנון הטמון בקרקע וקש שעל גבי המטה

המשנה (שבת כ ה) אומרת שאם יש קש על גבי המטה ורוצה אדם לישון עליה, מותר לו לנענע את הקש בגופו אבל לא בידו, אלא אם כן היה הקש מיוחד למאכל בהמה שאז אינו מוקצה ומותר לנענעו בידו.
ממשנה זו מוכיחה הגמרא (שבת קמא א) שטלטול מן הצד לא שמיה טלטול, ודלא כדברי רב נחמן שאסר לטלטל צנון (פוגלא) הטמון בקרקע כאשר הוא טמון מלמטה למעלה, כלומר שראשו הצר כלפי חוץ, לפי שכשמושך את הצנון הרי הוא מטלטל איתו עפר, ואף שזהו טלטול מן הצד אסור. אמנם אם היה טמון מלמעלה למטה, כלומר שראשו הרחב כלפי חוץ מתיר רב נחמן, לפי שאז אינו מטלטל עפר. אך מהמשנה הנ"ל מוכח שלא כדבריו שהרי התירה לנענע את הקש שעל המטה בגופו, ומבואר מזה שטלטול מן הצד לא שמיה טלטול.
במקום אחר בגמרא (שבת קכג א) מבואר שרב נחמן חזר בו מדבר זה, וגם הוא סובר שטלטול מן הצד מותר כדלהלן.

פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים

הגמרא (שבת קכג א) מביאה מחלוקת תנאים לגבי פגה של תאנה שטמן אותה בתבן מבעוד יום כדי שתבשיל יותר וכעת רוצה להוציאה, וכן חררה שטמן אותה בגחלים על מנת שתתחמם (באופן שלא נעשו הפגה והחררה בסיס לדבר האסור), לדעת תנא קמא אסור לטלטלה אלא אם מכן היא מגולה במקצת, שאז אין כאן אפילו טלטול מן הצד לפי שאינו מגביה את התבן או הגחלים, אלא אוחז הוא במקום המגולה של הפגה או החררה והתבן או הגחלים נשמטים ונופלים מאליהם. לעומת זאת דעת ר' אלעזר בן תדאי שאפילו אינן מגולות כלל, מותר לתחוב בהן כוש או כרכר והתבן או הגחלים ננערים מאליהן.
הגמרא שם מביאה דברי רב נחמן שהלכה כר' אלעזר בן תדאי, לפי שטלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ומזה מבואר שרב נחמן חזר בו ממה שאמר לגבי צנון הטמון בקרקע.

טלטול מת

לסוגיה זו בהרחבה, ראו טלטול מת בשבת

הגמרא (שבת מג ב) מביאה מחלוקת האמוראים בין רב לשמואל בענין טלטול מת בשבת המוטל בחמה. לדעת שמואל מותר להופכו ממטה למטה עד שמגיע לצל, ואילו לדעת רב אסור לפי שזהו טלטול מן הצד, אלא האופן המותר לטלטלו הוא על ידי שיניח עליו ככר או תינוק, שהוא דבר המותר בטלטול, וכך מטלטל את המת.
בהמשך מנסה הגמרא לומר שאולי זו כבר מחלוקת תנאים אם טלטול מן הצד שמיה טלטול או לא, שמצאנו שנחלקו תנאים לגבי הצלת מת מן הדלקה, שלדעת תנא קמא אין מצילין אותו ולדעת ר' יהודה בן לקיש מצילין. ולכאורה איירי בטלטול מן הצד, שאם מדובר בטלטול גמור איך יתיר ר' יהודה בן לקיש. וגם אי אפשר לומר שאיירי על ידי כיכר או תינוק, לפי שאז לא היה אוסר תנא קמא. אך הגמרא דוחה ואומרת שלכולי עלמא טלטול מן הצד שמיה טלטול, אלא שר' יהודה בן לקיש מתיר מהטעם שאדם בהול על מתו, ואם לא נתיר לו יבוא לכבות את הדלקה שהוא איסור חמור יותר.
לבסוף מכריעה הגמרא כר' יהודה בן לקיש שמותר לטלטל מת מפני הדלקה.

