זה וזה גורם

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
משנה:	עבודה זרה ג ח
בבלי:	עבודה זרה מח ב - מט א
רמב"ם:	עבודה זרה ז יד

כאשר איסור והיתר מעורבים יחד בגרימת דבר אחר, האם הדבר מותר או אסור ובאיזה אופן.

מחלוקת התנאים

אומרת המשנה (עבודה זרה ג ח) שמותר לזרוע תחת עץ אשרה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. אבל חזרת אסור לזרוע לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

בטעם הדבר מסביר רש"י על הגמרא (עבודה זרה מח ב ד"ה זורעין) שבימות הגשמים אין הנאה מהאשרה שהרי הירקות צריכים לחום השמש, והאילן רק מפריע לקרני השמש מלחמם את הירקות. לעומת זאת בימות החמה האילן מועיל לירקות לפי שהוא נותן עליהם צל. מסיבה זו חזרת אסורה בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, לפי שהצל יפה לה לעולם.
עוד מובאים שם במשנה דברי ר' יוסי שאומר שגם ירקות אין לזרוע תחת האשרה גם לא בימות הגשמים, מפני שהעלים של האילן נושרים ומזבלים את הירקות (בלשון המשנה - "נבייה"), והרי זה מועיל להם ויש כאן הנאה מהאשרה.

סוגית הגמרא

ביאור מחלוקת התנאים

הגמרא (עבודה זרה מח ב) מבינה שמחלוקת ר' יוסי וחכמים היא בשאלה האם זה וזה גורם מותר או אסור, כלומר מצד אחד העלים מזבלים את הירקות וזהו איסור, מצד שני הירקות צומחות מקרקע של היתר, הרי שיש כאן שני דברים שגורמים לירקות לגדול, אחד איסור ואחד היתר. במקרה כזה, לדעת ר' יוסי זה וזה גורם אסור, ואילו לדעת חכמים זה וזה גורם מותר.

למה אין דין זה וזה גורם בימות החמה

הקשה הריטב"א (מח ב ד"ה גמרא למימרא), איך אומרת הגמרא שלדעת חכמים זה וזה גורם מותר, והרי הם אוסרים בימות החמה מפני שהצל של האשרה מועיל לירקות, והרי גם פה יש איסור מהצל והיתר מהקרקע ואעפ"כ אסור?
ותירץ, שבשלב זה סוברת הגמרא שאינו נחשב זה וזה גורם אלא כאשר שני הגורמים עושים פעולה דומה, כגון קרקע ונבייה ששניהם מגדלים ומצמיחים, אבל צל וקרקע אינם עושים דבר אחד, אלא הצל מגן מהשמש שלא יתייבש והקרקע מצמיחה. ומוסיף הריטב"א שאמנם למסקנת הסוגיה, הגמרא דוחה זאת ואומרת שאפילו בכגון זה נחשב הדבר לזה וזה גורם, כיון שסוף סוף שניהם פועלים דבר אחד, ומשניהם מתקיים הזרע, אלא שחכמים סוברים שזה וזה גורם אסור.
לעומת זאת בתוספות רבנו יהודה מבירינא (מח ב ד"ה זורעין) כתב שגם למסקנה, כל שאינו מענין אחד, כגון צל וקרקע, אינו נחשב זה וזה גורם. וכן היא דעת הרמב"ן (מט א ד"ה והא) שבימות החמה אסור אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר. ולהלן יתבאר כיצד מסבירים הם את מסקנת הגמרא שחזרה בה לומר שלרבנן זה וזה גורם אסור.

סתירה בדברי ר' יוסי ורבנן

לאחר שביארה הגמרא שמחלוקת ר' יוסי וחכמים היא בדין זה וזה גורם, מקשה היא, שהרי לכאורה מצאנו משנה שרואים בה דבר הפוך, שלר' יוסי זה וזה גורם מותר ואילו לחכמים אסור, שכן שנינו לעיל (עבודה זרה ג ג) שהמוצא צורות של עבודה זרה לדעת ר' יוסי צריך לשחקם ולזרותם לרוח או להשליך לים. וחכמים שם חולקים עליו ואומרים לו שאם כן יש לו עדיין הנאה מהעבודה זרה, שהרי הרוח תפזר אותם על השדה ויועיל לגידולים. יוצא מכאן שדווקא ר' יוסי מתיר זה וזה גורם ואילו חכמים הם שאוסרים.

