מצות יישוב ארץ ישראל

שיטת הרמב"ן

כתוב בפסוק (במדבר לג נב) "והורשתם את הארץ וישבתם בה". ולמד הרמב"ן (השמטות לספר המצוות ד) שזו מצוות עשה לדורות של כיבוש הארץ, שלא להניחה ביד האומות או שוממה. וגם הישיבה בה היא חלק מן המצווה.
ומקור לדבריו בספרי (ראה), שם מובא המעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבין אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד תורה, וכשהגיעו לצידון וראו שעומדים להפרד מא"י וקדושתה חזרו ובאו למקומם, אמרו 'ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה'. משמע שסברו שמצוה זו נוהגת לדורות גם בזמן הגלות, וגם לימדונו ששקולה מצוה זו ככל המצוות שבתורה.
גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (ב עט) נקט שמצות ישוב א"י נוהגת לדורות ולא רק בזמן שכל יושביה עליה.

שיטת הרמב"ם וסייעתו

הרמב"ם השמיט מצוה זו ולא מנאה במנין המצוות. ובטעם הדבר כתב המגילת אסתר שם (ד) שאין מצווה זו נוהגת בגלות ולדורות, אלא רק בזמן משה ויהושע ובזמן שבית המקדש קיים, אבל בגלות אדרבה נצטווינו שלא לכבוש את הארץ בחזקה. והאריך שם להוכיח דבריו מהגמרא (כתובות קיא ב) שכל העולה מבבל לא"י עובר בעשה, והיאך יפקיעו האמוראים מצווה הנוהגת לדורות.

כדברי הרמב"ם (ע"פ דברי המגילת אסתר) משמע גם בדברי הריטב"א (כתובות קי ב), שכתב 'הכל מעלין לא"י ואפי' אחר החורבן, דאכתי איכא חיבת הארץ'. והיינו דמשום חיבת הארץ יש כח ביד האדם להעלות את עבדו או אשתו לא"י. ומשמע מזה שמצוה ליכא, ורק חיבת הארץ יש אחר החורבן.
וכן משמע גם ברשב"ם (בבא בתרא צא א), דאיתא שם 'ת"ר אין יוצאין מא"י לחו"ל'. ופי' רשב"ם שם 'לפי שמפקיע עצמו ממצוות התלויות בה'. הרי ממה הזכיר רק את המצוות התלויות בארץ, ולא הזכיר את מצות ישוב הארץ המוטלת עליו כל שעה, משמע שמצות ישוב ארץ ישראל אינה נוהגת בזה"ז. אך באמת נראה שאין הכרח כלל בפירוש זה דאפשר לפרש כדברי הגרצ"י קוק בהערותיו שם (יצא לאור בש"ס הוצאת הלכה ברורה) שהכוונה שלא יוכל לקיים את כל המצוות כי כולן בעצם תלויות בארץ, כדברי הספרי והרמב"ן בדברים (יא יח) שהמצוות בחוץ לארץ הם ציונים בלבד. וזה מבטא בעצם את מעלת הארץ שבגללה יש חיוב לשבת בה, כדברי הגמרא בסוטה (יד א) שמשה רבינו רצה להיכנס לארץ כי הרבה מצוות נצטוו ישראל שמתקיימות בה, והכוונה למצוות ישוב הארץ שבה תלויות כל המצוות.

גם בתשובות מהר"ם מינץ (עט) משמע שנקט שמצוה זו אינה נוהגת בזה"ז אפי' מדרבנן, שכתב שם בשם התשב"ץ שעיקר מצוה זו איני יודע, אלא שמוחלין לו עוונותיו. והיינו, שזכות ומעלה יש בישיבת א"י עד שאמרו שכל הדר בא"י מוחלין לו עוונותיו, אולם מצוה אין בדבר.

