זמני שקיעת החמה בין השמשות וצאת הכוכבים
|
יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. חלק מן התוכן מובא בצורה לא ערוכה בדף הטיוטה. | ||
| הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. | |||
| בבלי: | שבת לד ב-לה ב |
| שולחן ערוך: | אורח חיים רסא |
מחלוקת התנאים והפוסקים בגדר זמן שקיעת החמה ובין השמשות, לענין מצוות הנוהגות ביום או בלילה והמסתעף.
סוגיה דשבת
בגמרא (שבת לד ב) מובאת ברייתא האומרת שבין השמשות הוא מוגדר כזמן מסופק, ושלושה ספיקות יש בו - ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה, ספק חלקו מן היום וחלקו מן הלילה. לכן מטילים אותו לחומרא לשני הימים.
מחלוקת התנאים מתי הוא זמן בין השמשות
עוד מביאה הברייתא שם מחלוקת תנאים מתי מתחיל ונגמר זמן בין השמשות:
- לדעת ר' יהודה - זמן בין השמשות נמשך משקיעת החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. ונתן סימן לדבר - כל זמן שפני מזרח מאדימים, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות, ואם הכסיף העליון והשווה לתחתון - לילה. להלן נחלקו האמוראים בביאור דבריו.
- דעת ר' נחמיה - זמן בין השמות הוא משקיעת החמה עד כדי שיהלך אדם חצי מיל.
- לדעת ר' יוסי - בין השמשות הוא כהרף עין, כלומר מיד שהיום יוצא הלילה נכנס, ואין ביניהם אלא רגע קצר מאוד כשיעור קריצת עין ברפיון (רש"י).
בהמשך מסיקה הגמרא (לה א), שזמן בין השמשות של ר' יוסי מתחיל מיד אחר שנשלם זמן בין השמות של ר' יהודה, ולכן אומר רב יהודה בשם שמואל, שלפי רבי יוסי מותר לכהנים לטבול בזמן בין השמשות של ר' יהודה, כי לשיטתו זהו עדיין יום.
מחלוקת האמוראים בדעת ר' יהודה
הגמרא מביאה שנחלקו האמוראים בדעת ר' יהודה, לפי רבה הכסיף העליון ולא הכסיף התחתון זהו עדיין בין השמשות, וכשהכסיף העליון והשווה לתחתון זהו לילה. ואילו רב יוסף מסביר את דברי רב יהודה שכל זמן שפני מזרח מאדימים זהו עדיין יום, הכסיף התחתון ולא העליון זהו בין השמשות, הכסיף העליון והושווה לתחתון זהו לילה.
ובהמשך מתבאר עוד שיעור זמן זה במדוייק. לפי רבה שיעור בין השמשות הוא כדי הילוך שלושה רבעי מיל, ואילו לפי רב יוסף שיעור בין השמשות הוא שני-שלישי מיל, ויוצא שההבדל ביניהם הוא אחד חלקי שנים-עשר במיל[1].
הסתירה מהגמרא בפסחים
הגמרא (פסחים צד א) מביאה דברי ר' יהודה, שאומר שעוביו של רקיע (כלומר משך הזמן בין עלות השחר לנץ ובין השקיעה לצאת הכוכבים), הוא עשירית היום.
ר' יהודה מוכיח זאת מכך שאדם בינוני מהלך עשר פרסאות ליום, כלומר ארבעים מיל. ואילו מעלות השחר עד הנץ יש מהלך ארבעה מיל, וכן מהשקיעה עד צאת הכוכבים ארבעה מיל. נמצא עוביו של רקיע עשירית מהיום, שהרי ארבעה מיל הם עשירית מעשר פרסאות.
מבואר מתוך דברי ר' יהודה שהזמן שהזמן שבין השקיעה לבין צאת הכוכבים הוא כדי הילוך ארבעה מיל. דברים אלו עומדים בסתירה לכאורה לנאמר בשמו בגמרא בשבת הנ"ל, שזמן זה הוא כדי הילוך שלשת רבעי מיל או שני שלישי מיל.