ואומרת הגמרא שאמנם היה אפשר ליישב את הסתירה אליבא דר' יוסי ולומר שיש הבדל בין היכא שהוא מאבד את העבודה זרה ומפזרה לרוח, שכן הוא עושה בה פעולת איבוד, לבין היכא שהוא זורע ירקות תחת האשרה שאין כאן השלכה של האיסור לאיבוד. אבל עדיין קשה אליבא דרבנן?

תירוצי הגמרא

בתירוץ ראשון מעלה הגמרא אפשרות שצריך להפוך את המשנה ולומר שחכמים הם אלו שאומרים שיש לשחוק ולזרות לרוח, ואילו ר' יוסי אוסר לעשות כן משום זה וזה גורם אסור.
תירוץ אחר שמעלה הגמרא לומר שאין צורך להפוך דברי התנאים במשנה, אלא הסיבה שחכמים מתירים לזרוע ירקות תחת האשרה בימות הגשמים הוא מפני שמה שמשביח בנבייה פוגם בצל, כלומר השבח שבא מנשירת עלי האשרה נפגם מהצל שהיא נותנת, כך שאין האיסור בא לידי ביטוי בירקות.

דעת ר' יוסי בדין זה וזה גורם

בהמשך הגמרא מערערת על כל ההנחה שר' יוסי סובר שזה וזה גורם אסור, לפי שמצאנו מקום נוסף שבו נראה מדבריו להדיא שסובר שזה וזה גורם מותר:
לגבי נטיעת ערלה, אומר ר' יוסי במשנה (ערלה א ט) שמותר לנטוע ייחור של ערלה, אבל אסור לנטוע אגוז של ערלה ואסור להרכיב כפניות של ערלה, ומובא בברייתא שמודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר.

בתחילה מנסה הגמרא ליישב שר' יוסי מחלק בין איסור עבודה זרה, שהוא חמור יותר ובו זה וזה גורם אסור, לבין ערלה ושאר איסורים שבהם זה וזה גורם מותר.
אך הגמרא דוחה זאת, לפי שגם לגבי עבודה זרה מצאנו ברייתא שאומרת במפורש ששדה שנזדבלה בזבל עבודת כוכבים תיזרע ופרה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה תשחט, כלומר שזה וזה גורם מותר אפילו בעבודה זרה. ואמנם יש ברייתא שסותרת זאת ואומרת שהשדה תבור והפרה תרזה, אך זוהי דעת רבנן שאוסרים זה וזה גורם בעבודה זרה.

בסוף הסוגיה מסיקה הגמרא (מט א) שבאמת ר' יוסי סובר זה וזה גורם מותר וכמו שמוכח מהמשנה בערלה, ואפילו בעבודה זרה מתיר, כמו שמוכח מהברייתא שמתיר שדה שנזדבלה ופרה שנתפטמה, ומה שבמשנה אסר לזרוע ירקות תחת עץ אשרה אפילו בימות הגשמים, באמת אינו סובר כך, אלא רק לדברי רבנן אמר כן. כלומר, לשיטתכם שאתם סוברים שזה וזה גורם אסור, יש לכם לאסור גם ירקות בימות הגשמים לפי שגם האשרה גורמת לגידול, בכך שמשירה זבל על הירקות.
אמנם לדעת חכמים הדבר אינו אסור מהטעם שהוזכר לעיל, שהתועלת שיוצאת מנשירת העלים של העץ נפגמת בכך שהוא נותן צל על הירקות, כך שיוצא שאין תועלת לירקות מעץ האשרה, ולא הוי זה וזה גורם.

לכתחילה או בדיעבד

הרמב"ן (מח ב ד"ה הא דאקשינן)שואל למה הגמרא מקשה על המשנה מדברי ר' יוסי שזה וזה גורם מותר, והרי ר' יוסי לא התיר אלא בדיעבד שאם נטע או הבריך או הרכיב מותר אבל לא לכתחילה, ואילו המשנה מתירה לכתחילה לזרוע ירקות תחת האשרה?
והשיב הרמב"ן שקושיא מעיקרא ליתא, שכן לזרוע אגוז של ערלה באמת ראוי לגזור לכתחילה ומותר בדיעבד משום זה וזה גורם, אבל במשנה הוא לא זורע את האיסור אלא יש כאן הנאה ממילא מהאשרה, והוא לא נטע על דעת אותה הנאה, ולכן לא נחשב הדבר ללכתחילה ואין ראוי לגזור.