כמו"כ יש לדקדק קצת מלשונו של תרומת הדשן (פסקים פח), שכתב רק שיש שבח ומעלה לגור בארץ ישראל, ושצריך אדם לשער בנפשו אם יוכל לעמוד שם ביראת ה' מפני המערביים הרשעים ששם. אמנם הפתחי תשובה (אבן העזר עה) למד מדברי תרוה"ד שמצות עשה היא לעלות לא"י גם בזה"ז, כפשטות דברי הרמב"ן וסיעתו.וכדבריו פירש בשו" אבני נזר (יו"ד תנד ו).

האם מצוה זו נוהגת לדעת הרמב"ם מדרבנן

הרשב"ש בתשובותיו (ב) נקט אף הוא כדברי המגילת אסתר בדעת הרמב"ם, שמצות ישוב א"י בזה"ז אינה נוהגת מדאוריתא, אלא שהוסיף כי גם הרמב"ם מודה שמדרבנן נוהגת מצוה זו גם בזה"ז, שלא כדברי המגילת אסתר דנקט שבזה"ז אין מצוה כלל בישיבתה. וכנראה אמר כן משום שראה לדוחק לפרש כדברי המגילת אסתר שכל מה שהאריכו חכמים בשבח ישיבתה זהו רק לזמן שבית המקדש היה קיים, וע"כ אמר שיש בישיבתה מעלות רבות, וע"כ הצריכו חכמים לישבה ולהפריחה משיממונה גם בזה"ז, אלא שמדאוריתא נוהגת מצוה זו רק לעת"ל.

ביאורים נוספים בשיטת הרמב"ם

אמנם עיקר דברי המגילת אסתר בדעת הרמב"ם צ"ב, שהרי דרכו של הרמב"ם גם מצוות שאינן נוהגות בזה"ז, שעל כן מנה את מצות בנית בית הבחירה והקרבת הקרבנות (עשין לט – עח) ועוד רבות, וא"כ אף אם מצות ישוב א"י אינה נוהגת עד בוא הגואל עדיין, מדוע לא מנאה הרמב"ם. כן הקשה אבני נזר (יורה דעה תנד ג) ולכן יש שביארו בדרכים נוספות.

שורש המצוה - קדושת הארץ

ביאור נוסף בשיטת הרמב"ם כתב האבני נזר (יורה דעה תנז), שמצות ישוב הארץ נובעת מקדושתה, וסבר הרמב"ם, דמדין תורה כשם שקדושה ראשונה קידשה רק לשעתה ולא לעתיד לבוא כך גם קדושה שניה של עולי בבל. ומה דקימ"ל דקדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעת"ל זהו רק מדברי חכמים, שהם שחייבו במצוות התלויות בארץ אחר קדושה שניה. וממילא כיון שקדושת הארץ אינה נוהגת מדאוריתא אין מצוה בישיבתה לפי שמצות ישוב הארץ נובעת מקדושתה וכשם שבטלה הקדושה לענין מעשרות כך בטלה לגבי מצות ישיבתה.

אלא שלא משמע כדבריו מדברי בעל ספר כפתור ופרח (י עמ' רנב–רנו) שהאריך לפרש בראיות רבות שקדושת הארץ בטלה בעת גלות ישראל מארצם רק לגבי מצוות התלויות בארץ, אבל עצם קדושת ומעלת ארץ ישראל לא בטלו מעולם. ופי' בטעם הדבר, שמצוות התלויות בארץ נתחייבו בהן ישראל רק אחר כיבוש וחלוקה, וכיון שתלאן הכתוב בכיבוש כשבטל הכיבוש בטל החיוב, אבל קדושת הארץ קדמה לימות יהושע וקביעא וקיימא מימות האבות הקדושים ולכן כיון שמצות ישוב הארץ אינה נובעת מהמצוות התלויות בה אלא מעוצם קדושתה ומעלתה שפיר יש לה לנהוג גם בזה"ז. ועיין שם שהוכיח דבריו ממדרשים, ולכן קשה לומר שחולק על הרמב"ם בזה.