התירוצים השונים
שיטת רבנו תם וסייעתו
רבנו תם בספר הישר (רכג) מסביר שהגמרא בשבת שאמרה שמשתשקע החמה מתחיל בין השמשות, אין הכוונה משעה שרוצה להיכנס ברקיע, אלא שכבר נכנסה ברקיע ועברה את עוביו, והוא עדיין כנגד חלון הרקיע, וכיון שעדיין לא עבר את חלונו, אין חושך גמור ועדיין אור השמש מטיל את זהרורו. ומוסיף רבנו תם חילוק לשוני, ש'שקיעת החמה' הכוונה לשעה שהיא מתחילה להיכנס ברקיע לשקוע, ואילו 'משתשקע החמה' הכוונה שנכנס כבר אלא שלא הגיע לאחורי הכיפה.
כן כתבו לתרץ בשמו גם התוספות (שבת לה א ד"ה תרי).
לשיטה זו הסכים הרמב"ן בתורת האדם (אבילות ישנה ד"ה וראיתי לרבנו תם), והוסיף שם שמשעה שהשמש מתחילה לשקוע עד בין השמשות (כדי הילוך שלוש מיל ורביע) הוא יום גמור, ויכול לעשותו כולו או מקצתו תוספת שבת, ובלבד שיוסיף משהו.
גם הרשב"א (שבת לד ב ד"ה אזדו) העתיק תירוץ ר"ת ולא דחאו, וכן הוא בר"ן (לד ב ד"ה איזהו) והריטב"א (לה א ד"ה והקשה ר"ת).
כן הזכירו עוד ראשונים כדבר פשוט, שצאת הכוכבים הוא ד' או ה' מיל, לאחר שקיעת החמה (הראשונה), וביניהם:
- בספר העיטור (ג מילה נא ג) הביא דברי רבנו תם בשם ר' שמעון בן נתנאל, ולא חלק על דבריו.
- המנהיג (חנוכה קמז),
תוספות רי"ד
תוספות רי"ד (שבת לד ב) תירץ גם הוא כתירוץ רבנו תם, לחלק בין תחילת שקיעה לסוף שקיעה, אלא שתירוצו שונה מעט.
כתב הרי"ד, שגם אחר ששקעה החמה ונעלמה מן העין עדיין האור שלה נמצא, שהרי אם היה אדם עולה להר, היה יכול עוד לראותה. ורק כששוקעת לגמרי והולכת תחת הארץ מסתלק אורה לגמרי מן העולם, ואז מתחילין פני המערב להאדים מכח זהרוריתה.
ושיעור זה מתחלת שקיעתה ועד שתגמר שקיעתה להתכסות תחת הארץ לגמרי, הוא שיעור חמשה מילין. שכיון שהעולם עשוי כמו כדור עגול שאינו שוה, אף על פי שנעלמה החמה מעיניו לא יעלם אורה מן הכדור עד שתהלך כל שיפועו של כדור ותיכנס תחתיו, ומפני זה נמשך אורה אחר שנעלמה מן העין הרבה כשיעור ה' מיל.
בזה תירץ הרי"ד את הסתירה, ש'משקיעת החמה' האמור במס' שבת מתפרש מתחילת שקיעתה דהיינו מהרגע שהתחילה להעלם מן העין, ואילו 'משתשקע החמה' האמור במסכת פסחים, הכוונה כשתגמר השקיעה.
וסיים הרי"ד שכן תירץ גם ר"ת בס' הישר, אלא שהוא תירץ כפי חכמי ישראל שאומרים כי החמה הולכת בלילה אחר הכיפה למעלה מן הרקיע, ואילו תירוצו של הרי"ד הוא כפי חכמי אומות העולם שאומרים שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ, והוא העיקר.
כלומר הרי"ד סובר גם הוא שהלילה הוא אחר ה' מילין, אלא שלדעתו השקיעה מתחילה ברגע שהשמש מתחילה לרדת מן האופק, ולא כשנעלמת מן העין.
שיטת הראב"ן
הראב"ן (שאלות ותשובות ב) הביא קושיה זו של ר"ת כדרך אגב, וכתב שמה שאמר ר' יהודה ג' חלקי מיל, זהו לשיטתו שהלילה הוא בהכסיף העליון, אבל אנן קיימא לן שהלילה הוא בצאת הכוכבים, והיינו ה' מיל אחר השקיעה.
כלומר לראב"ן אין קשר בין המושג לילה של ר' יהודה לבין צאת הכובים. שלר' יהודה הלילה הוא אחר ג' רבעי מיל, אבל אנן קיימא לן שלילה הוא בצאת הכוכבים, והיינו לאחר ג' מילים ורביע[2].
הרא"ם
לבעל ספר יראים (רעד ד"ה ועתה אפרש) שיטה משלו, גם לענין השקיעה וגם לענין צאת הכוכבים. שלדעתו ישנן שני זמנים שונים לשקיעת החמה, וכן שני פירושים שונים למושג 'צאת הכוכבים'.