כן כתבו גם הריטב"א (מח ב ד"ה גמרא למימרא) והר"ן.
תירוץ אחר כתב ר' יהודה מבירינא (מח ב ד"ה ורבנן סברי), שזריעת ירקות גם היא נחשבת דיעבד, מפני שנשירת הנבייה לא בהכרח תשביח את הירקות.
המאירי כתב (מח ב ד"ה אמר המאירי זורעין תחתיה) שכיון שאין הוא מתכוין לזרוע תחת האשרה אלא שזורע את שדהו שהאשרה נוטה לתוכו והזרע מתפזר במקרה תחת האשרה, כעין דיעבד הוא.
בתוספות רא"ש (מח ב ד"ה ורבנן) כתב לתרץ שזבל הנבייה אינו בעין וכבר נתבטל בקרקע, והירקות ניזונים מזבל עבודה זרה שנתערב מזבל הגשם, ואף שהוא זורע לכתחילה ויודע שתיפול הנבייה, הרי זה כמכניס בהמתו לחצר על מנת שתתפטם מכרשיני היתר וכרשיני עבודה זרה המעורבים יחד. עוד כתב שהנבייה עצמה שנושרת על הזרעים אינה טובה כשהיא לבדה, אבל כשהיא מתייבשת ומתערבת עם העפר היא מדשנת את הירקות.
תוספות רי"ד (מח ב יח) כתב לתרץ שלא חשיב הכא לכתחילה, שאף שהוא נוטע לכתחילה, מ"מ הנבייה נושרת מאליה.

דעת ר' יוסי בדין נטיעת ערלה

כפי שהובא לעיל, ר' יוסי אומר שמותר לנטוע ייחור של ערלה אבל אסור לנטוע אגוז של ערלה, ואין מרכיבים כפניות של ערלה, ובדיעבד אם נטע והבריך והרכיב מותר.
הראשונים נחלקו בהבנת דבריו, האם כוונתו להתיר גם גידולי ערלה עצמם, כלומר פירות האגוז שיצאו מנטיעת הערלה (ולפי זה מה שאמר 'אם נטע והבריך והרכיב מותר' הכוונה נטע או הבריך או הרכיב), או שמא סובר ר' יוסי שגידולי הערלה עצמם אסורים, וכל ההיתר הוא רק אם הבריך או הרכיב אותם באילן אחר של היתר (ולפי זה יש לקרוא את הברייתא - אם נטע והבריך או הרכיב, כלומר אחרי שנטע ערלה הבריכה או הרכיבה בהיתר).

שיטת רש"י

רש"י (מח ב ד"ה אם נטע) סובר שההיתר בדיעבד מתייחס גם לנטיעה עצמה, שאם עבר ונטע אגוז של ערלה והאילן גדל ונתן פירות, כיון שהפירות הללו הם בגרמא של איסור והיתר (האגוז והקרקע) מותר, דהוי זה וזה גורם.
ולהלן (מט א ד"ה והבריך) הביא גם את הפירוש האחר, שהנטיעה עצמה של אגוז הערלה אסורה, אבל אם הבריך או הרכיב נטיעה זו באילן של היתר מותר. אך דחה פירוש זה, שהרי דין זה וזה גורם קיים גם בלא ההרכבה וההברכה, שהרי גם באילן עצמו יש איסור שהוא פרי הערלה והיתר שהוא הקרקע.

בנוסף, את מה שהתירה הברייתא בדיעבד אם הבריך או הרכיב ענף של ערלה בענף של היתר או בקרקע, דימה רש"י את הדבר לילדה שסיבכה בזקנה שקיימא לן שהילדה בטלה לגבי הזקנה.