שורש המצוה - כדי שיתקיימו המצוות התלויות בה

באופן שונה מעט יתכן לומר, שלדעת הרמב"ם מצות ישוב הארץ אינה נובעת מקדושתה ומעלתה אלא מקיום המצוות התלויות בה, שכדי שנוכל לקיים מצוות אלו ולהשלים לן למנין תרי"ג ציותה תורה לירש את הארץ ולישב בה, כן נקט בפשיטות התשב"ץ (ג ר).
ועפי"ז אם נאמר כבעל האבנ"ז דמדאוריתא גם קדושה שניה לא קידשה לעתיד לבוא, יצא שמפני זה נקט הרמב"ם שמצוה זו נוהגת רק לעת"ל. לעומ"ז הרמב"ן דפליג עליה סבר שמצות ישוב א"י אינה נובעת מחיוב המצוות התלויות בה, אלא מצוה נפרדת היא מחמת עוצם קדושתה ומעלתה וכמו שלמד הכפתור ופרח, וע"כ נקט שהיא נוהגת גם בזה"ז.

האם מצוה כוללת נמנית במנין המצוות

יש שרצו ליישב (ציץ אליעזר ז מח יב ד"ה אזכיר) דמצות ישוב הארץ אינה מצוה פרטית אלא מצוה כוללת, דהיינו שאין צורך במצוה זו לעצם הישיבה אלא כדי שנוכל לקיים עי"ז מצוות אחרות, ומצוות כעין זו שכל תכליתה לאפשר קיום מצוות אחרות, אין מדרכו של הרמב"ם למנותם.

מצוות שתכליתן אחת נמנות כמצוה אחת

באופן אחר פי' באבני נזר (תנד ו) את שיטת הרמב"ם, דהרמב"ם נקט שמצוה זו היא בכלל מצות "החרם תחרימם", לפי שודאי עיקר התכלית באיבוד ז' עממין היא בכדי שאנו נשב בארץ במקומם, ואין דרכו של הרמב"ם למנות בנפרד שתי מצוות המכוונות לתכלית אחת. ולמד כן מהא דלא מנה הרמב"ם עשיית הארון והכפורת למצוה בפני עצמה שהשיג עליו ע"כ בזה הרמב"ן, ופי' טעמו, דכיון שתכלית בנית המקדש כדי לקשר בין קוב"ה וישראל, ועיקר קיום מטרה זו נעשה במקום הכפורת שנאמר "ונועדתי לך שמה", נמצא שתכליתם אחת ולכן כללם הרמב"ם במצוה אחת.
אמנם הרמב"ן עצמו שם עמד על אפשרות זו ודחאה מכל וכל, שא"כ הניח הרמב"ם את העיקר ונקט את הטפל, שכן ז' עממין אם ירצו להשלים עמנו או לעזוב את הארץ מעצמם אין אנו מחוייבים להורגם, ואפי' הכי אין אנו רשאים להניח את הארץ ולעוזבה מבלי יושב או למוסרה ביד אומות אחרות, נמצא שלעיתים פטורים אנו ממצות החרם תחרימם ועדיין מחוייבים אנו בישיבתה.

שיטת רבי חיים כהן

בתוספות (כתובות קי ב), כתב בשם ר' חיים כהן דכיון שמצוות התלויות בארץ דיניהם מרובים וקשה לקיימם ועונשים חמורים יש לעובר עליהם, אין מצות ישוב הארץ נוהגת בזה"ז. והקשו האחרונים (דרוש מקור), היכן שמענו דמחמת הקושי שיש בקיום המצוה בני חורין אנו להבטל ממנה, הלא לשם כך נבראו שמים וארץ שיהיו ישראל עובדים את הי"ת בכל נפשם ובכל מאודם וזוהי עיקר התכלית הנרצית, ואפילו במקום פקו"נ גמור לא היינו רשאים להבטל מקיום מצוה אם לא שחידשה לן תורה פטור זה מקרא ד"וחי בהם". עוד יש להבין בדבריו, אם אכן הקושי שבקיום מצוה זו מהווה פטור מקיומה, במה שונה הדבר בזמנינו אנו מאחר בוא משיח צדקנו, וכי אז יקל עלינו טפי לקיימה.