מחלוקת הראשונים בטלטול מן הצד במת

מצאנו אם כן בשני גמרות שמפורש בהן שטלטול מן הצד לא שמיה טלטול. לעומת זאת בגמרא לגבי טלטול מת, משמע לכאורה שטלטול מן הצד שמיה טלטול. ונחלקו הראשונים בדבר כדלהלן.

דברי הרי"ף

הרי"ף (שבת כ ב) ציטט את הסוגיה כלשונה, ואת דברי ר' יוחנן שפסק הלכה כר' יהודה בן לקיש במת, וכתב על זה הרי"ף ששמעינן מינה שטלטול מן הצד שמיה טלטול, כלומר שהלכה כרב שאוסר פינוי ממיטה למיטה, אמנם לא ביאר הרי"ף להדיא מהיכן בסוגיה למד כן, ודנו הראשונים בדבריו.

שיטת בעל המאור

בעל המאור במקום הבין מדברי הרי"ף שלמד כן ממה שאמרה הגמרא 'דכו"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול', כלומר מזה שטרחה להעמיד אליבא דרב דווקא ולא אליבא דשמואל, מוכח דהכי הלכתא. ראיה זו כתבו גם הר"י בתוספות (מג ב ד"ה דכ"ע) ועוד ראשונים.
אבל בעל המאור דחה ראיה זו, לפי שהסיבה שהגמרא לא יכלה להעמיד כשמואל ולומר דכו"ע טלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, שאם כן מה אינו מובן טעמו של תנא קמא שאסר, שהרי כל טלטול מן הצד שרי. לכן מוכרחת היתה הגמרא להעמיד דלאו שמיה טלטול כדי להטעים את דעת תנא קמא. אמנם לר' יהודה בן לקיש שהוצרך לטעם דדלמא אתי לכבויי אין להוכיח דבלא טעם זה (כגון מפני החמה) טלטול מן הצד אסור, לפי שהוא בא להתיר אפילו טלטול גמור, ודלא כדברי הרי"ף, ולכן הוצרך לטעם דדלמא אתי לכבויי, שאם היה מתיר רק טלטול מן הצד לא היה צריך לטעם זה לפי שקיימא לן בכל מקום שטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול.
וכן סובר בעל המאור לדינא לגבי טלטול מת, שהלכה כשמואל שטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, וכמו בשאר המקומות בש"ס. ולשיטתו מותר לכתחילה לטלטל מת מפני החמה על ידי הפיכתו ממיטה למיטה. כדבריו אלו מובא גם בשלטי הגיבורים (כ ב) בשם ריא"ז.

שיטת רוב הראשונים

אבל רוב ככל הפוסקים הסכימו לדברי הרי"ף שמסוגיין מוכח לכאורה שלהלכה היא שטלטול מן הצד שמיה טלטול.
ההוכחה הפשוטה לכך היא כמו שכתב בעה"מ ממה שאמרה הגמרא לגבי מחלוקת התנאים 'לא דכולי עלמא טלטול מן הצד שמיה טלטול' ולא העמידה שלכולי עלמא לאו שמיה טלטול, מוכח דהלכה היא שטלטול מן הצד אסור במת וכרב. הוכחה זו כתבו גם התוספות (מג ב ד"ה דכ"ע) והרא"ש (ג יט) והר"ן (מג ב ד"ה מר). ומה שדחה בעל המאור ראיה זו שאם כן אין טעם למה רב אסר, כתב על דבריו הרמב"ן במלחמות ה', שעל כל פנים יכולה היתה הגמרא להעמיד את מחלוקתם בטלטול גמור ולכן רב אסר וריב"ל התיר, אבל בטלטול מן הצד לכו"ע מותר. אלא על כרחך ממה שהגמרא טרחה להעמיד כרב דווקא, מוכח דהלכה כמותו. גם התוס' שם בתוך דבריהם יישבו קושיית בעה"מ וכתבו שיכלה הגמרא להעמיד בליכא אלא מיטה אחת ואי אפשר לטלטל מן הצד ולכן ת"ק אסר וריב"ל התיר. וכן רמז הר"ן (מג ב ד"ה מר).
אבל בריטב"א (מד א ד"ה א"ר יוחנן) הסכים לדברי בעה"מ וכתב שאי אפשר להעמיד מחלוקתם בטלטול גמור, לפי שאז לא היה מתיר ר' יהודה בן לקיש כיון שאפשר לטלטלו מן הצד. אמנם לדינא הסכים הריטב"א לדברי הרי"ף מהטעם השני שהביא הרמב"ן שם שקיימא לן בכל מקום שהלכה כרב באיסורי.
עוד ראיה שכתב הריטב"א, שמלשון הגמרא שפסקה כר' יהודה בן לקיש מוכח שדווקא במת נפסק כוותיה להתיר טלטול מן הצד, אבל בעלמא קיימא לן דטלטול מן הצד שמיה טלטול ואסור, טעם זה מוזכר גם ברמב"ן בתורת האדם (דרוש מקור), וכן נראה מדברי רבנו יונה המובא בר"ן (בדפי הרי"ף כ ב ד"ה אמר).

