אמירת 'ויכולו' בערב שבת

מקורות
בבלי:	שבת קיט ב
רמב"ם:	שבת כט ז
שולחן ערוך:	אורח חיים תסח א,ז

חובת אמירת פסוקי 'ויכולו' בתפילת ערבית של שבת ולאחריה.

חובת האמירה

הגמרא (שבת קיט ב) אומרת שהמתפלל בערב שבת צריך לומר פסוקי 'ויכולו' עד 'אשר ברא אלהים לעשות', וכל האומר 'ויכולו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, וששני מלאכי השרת מלווין לו ומניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו 'וסר עוונך וחטאתך תכופר'.
והרמב"ם (שבת כט ז) כשהזכיר דין זה לא כתב זאת כחובה, אלא שזהו מנהג פשוט בכל קהילות ישראל. אבל בשאר הראשונים משמע שהוא חובה, ולשון השלחן ערוך (רסח א) 'אומר ויכולו'.

זמן האמירה

בגמרא הנ"ל משמע שזמן אמירת פסוקי 'ויכולו' הוא בתפילת ערבית עצמה, כלומר בברכת מקדש השבת, שכן לשון הגמ' 'המתפלל בער"ש צריך לומר ויכולו'. אבל ברמב"ם מבואר שמנהג אמירת ויכולו היה לפני הקידוש על היין, וצריך לבאר את הגמרא לדעתו, שמי שהתפלל כבר צריך לומר ויכולו על הכוס וכו'.
אבל הטור (אורח חיים רסח) למד מדברי הגמרא לאמרם בתוך התפילה, ומקורו מדברי התוספות (פסחים קו א ד"ה זוכרהו) והרא"ש (פסחים י טו), שזהו כפשט הגמרא בשבת שם. וכן העתיק להלכה בשלחן ערוך (א).
אבל הוסיפו התוס' והרא"ש שתיקנו לומר גם על הכוס כדי להוציא בניו ובני ביתו.
ועוד כתבו שם, וכ"כ ספר התרומה (רמו) שאומרים אותו גם בציבור אחרי התפילה בקול רם, והטעם לזה משום יום טוב שחל להיות בשבת, שאז אין אומרים 'ויכולו' בתפילה, מפני שמתפללים 'אתה בחרתנו' ותיקנו לומר בכל השבתות כדי לא לחלק בין שבת לשבת. והובא כל זה גם במרדכי (שבת תז, פסחים תריא) ובריטב"א (פסחים קו א ד"ה זכרהו), ונפסק להלכה בטור (רסח) ושלחן ערוך (ז).

טעם נוסף לאמירת 'ויכולו' ג' פעמים [בתפילת לחש, בציבור, ובקידוש] כתב באור זרוע (שאלות ותשובות תשנב ט) בשם מדרש שוחר טוב (דרוש מקור), כנגד ג' פעמים 'אשר' שכתוב בפרשת פרה אדומה שכשם שפרה מכפרת כך השבת מכפרת. וכן הוא בראבי"ה (קצו) ובהגהות מיימוניות (תפילה ט ה). והובא גם בספר מטה משה (תכח).

אמירתו בעמידה

כתב המרדכי שם ש'ויכולו' שלאחר התפילה אומרים אותו מעומד ובקול רם, משום דהוי עדות שהקב"ה שבת בשבת, ובאמירת עדות יש לעמוד כמ"ש 'ועמדו שני האנשים'. וכן כתב בחידושי הריטב"א (שבת קיט ב) בשם ר' יחיאל. וכן כתב המאירי מדנפשיה בהקדמתו לחידושי הש"ס (ד"ה ואחר שהתבאר). וכן העתיק הטור (רסח) והשלחן ערוך (ז).
ובשבלי הלקט (סו) כתב בשם אחיו הר"ר בנימין שמה שנהגו לאומרו בעמידה, הוא מפני שסיימו תפילת לחש, וגם צריכים לעמוד בברכת מעין שבע, ולכן נשארו לעמוד, ולכן האומרו בישיבה לא הפסיד. ומ"מ סיים שם דאין להשיג גבול ראשונים.