הקושיות על שיטת רש"י

התוספות (מט א ד"ה הא) הקשו על מה שדימה רש"י דין הברכה המוזכר כאן לדין ילדה שסיבכה בזקנה, שהרי שם כולם מודים שמותר אפילו מאן דאמר זה וזה גורם אסור, לפי ששם ההיתר הוא מדין ביטול, שהילדה מתבטלת לגמרי בזקנה, וכן משמע לשון 'בטלה'. גם הרמב"ן (מח ב ד"ה הא דתניא) הקשה כן, והוסיף עוד להקשות שלפי רש"י יוצא שנטיעת אגוז והברכה אין היתרם דומה, אע"פ שמוזכרים יחד בברייתא, שהרי נטיעת אגוז מותר רק לאחר ג' שנות ערלה, ואילו הברכה והרכבה מותרות מיד.
ועוד הקשה הרמב"ן שהלשון "מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר", משמע שחכמים חולקים וסוברים שאף לכתחילה מותר, והרי הם מחמירים יותר ממנו וסוברים שזה וזה גורם אסור?!

הסבר הראב"ד

מכח קושיות אלו מביא הרמב"ן את הסבר הראב"ד.
הראב"ד מקשר מחלוקת זו של ר' יוסי וחכמים עם מחלוקת אחרת המובאת במשנה (ערלה א ז) לגבי סמדר, שר' יוסי אומר שסמדר אסור משום ערלה מפני שהוא פרי, ואילו חכמים לא מחשיבים את הסמדר לפרי ומתירים.
על פי זה נחלקו גם כאן. חכמים סוברים שכיון שהסמדר אינו פרי ממילא מותר לכתחילה להרכיב בכפניות שלהם (כעין קליפה השומרת על הפרי, ונושרת כאשר הוא נעשה סמדר), ואילו ר' יוסי אוסר לכתחילה לפי שדינם כפירות ערלה. אמנם בדיעבד מודה ר' יוסי שאם הרכיב כפניות אלו או הבריכם שהם מותרים לאחר ג' שנים, מפני שזה וזה גורם מותר.
על פי זה מיושב הלשון 'מודה ר' יוסי', כיון שחכמים מתירים אפילו לכתחילה אך לא מטעמו של ר' יוסי.
מדברי הראב"ד יוצא שהוא אינו חולק על דברי רש"י שנטיעות ערלה מותרות בדיעבד לאחר ג' שנים. אלא שמה שאמרה הברייתא 'מודה ר' יוסי' אינו אמור על נטיעת האגוז, אלא על הברכה והרכבה שלדברי חכמים מותר לכתחילה מפני שסמדר אינו פרי, ואילו ר' יוסי מודה בדיעבד מפני שזה וזה גורם מותר.
עוד הוסיף הרמב"ן שמצא בירושלמי שלחכמים מותר בדיעבד אף באגוז עצמו, משום שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח. וכתב על זה הרמב"ן שהוא טעם יפה.
גם בתוספות רי"ד (מח ב ד"ה פיסקא ר' יוסי) הסכים שדברי רב יהודה אמר שמואל שר' יוסי מודה שמותר בדיעבד מתייחס רק לכפניות של ערלה, ולא לאגוז עצמו, וכפי שעולה מדברי הראב"ד הנ"ל.

שיטת התוספות

תוספות (מט א ד"ה שאם נטע והבריך) דחה דברי רש"י וכתב שאין להתיר גידולי ערלה אפילו בדיעבד, ולא שייך כאן זה וזה גורם, שכאשר האיסור הוא בפרי וההיתר הוא בקרקע, אין זה נקרא זה וזה גורם לפי שאין שניהם בענין אחד. רק כאשר האיסור וההיתר הם בענין אחד, כגון הברכת איסור והברכת היתר, או זבל נבייה וקרקע נחשב הדבר לזה וזה גורם, לפי ששניהם באילן או שניהם בקרקע. אבל נטיעת אגוז, שהאיסור הוא באילן וההיתר הוא בקרקע - אסור, וכן כתב התוספות רא"ש (ד"ה שאם נטע).
ובטעם הדבר שאסרו גידולי ערלה יותר מאשר גידולי טבל ומעשרות, ביארו התוספות (ד"ה שאם נטע) שכיון שערלה אסורה גם בהנאה, החמירו גם בגידולין, אבל טבל ומעשרות שאינם אסורים אלא באכילה לא החמירו בגידולין.
בחידושי הרא"ה (מח ב) נראה שהסכים לדברי התוספות, שדווקא אם נטע ואחר כך הבריך והברכיב מותר.