לענין שקיעת החמה כותב הרא"ם, ששקיעת החמה שדיברו עליה ר' יהודה ור' נחמיה זהו כשהיא מתחילה לשקוע, כלומר שנוטה מעט ומכירים בני העולם שרוצה להיכנס בעובי הרקיע (וזהו לשון 'משתשקע' שאמרה הברייתא בשבת שם לעומת 'שקיעת' החמה האמורה בפסחים שהיא מאוחרת יותר[3]).
לאחר מכן מתחיל זמן בין השמשות, שהוא מהלך שלשת-רבעי מיל (או שני שלישי מיל לרב יוסף), ולאחר מכן השקיעה השניה שזהו כשהשמש נעלמת מן האופק, ואז הוא לילה גמור.
לפי הרא"ם ישנם גם שני זמני צאת הכוכבים. הראשון כאשר הכוכבים מתחילים לרדת ולהיכנס בעובי הרקיע מלמעלה (כלומר ועדיין אינם נראים), וזהו שלשת רבעי מיל שלאחר השקיעה הראשונה, כלומר צאת הכוכבים הראשון הוא הוא זמן שקיעת החמה השניה. ואילו צאה"כ השני הוא אחר שעברו הכוכבים את כל עובי הרקיע ונראים לכל. הזמן שמהלכים הכוכבים תוך עובי הרקיע הוא ה' מילין.
נמצא לפי הרא"ם כך:
שלשת רבעי מיל קודם יציאת השמש מן האופק הוא זמן השקיעה ותחילת בין השמשות, וכשהשמש נעלמת מן האופק זה הוא זמן צאת הכוכבים הראשון והוא לילה גמור (ונקרא צאת הכוכבים כיון שאז מתחילים הכוכבים לרדת ברקיע). על זמנים אלו דיברה הגמרא בשבת.
הסוגיה בפסחים אומרת שיש מהלך ה' מיל (או ד' מיל על פי חלק מהדעות שם) משקיעת החמה השניה, כלומר יציאת השמש מן האופק (שהוא גם צאה"כ הראשון), ועד לצאת הכוכבים השני, והיינו שכל הכוכבים נראים.
כעין ראיה לשיטתו מביא הרא"ם מדברי רבא שאמר לשמשו, שכיון שאין הם בקיאים בשיעורי חכמים, צריכים הם לקבל שבת כשהשמש על ראש האילנות, והרי זהו זמן מופלג לפני צאת השמש מן אופק, אך לפי הסברו של הרא"ם שהשקיעה היא שלשת רבעי מיל קודם שתעלם השמש מן האופק, הדברים עולים יפה.
עוד כותב הרא"ם שצאת הכוכבים הראשון, אף שלא נראה כלפי חוץ שום שינוי, הרי הוא כמו עלות השחר בבוקר, שזהו זמן שמתחיל היום לעלות. כמו כן בלילה, זהו זמן שמתחיל הלילה לרדת, אף שאינו ניכר. וזאת הכתוב בספר נחמיה שמקביל את את עלות השחר לצאת הכוכבים.
מהר"ם אלשקר
בשו"ת מהר"ם אלשקר (צו) כתב שדברי רבנו תם אין להם שום מציאות אלא לדעת חכמי ישראל (פסחים צד ב), שסוברים שגלגל קבוע ומזלות חוזרים, והשמש עולה למעלה בלילה, ולכן צריכה ללכת לכל עובי הרקיע נוכח החלון.
אבל דעת שאר המפרשים והמחברים, שהם הגאונים והרמב"ם (מורה נבוכים ב ח), כותבים שהמציאות היא כחכמי אומות העולם ששגלגל חוזר ומזלות קבועים, ושהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ. ובאמת אין אלא שקיעה אחת, כשהשמש נעלמת מן האופק, ומרגע זה עד צאת הכוכבים ישנם ג' רבעי מיל, וזהו שיעור בין השמשות.
לגבי הקושיה ממסכת פסחים שמשמע שמשקיעה עד צאת הכוכבים ישנן ד' או ה' מיל, כתב מהר"ם אלשקר בשם רב שרירא גאון ורב האי גאון, שאין הלכה כהך ברייתא דר' יהודה כי אין עובי הרקיע ד' מילין, כי חכמי ישראל הודו לחכמי אומות העולם, ולכן לא היה לא לרבנו תם לפסוק דבר זה להלכה.