כתב בספר מטה משה (תכח) שאמירת 'ויכולו' שבקידוש לא הקפידו לאומרו מעומד, לפי שאומר אותה ביחיד, וכ"מ בשבלי הלקט שם, אבל כתב עוד (תכט) בשם הרוקח שר' קלונימוס בן ר' יודא שכח פעם ולא אמר 'ויכולו' בבית הכנסת, וכשקידש על הכוס אמר 'ויכולו' מעומד. והפרי מגדים (אשל אברהם י) כתב שמנהג העולם לומר גם את 'ויכולו' שבקידוש מעומד, והביאו המשנה ברורה (יט).

אמירתו ביחיד

בגמרא (שבת קיט ב) משמע שגם יחיד אומר 'ויכולו', שכן הלשון שם 'אפילו יחיד המתפלל'. אמנם אפשר שזהו דווקא אמירת 'ויכולו' שבתוך התפילה, אבל האמירה שלאחר התפילה, כתוב במרדכי (שבת תז) ובספר התרומה (רמו) שהמנהג לאומרו יחד, וכתב הטור (רסח) שמטעם דהוי כעדות, צריך שיאמרו אותו יחד, וכן העתיקו הלבוש (ז) והמגן אברהם (י).
ובטורי זהב (ה) כתב שבעינן עשרה, ועל פי זה כתב הפרי מגדים (אשל אברהם יא) שהמתפלל בלחש ימהר לסיים תפילתו לומר 'ויכולו' עם הציבור, הובא בבאור הלכה (ד"ה מעומד). אבל המשנה ברורה (יט) כתב שעל כל פנים יהיה בשנים.
וכתב הטורי זהב (ה) שלפי"ז המתפלל ביחיד, אינו חוזר לומר ויכולו, לפי שהיא עדות להקב"ה, וצריך עדה שלמה. וסיים שאם ירצה לאומרה לא יתכוון לעדות אלא כקורא בתורה. ובמשנה ברורה (יט) הביא דבריו, וכתב שהאליה רבה (יד) חולק, כי לפי הטעם העיקרי שתיקנו לומר, שלא ישכחוהו ביו"ט שחל בשבת, יש גם ליחיד לאומרו. ובאמת שכן מפורש באבודרהם (ליל שבת) שאפילו יחיד המתפלל אומרו אחר תפילתו. אבל המשנ"ב שם הכריע שגם היחיד יאמרו, אבל לא יתכוון אלא כקורא בתורה.
גם החזון איש (אורח חיים לח י) דחה דברי הט"ז וכתב שדבריו תמוהים והכריע שאף שכבר אמר בתפילה, מ"מ כיון שנהגו משום יו"ט יש לאומרו.
ובשו"ת אור לציון (ב יט ד) כתב שיחיד שהאריך בתפילתו אינו צריך לומר 'ויכולו' לאחר התפילה עם אחר, אלא יאמרו ביחיד, וגם אין לו למהר בתפילתו כדי לאומרו בציבור. גם בילקוט יוסף (שבת א רסז טז) הכריע בהסכמת אביו שמותר לאומרו ביחידות, אבל טוב שיתכוון כקורא בתורה.

בשו"ת ציץ אליעזר (יד כד) נשאל אודות אחד שנמצא בתפילת לחש והגיע לאמירת 'ויכולו' יחד עם הציבור שסיימ תפילתם, אם יאמר עמהם בקול, והשיב שיאמר עמהם בקול, וכתב כן אף לדעת החזון איש הנ"ל שדחה דברי הט"ז דבעינן עשרה.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• אמירת 'ויכולו' בערב שבת - הרב אמנון בזק, 'עלון שבות' 146, תשנ"ו.