גם בתוספות רבנו יהודה מבריניא (מח ב ד"ה ואין נוטעין) מסכים לשיטת תוספות דלא חשיב הכא זה וזה גורם כיון שהם משני עניינים.
בתוספות רבנו יהודה מפאריש (מח ב ד"ה ואין נוטעין) כתב שלרבנן אסור לכתחילה לנטוע אגוז של ערלה ומותר בדיעבד, ולר' ר' יוסי אסור אף בדיעבד. וכן כתב התוספות רא"ש (ד"ה ואין נוטעין). ואף שר' יוסי אמר 'אין נוטעין' לכתחילה, מ"מ זהו דווקא בייחור, אבל באגוז עצמו אסור אף בדיעבד. ובטעם הדבר שמתירים חכמים בדיעבד גידולי ערלה, כתב התוספות רא"ש, שהכתוב לא אסר אלא את הפרי עצמו ולא את הגדל ממנו, אך ר' יוסי אוסר אף בדיעבד מפני שיש בה איסור הנאה וחמור משאר גידולים של איסור אכילה. אבל רבנן לא גזרו אף בדיעבד, לפי שהחשש שמא ישהו הפירות כדי לזורעם אינו שכיח באילנות, שהרי יכול לעשות כן בפירות אחרים שאינם של ערלה.

הריטב"א

הריטב"א (מח ב ד"ה מודה) הביא בתחילה דברי רש"י והקושיות עליו. ולאחר מכן הביא דברי התוספות שסוברים שאגוז של ערלה גידוליו אסורים אפילו בדיעבד אלא אם כן הבריך או הרכיב. אמנם דעת הריטב"א שדין זה וזה גורם קיים גם כשיש שני עניינים נפרדים ולכן דחה דברי התוספות וכתב שכיון שהאגוז שהוא הזרע עומד בקרקע ומשניהם יוצא הצמח, אין לך זה וזה גורם גדול מזה.
וליישב הלשון 'ומודה ר' יוסי' כתב הריטב"א שמצאנו דוגמאות שהלשון מודה מתייחס לעצמו, כלומר אע"פ שמחמיר לכתחילה מודה בדיעבד. וכן גם כאן מודה ר' יוסי שאם נטע אגוז שמותר בדיעבד. אמנם ההרכבה וההברכה מותרים לא מדין זה וזה גורם אלא מותרים מדין ביטול, וכמו שכתב רש"י.
בסוף דבריו הביא הריטב"א פירוש הראב"ד, ונראה שהסכים גם לדבריו.

פסק ההלכה

הגמרא מביאה דברי רב יהודה בשם שמואל שהלכה כר' יוסי, כלומר שזה וזה גורם מותר. וכן היה מעשה ששאל רב עמרם את רב יוסף לגבי שדה שנזדבלה בזבל של עבודה זרה, כלומר דם בהמות שנשחטו לשם עבודה זרה. והשיב לו רב יוסף שמותר כיון שהלכה כר' יוסי שזה וזה גורם מותר.

הרי"ף (כא א) הביא דברי הגמרא ומסקנתה שר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר, כלומר לפי שיטתם שזה וזה גורם אסור היה להם לאסור אף בימות הגשמים מפני הנבייה, אבל לשיטת ר' יוסי זה וזה גורם מותר, וכן הלכה. וכן העתיק הרא"ש (ג ח), וכן פסק גם הרמב"ם (עבודה זרה ז יד).
גם רש"י כתב שהלכה כר' יוסי שזה וזה גורם מותר, ולכן מותר לזרוע ירקות אף בימות החמה. וכן כתב האור זרוע (ד עבודה זרה רד), והוסיף בשם רבנו שמואל שהלכה כן בין בעבודה זרה ובין בשאר דברים, ואפילו אם האיסור רבה על ההיתר.

המאירי (מח ב ד"ה אמר המאירי וזורעין לכתחילה) כתב שהלכה כר' יוסי דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אסור בימות החמה, מטעם שמה שמשביח בנבייה פוגם בצל, ומותר רק בדיעבד משום זה וזה גורם, ובימות הגשמים מותר אף לכתחילה לזרוע. אמנם הביא שיש אומרים שדין זריעת הירקות כולה כדין דיעבד (וכמו שיתבאר להלן), ולכן יש אוסרים לכתחילה אף בימות הגשמים.