והביא גם מדברי ר' אברהם בן הרמב"ם שכתב במפורש שבין השמשות מתחיל מיד שתערוב השמש עד שייראו ג' כוכבים בינונים. וכתב שכל המחברים שסתמו ולא הזכירו שני שקיעות, גם הם לא סבירא להו כחידושו של רבנו תם. גם הקשה על הדיוק של רבנו תם במחלק בין 'שקיעת החמה' ל'משתשקע החמה' שאדרבה משתשקע משמע שתתחיל לשקוע ולא ששקעה כבר.
ובסוף דבריו כותב שאם היו הגאונים סוברים כרבנו תם ודאי היה להם לבאר דבר בסיסי כזה, כי ודאי לא נעלמה מעינם קושיה זו, ולא יכולים היו להעלים עין מחילוק כל כך משמעותי בין השקיעות בדבר שנוגע למעשה יום יום. ובלל קושיה זו מר' יהודה על ר' יהודה אינה כל כך חמורה שיש לחדש מחמתה דברים כאלו, שהרי מצאנו כעין קושיות אלו בש"ס ומתרצים כגון 'הדר ביה מההיא' וכד'.
שיטת הגר"א
הגר"א בביאורו כתב (אורח חיים רסא יא) שבין השמשות מתחיל מיד עם שקיעת החמה, דהיינו בגמר העלמות החלק העליון שלה מן האופק, ונמשך ג' רבעי מיל. וזוהי שקיעת החמה בכל מקום, גם לענין תענית והדלקת נר חנוכה (ולא כדברי הטור והשלחן ערוך שיש להדליק בסוף השקיעה).
לאחר ג' רבעי מיל הוי צאת הכוכבים והוא לילה גמור לכל דבר ועניין. ומה שכתוב בגמרא בפסחים שצאת הכוכבים הוא ד' או ה' מיל אחר השקיעה, כותב הגר"א שאינו קשה כלל, לפי ששם מדובר בכל הכוכבים ולא רק בשלושה, לפי שאין כל הכוכבים נראים אלא עד שיהיה לילה גמור. שכל זמן שעוד יש אור, הכוכבים הקטנים אינם יכולים להיראות (וזו גם כוונת הגמרא – לא כוכבים קטנים אלא בינונים). ושיעור זה באמת שווה לזמן שבין עלות השחר להנץ החמה, שזמן ביאת האור וזמן יציאת האור שווין.
עוד הוסיף הגר"א ששיעור זה של שלשת רבעי מיל הוא דווקא באופק ארץ ישראל ובבל, ובימי ניסן ותשרי, שהם המקומות והזמנים הממוצעים, אבל במדינות הנוטות לצפון קו המשווה, זמן בין השמשות מתארך יותר.
תירוצים נוספים מהאחרונים
הגרי"א הענקין (לב איברא 157) כתב לתרץ שהמיל האמור במסכת שבת אינו המיל הרגיל, אלא מיל אשכנזי או רוסי, ששני שלישים ממנו הוא ד' מילין רגילים. ולפי זה מתאימה הסוגיה בשבת עם הסוגיה בפסחים, וכן מתאים הדבר עם המציאות (ומוסיף שכן הוא בכמה וכמה שיעורים ומידות בש"ס, כגון פרסה, מנה, אמה וכו' שאינם שווים בכל מקום). ואמנם לא מוציא מזה הלכה למעשה, אך דעתו שם בלאו הכי שיש להחמיר בערב שבת לקבל קודם השקיעה הנראית (הראשונה), ובמוצאי שבת לא להוציא לפני ד' מיל.
שיעורים, מאמרים וכתבי עת
- בין השמשות - הרב שמואל טל, טל חיים שבת א', באתר 'אסיף'.
- בין השמשות הלכה למעשה - הרב שמואל טל, טל חיים שבת ג', באתר 'אסיף'.
- זמני זריחה, שקיעה וצאת הכוכבים - הרב יעקב אפשטיין, חבל נחלתו ו', באתר 'אסיף'.
- לסוגית בין השמשות - הרב יצחק שילת, מעליות ד', באתר 'אסיף'.
- מהפך תודעתי בענין צאת הכוכבים לרבנו תם - הרב אלחנן סבתו, מאורנו יא, באתר 'אסיף'.
- מחלוקת הראשונים בענין בין השמשות - יוסף מימון, מאורנו ח', באתר 'אסיף'.