על כן, כיון שהכא קיימא לן דטלטול מן הצד שמיה טלטול ובשאר מקומות קיימא לן דלאו שמיה טלטול, נצרכו הראשונים לתרץ את הגמרות באופן שלא יסתרו אהדדי.
עוד הוסיפו הראשונים שמצאנו מקומות שהתירו בפשטות טלטול מן הצד בלא חולק, כגון ניעור הכר מן המעות שעליו, והטיית חבית על צידה על מנת שתיפול האבן מעליה, וכן בהטומן בגיזי צמר שאמרינן דנוער את הכיסוי והן נופלות.

תירוצי הראשונים לחלק בין טלטול מת לשאר דברים

מכח קושיה זו נזדקקו הראשונים לתרץ ולחלק בין הגמרות.

דברי הרי"ף

ראשון לכולם יצא הרי"ף (שבת כ ב) שכתב חילוק שלא נתבאר בדבריו כל הצורך, וגם בו כנראה נפלה מחלוקת בראשונים. כתב הרי"ף שטלטול מן הצד שמיה טלטול הוא כגון באבנים שאינן לצורך שבת דומיא דמת, אבל פגה וחררה וכיוצא בהן שאוכלין הן וצריך לאכלן בשבת, הטלטול מן הצד בהם לא שמיה טלטול ומותר.

ביאורי הראשונים לדברי הרי"ף

המאירי (מג ב ד"ה מת) חילק בין אוכלין לבין מת ואבנים (וכנראה שכן הבין בדברי הרי"ף), ומשמע בדבריו דהחילוק הוא מהו הדבר המיטלטל, שאם הוא מטלטל אוכלין ואגב זה זז גם עפר אות תבן או מוקצה, מותר. אבל אם הוא מטלטל מת או אבן, אפילו שמטלטלו מן הצד אסור. כך למד גם הרשב"א (מג ב ד"ה מר) בכוונת הרי"ף. אמנם הרשב"א סיים שאולי כוונת הרי"ף היא כתוספות.

הרמב"ן (מג ב ד"ה מר) כתב בתמציתיות את תירוץ הרי"ף, ששני סוגי טלטול מן הצד יש, ישנו טלטול באוכלין שהוא דבר הראוי עם דבר שאינו ראוי ובזה מותר. וישנו טלטול מן הצד במת שלא כדרכו וזהו אסור.

תירוץ התוספות וסייעתם

ר"י בתוספות (מג ב ד"ה דכ"ע) כתב לחלק שתלוי הדבר לצורך מה הוא מטלטל, שאם מטלטל לצורך דבר האסור, כגון במת שרוצה לפנותו, הרי זה טלטול מן הצד שאסור. אבל אם מטלטל לצורך דבר המותר, כגון לצורך הפגה כדי לאוכלה או חבית של יין לשתות וכד', הרי זה טלטול מן הצד המותר. כתירוץ זה כתבו גם הרא"ש (ג יט ובתוספותיו מג ב ד"ה דכ"ע) והטור (אורח חיים שיא) והרמב"ם (שבת כה יד), וכן דעת האגודה (שבת ג סד). וכן סוברים הרבה ראשונים ואף מבארים כן בדעת הרי"ף, הרי הם הר"ן (בדפי הרי"ף כ ב ד"ה וקשיא, חידושים מג ב ד"ה מר), הרשב"א (מג ב ד"ה מר) למסקנת דבריו, הריטב"א (מד א ד"ה א"ר יוחנן).