דעה ייחודית היא דעת הרמב"ן (מט א ד"ה והא דאמרינן) שחולק על רש"י בהבנת הגמרא וממילא גם במסקנת ההלכה.
לדעת הרמב"ן מה שאמרה הגמרא שר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר שהם סוברים זה וזה גורם אסור, אין הכוונה לזריעת ירקות בימות החמה, שאין זה נקרא זה וזה גורם לפי שהנאת הצל והנאת הקרקע הנאות שונות הן, וכל אחת עומדת בפני עצמה. שאין נחשב זה וזה גורם אלא כאשר נצטרפו יחד איסור והיתר מאותו המין. והראיה שהרי בתחילת הסוגיה סברה הגמרא שרבנן סוברים זה וזה גורם מותר. אלא כוונת הגמרא שרבנן סוברים זה וזה גורם אסור במה שאסרו זריית עבודה זרה לרוח, לפי שהיא נעשית זבל ונהנים ממנה.
בהתאם לכך סובר הרמב"ן להלכה שאף שהלכה כר' יוסי שזה וזה גורם מותר, מ"מ זריעת ירקות תחת האשרה בימות החמה אסורה, שבזה לא חלק ר' יוסי, לפי שאין זה כלל מענין זה וזה גורם, אלא רק האשרה היא הגורמת. ולדעתו אסור להינות מהם אפילו בדיעבד, אף שבסוף נשאר בצ"ע לענין דיעבד.
מ"מ לענין ימות הגשמים מודה הרמב"ן שמותר אפילו לכתחילה לזרוע, כיון שהלכה כר' יוסי, שזה וזה גורם מותר, ואף לדעת רבנן הוא מותר מפני שסוברים הם שמה שמשביח בנבייה פוגם בצל.

הריטב"א (מט א ד"ה אלא) חלק על הרמב"ן וכתב שודאי כוונת הגמרא שאמרה שלדבריהם דרבנן קאמר ר' יוסי, הכוונה למשנתינו ולא למשנת עצים או שוחק וזורה לרוח. ואף שבתחילת הסוגיה סברה הגמרא בדעת רבנן שקרקע וצל הם שני דברים ולא חשיב זה וזה גורם, מ"מ כעת למסקנה חזרה בה. ולכן להלכה מותר לזרוע לכתחילה בין בימות החמה ובין בימות הגשמים.

בחידושי הרא"ה (מט א ד"ה ההיא גינתא) פסק גם כן שמותר לזרוע בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, אלא שהוסיף בזה טעם משום דכיון שאין כאן דבר בעין, ואין צלה דבר הניכר, אלא לפעמים ישנו ולפעמים אינו, ואפילו אם ישנו לעולם, לאו דבר הניכר הוא, והוי נמי דבר דלית ביה מששא. ואף נמיה, קודם שנעשתה זבל אינו מועילה, ולאחר שנעשתה זבל, הרי מעורבת היא עם הקרקע ולא מינכרא, והרי היא דבר שבא ממילא לבסוף, הוה ליה ירק זה וזה גורם, ולהכי מותר לזרוע תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים.

בגדר זה וזה גורם

שהאיסור אינו בעין

בתוספות רבנו יהודה מפאריש (מח ב ד"ה ורבנן סברי) הקשה מה שייך כאן זה וזה גורם, והרי הנבייה שנושרת ונעשית זבל היא בעין, והרי זה כתערובת איסור והיתר יחד? ואינו נחשב זה וזה גורם אלא כאשר האיסור אינו בעין ואינו נהנה מהאיסור עצמו, כגון הנאה מהירקות שגדלו מזבל של איסור או הנאה מפרה שנתפטמה מכרשיני עבודה זרה, אבל כאן הרי האיסור בעין והוא נהנה מן הזבל בשעת זריעה?
ותירץ, שגם זבל הנבייה אינו בעין ונתבטל בקרקע, ועוד שגם בלא זבל הנבייה היה מזדבל מהגשם.
גם בתוספות ר' יהודה מבירינא (מט א ד"ה שדה) כתב דברים דומים, שאם הזבל הוא בעין אסור לזרוע ירקות לכתחילה. אמנם אם כבר גדלו הזרעים, יש כאן זה וזה גורם ומותר.