יד שאינה מוכיחה בקידושין

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ה:

הסוגיה עוסקת בידות (כלומר אמירות שאינן שלימות) בקידושן, השוואה ליד בקבלת נזירות ואת דיון הראשונים לגבי השוואת הגמרא בין שני הנושאים.

אמר שמואל, בקידושין נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה "הרי את מקודשת", "הרי את מאורסת", "הרי את (לי) לאינתו" -- הרי זו מקודשת. "הריני אישך", "הריני בעליך", "הריני ארוסיך" -- אין כאן בית מיחוש. ווכן בגירושין נתן לה ואמר לה "הרי את משולחת", "הרי את מגורשת", "הרי את מותרת לכל אדם" -- הרי זו מגורשת. "איני אישך", "איני בעליך", "איני ארוסיך" -- אין כאן בית מיחוש. אמר ליה רב פפא לאביי, למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים?! והתנן האומר "אהא" -- הרי זה נזיר והוינן בה, ודילמא אהא בתענית קאמר? ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו -- טעמא דנזיר עובר לפניו, הא לאו הכי, לא!? הכא במאי עסקינן דאמר "לי".

הגמרא במסכת קידושין ה: מביאה בשם שמואל שהאומר הרי את מקודשת (בלי לומר "לי") מקודשת. על כך שואל רב פפא - האם ניתן להסיק מכאן ששמואל סבור שידיים שאינן מוכיחות הוויין ידיים? הרי לא ברור למי אותו אדם קידש את האישה ובכל זאת היא מקודשת. והרי ישנו מקור בשם שמואל המוכיח שדעתו היא שיד שאינה מוכיחה אינה נחשבת. המקור הוא ממימרא לגבי אדם שאמר "אהא" ובעקבות כך קיבל נזירות. והרי לא מוכח שהתכוון לקבל נזירות בכך! על כך אומר שמואל - מדובר כאשר היה נזיר עובר לפניו ולכן כן מוכח שהתכוון לקבל על עצמו נזירות דווקא. ואף אצלנו מגיעה הגמרא למסקנה שמדובר כאשר אמר הרי את מקודשת "לי".

שאלת הראשונים

הראשונים דנו בהשוואה הזו של הגמרא בין המקרה בקידושין לזה של נזיר. השאלה שמתעוררת היא שלכאורה אין קשר בין המקרים ואין להקשות על קידושין מנזיר. הרי היינו יכולים להסביר שבקידושין די ברור שמי שמקדש, פעולתו ברורה ורק יש לשאול למי הוא מקדש כאשר גם די ברור שמצווה בו יותר מבשלוחו והאישה גם כידוע צריכה להסכים, אז סביר מאוד להניח שמקדש לעצמו. מכל מקום, פעולת הקידושין היא ברורה. זאת לעומת אמירת "אהא" שיכולה להתפרש גם לעניין קבלת תענית. כלומר, עצם האמירה כלל לא משקפת את רצון האדם.

הראב"ד

הראב"ד אומר שההשוואה של הגמרא מתייחסת למסקנת הדברים בשני הנושאים. לכן היא עומדת בעינה. בשורה התחתונה - יש שאלה האם צריך ידיים מוכיחות או לא. הקושיא שמעלים הראשונים לגבי התוכן של שני הנושאים אינה רלוונטית לדעת הראב"ד. יוצא לדבריו שהבדל עצום ישנו בין השלב הראשון בוא לא מובן כלל מה האדם עשה כאשר אמר "אהא" לבין שלב האוקימתא של הגמרא שמדובר שהיה נזיר עובר לפניו. כלומר, ממצב שכלל לא היתה יד, אפילו לא כזו שאינה מוכיחה, לעניין ברור לגמרי.

התו'ס והרמב"ן

בעלי התו'ס והרמב"ן נוקטים בעמדה דומה לישוב הדבר- הדברים לא כל כך רחוקים כפי שהצגנו בשאלת הראשונים. התו'ס אומרים שבאמת אמירת "אהא" יותר קרובה לעניין נזירות מאשר לתענית כיוון שאהא משמע מיד. ואילו תענית זה רק למחרת. והרמב"ן אומר שלשון אהא מופנית כלפי האומר. ה"אני" של האדם משתנה כאשר הוא הופך לנזיר. זאת לעומת קבלת תענית שהיא עניין חיצוני לאדם, הגבלות מקריות. נזיר הופך לאדם חדש ובעקבות כך מגיעים דיניו השונים. לכן לשון אהא לדעת הרמב"ן יותר מתאימה לעניין קבלת נזירות. כך תרצנו את הקושיא, ההשוואה אינה מופרכת.

התו'ס רי"ד

התו'ס רי"ד אומר שיש לחלק בין שני הנושאים. בקידושין, ישנם עדי חלות והם חייבים להבין את כוונת המקדש. אם כוונתו אינה ברורה, לא יחולו הקידושין כיוון שהם צריכים להיות עדים למה שהוא עושה ולא פרשנים של מעשיו. אומדנא אינה עדות. לכן בקידושין, כאשר לא אמר לי, היד אינה מוכיחה כי זו רק אומדנא שקידש לעצמו. אבל כעניין קבלה של האדם על עצמו, גיבוש המחשבה צריך להיות בינו לבין עצמו. אם הדבר ברור לו, אז הוא קיבל. אמנם אנחנו לא יודעים מה קיבל, אך הוא קיבל על עצמו משהו. כיצד נדע מה קיבל? אומר התו'ס רי"ד - פשוט נשאל אותו. הרי אין כאן צורך בעדי חלות.