המהרי"ט בתשובותיו (יורה דעה ב כח) נשאל לגבי אדם שנדר – אם תלד אשתי זכר אעלה לא"י ובא להשאל על נדרו, האם דינו כנדרי מצוה שאין להם התרה עולמית. והביא מתשובת הרא"ש (יב), דנדר זה אינו בכלל נדרי מצוה ויש לו התרה. וכתב שם, שיש שרצו לפרש בדברי הרא"ש שנקט כרבי חיים כהן שמצות ישוב א"י אינה נוהגת בזה"ז, ומפני כך סבר שנדר זה אינו בכלל נדרי מצוה.
ובמהרי"ט דחה דבריהם מכמה טעמים:

• הרא"ש עצמו בכתובות שם הביא להלכה דהבעל כופה את אשתו לעלות לא"י, והלכה זו ודאי טעמה הוא משום קיום מצות ישוב הארץ דרמיא עליה דבעל, ואשתו משועבדת לו לסייעו בקיום מצוותיו, ולא חילק הרא"ש בין זמן הבית לזמן החורבן.
• לומר שהרא"ש נקט כהבנה הנ"ל ברמב"ם שמצות ישוב הארץ תלויה בקיום המצוות התלויות בה אינו נראה, דודאי המצוה נובעת מעצם קדושת הארץ כמ"ש הרמב"ן דלעיל. [והאריך בדברי הרמב"ן הידועים, דעיקר קיום המצוות הוא רק בא"י שע"כ אמרו שהדר בחו"ל כמי שאין לו אלו-ה, וכל קיום המצוות בחו"ל הוא רק כעין הציבי לך ציונים כדי שלא תשתכח התורה בגלות המר], שכן מצינו בסוגית הגמ' בכתובות שם, שעבד שברח לא"י כופין את רבו לעלות עמו, והרי עבד אין לו קרקע ואינו שייך בקיום מצוות התלויות בה.
• עוד הוסיף בשם מהר"ם, דהירושלמי בסוף כתובות מביא אף הוא הלכה זו שהאיש כופה את אשתו לעלות לא"י, והרי הירושלמי נכתב אחר החורבן, וא"כ פשיטא שמצות ישוב הארץ נוהגת גם בזה"ז.

ומחמת כל אלו הקושיות כתב דדברי התוס' אלו אינם מדברי רבי חיים כהן אלא תלמיד טועה כתבם.
וברשב"ש (ב) פי' את דברי הרא"ש באופן אחר, שעצם העליה לא"י אינה מגוף המצוה אלא רק הישיבה בה, וכיון שנדר לעלות לא"י אין זה נדר של מצוה, ולמד מזה, שאם אכן היה נודר לדור בא"י היה זה נדר של מצוה לשיטת הרא"ש ולא היה לו התרה עולמית.

אמנם במרדכי סוף כתובות גרס בדברי רבי חיים כהן דהטעם שמצות ישוב הארץ אינה נוהגת בזה"ז היא מפני סכנת הדרכים. ויש שלמדו (דרוש מקור) באופן אחר, דמצות ישוב הארץ נוהגת גם בזה"ז אלא שמפני סכנת הדרכים אין בידו לכופה לעלות עמו, ראה ב"י סי' עה, ולפי"ז מחקו לגמרי מש"כ שמצות ישוב הארץ אינה נוהגת כיום.