קושיית רבנו יונה והתירוצים עליה

הקשה רבנו יונה (מובא ברא"ש ג יט) שתירוץ זה אינו מבאר את היתר הנענוע שם הקש בגמרא דף קמא., שהרי שם לצורך הקש הוא מטלטל והקש מוקצה הוא. גם המאירי (מג ב ד"ה פעמים) כתב שמגמרא זו ראיה לכאורה לדברי בעל המאור.

שלושה תירוצים נאמרו לקושיה זו.
הרא"ש שם כתב שלא קשיא מידי, לפי שבקש אין כלל טלטול של דבר אסור אגב ההיתר, אלא רק נענוע כלאחר יד, ואף שלצורך המוקצה הוא מנענעו, הרי זה דומה לטלטול מן הצד של לצורך דבר המותר. כתירוץ זה של הרא"ש העתיק הטור (אורח חיים שיא) להלכה (ראה עוד).
הר"ן (חידושים מג ב ד"ה מר, בדפי הרי"ף כ ב ד"ה וקשיא) לעומת זאת כתב בלשון אחר, שאינו מטלטל את הקש מפני שצריך לו אלא מפני שצריך למיטה ואי אפשר לו בלא טלטול הקש, וכיון שלא מטלטל בהדיא אלא כלאחר יד שרי.
מדברי הר"ן מבואר שתירוץ אחר הוא מדברי ר' יונה, כלומר לר"ן טלטול הקש הוא נחשב לצורך דבר היתר, ואין פה חילוק נוסף כמו שחילק הרא"ש. כתירוץ זה של הר"ן משמע גם מתוך דברי הרשב"א, שבתחילה הבין ברי"ף לחלק בין מת לאוכלין מצד החפץ עצמו, ועל זה הקשה מסוגיה דקש שעל גבי המטה ותירץ כתוס' שהחילוק הוא לצורך מה מטלטל, משמע שסובר שאף שהקש הוא דבר האסור, מ"מ מטלטלו לצורך היתר, והיינו כהר"ן.
המאירי (מג ב ד"ה פעמים) כתב שגם קש הוא נחשב דבר אכילה, שהואיל וראוי לשכיבה הוא, הרי הוא כדבר מאכל. תירוץ זה הוא כעין דברי הר"ן, אלא שהר"ן סובר שהקש הוא דבר אסור אלא שמטלטלו לצורך דבר המותר, ואילו המאירי תופס שהקש עצמו אף שמוקצה הוא מ"מ חשיב כדבר מאכל. משמע מדברי המאירי שהבין אחרת מהר"ן את עיקר תירוצו של הרי"ף, שלדעתו החילוק הוא בין במהות חפץ עצמו ולא במטרת הטלטול.

פסיקת ההלכה

שלחן ערוך

מרן השלחן ערוך (אורח חיים שיא ח) פסק שטלטול מן הצד מותר כאשר הוא לצורך דבר המותר, אך לצורך דבר האסור אסור, וזהו כדעת הרי"ף כפי שהבינוהו רוב הראשונים ופסקו כוותיה.
עוד הוסיף שם שטלטול בגופו מותר אפילו לצורך דבר האסור, כקש שעל המטה שמותר לנענעו בגופו, וזהו כהרא"ש והטור (ראה עוד).

שיטת החזון איש

בספר חזון איש (אורח חיים מז יב-יג) כתב בדעת הרא"ש שאין כוונתו לחלק בין טלטול בגופו לטלטול בידיו, אלא כוונתו שכיון ששוכב על הקש אין כאן טלטול כלל כיון שיש כאן פעולת שכיבה ולא פעולת טלטול, ואף אם כוונתו גם לנער את הקש מותר. והוסיף שם שלפי זה אין היתר לטלטל מוקצה ברגלו וכד' אף לדעת הרא"ש, אם לא לצורך היתר כבטלטול מן הצד, וזה דלא כהבית יוסף ושאר פוסקים בהבנת הרא"ש.
אמנם הפוסקים חלקו בזה על החזו"א, והתירו כפשט דברי מרן טלטול בגופו אף לצורך דבר האסור. וכן האריך להוכיח הגרש"ז אוירבך בהערה שבסוף ספר שמירת שבת כהלכתה.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• טלטול מן הצד - הרב שמואל טל, טל חיים תש"ע, ישיבת תורת החיים [באתר 'אסיף'].
• טלטול מן הצד וטלטול כלאחר יד - הרב חיים שלום דייטש, ראש כולל צמח צדק [באתר YouTube].