למעשה

בספר פאת השולחן (א) כתב שהכרעת כל הפוסקים שמצות ישוב הארץ נוהגת בזה"ז, וכן האריך להוכיח באבני נזר (תנד), ונקט שגם הרמב"ם מודה לזה, וכן העיד החזון איש באגרותיו (א קעה) שכן הכרעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים.
אמנם לענין כפית הבעל את אשתו לעלות ציינו הפוסקים לדעת הסוברים שאין הבעל יכול לכפותה בזה"ז משום סכנת הדרכים, וכמו"כ יכולה היא אף לומר קים לי כדעת הסוברים שמצוה זו כלל אינה נוהגת בזה"ז, כמבואר בפתחי תשובה ובאר היטב (אבן העזר עה).

אמנם הבית הלוי (כב) נקט בדעת הרמב"ם כמגילת אסתר, וכן הכריע להלכה ר' צדוק הכהן מלובלין (דברי סופרים יד). אך טעם אחר אמר בדבר, והוא שעיקר קיום מצות ישוב הארץ הוא בכך שיושבים עליה ללא כל פחד ומורא איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולמד שכל עוד קמים צרינו עלינו לכלותינו חסר בעיקר קיום מצות ישוב הארץ.

הטעם שרבים נמנעים מלעלות לארץ

בשו"ת אגרות משה (אבן העזר קב) דן אחר שנפסקה הלכה כרמב"ן שמצות עשה גמורה היא הנוהגת לדורות, ושלא כרבי חיים כהן והבנת המגילת אסתר ברמב"ם, מדוע נמנעים רבים מלעלות לא"י ובהם גדולי תורה ויראה, הרי מבטלים הם בכך מצות עשה. וכתב, שגם לדעת הסוברים שמצוה זו נוהגת לדורות מ"מ אין זו מצוה חיובית המוטלת על האדם כלולב ושופר, אלא מצוה קיומית היא בלבד – שאם ידור בא"י יקיים בכך מצות עשה. ולא פי' שם טעם ומקור לדבריו.
ואפשר היה לומר דנקט להלכה כשיטת התשב"ץ שעיקר טעם המצוה הוא כדי לקיים מצוות התלויות בארץ דממילא פשיטא שהיא מצוה קיומית בלבד, שכן אין חובה לאדם ליטע כרם כדי לקיים בו דיני ערלה. אלא שרוב הפוסקים דחו סברת התשב"ץ ונקטו ששורש מצוה זו נובע מקדושת הארץ ולא מקיום מצוותיה, כמבואר לעיל. גם פשטות דברי התשב"ץ עצמו היא, שהגם שקיום המצוות התלויות בה היא מצוה קיומית ולא חיובית, מ"מ המצוה לעלות לא"י כדי שיוכל לקיים מצוותיה היא מצוה חיובית כשאר מצוות התורה.

טיוטא

אלא שעדיין נדרשים אנו להבין א"כ מפני מה לא מנה הרמב"ם מצוה זו בספרו.

סתירת דברי הרמב"ם בזה מהא דפסק שיש בכח בעל ועבד לכפות רצונם לעלות לא"י מלבד זאת צ"ע, דהרמב"ם לכאורה סתר משנתו, דבהל' אישות (פי"ג ה"כ) פסק הרמב"ם דהבעל כופה את אשתו והאשה את בעלה לעלות לא"י, וכן פסק בהל' עבדים (פ"ח ה"ט) דהעבד כופה את רבו לעלות לא"י, ובהל' עבדים שם כתב להדיא: "ודין זה נוהג אפי' בזמן הזה שהארץ ביד גויים", וכיון שהסיבה לכך שהעבד כופה את רבו לעלות לא"י היא משום מצות ישוב הארץ וכמש"נ ע"כ דמצוה זו נוהגת גם בזה"ז, ודלא כדברי המגילת אסתר דלדעת הרמב"ם מצוה זו נוהגת רק לעת"ל. ובעיקר דברי הרמב"ם צ"ב, מפני מה הזכיר הרמב"ם שהלכה זו נוהגת גם בזמן הזה רק בהל' עבדים ולא בהל' אישות גבי בעל ואשה שכופין זה את זה.