יציאה דיבור ולימוד בשעת קריאת התורה

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
בבלי:	ברכות ח א; סוטה לט א
רמב"ם:	תפילה יב ט
שולחן ערוך:	אורח חיים קמו א-ב

יציאה מבית הכנסת בשעת קריאת התורה

על הפסוק (ישעיה א כח): "וְעֹזְבֵ֥י יְהוָ֖ה יִכְלֽוּ", דורשת הגמרא (ברכות ח א), שזה נאמר על מי שמניח ספר תורה ויוצא.
ובהקשר לכך מובא שרבי אבהו היה יוצא בין גברא לגברא, כלומר בין העליות. אמנם בין פסוק לפסוק הגמרא מסתפקת אם מותר לצאת, ולא מכריעה.
המאירי בקרית ספר (ד א ד"ה שנינו בראשון של ברכות) כתב טעם לדבר, שדומה הדבר לפירוק עול וכמי שאין הקריאה חביבה עליו.

רבנו יונה (ד א ד"ה בין פסוק) כתב שמדובר על יציאה בזמן התרגום (שכן היה המנהג בזמנם לתרגם כל פסוק ופסוק), והכריע להלכה שכיון שהוא ספק דאורייתא, יש להחמיר, וכן הוא בספר העתים (קעו ד"ה ולאחר) שכל תיקו דאיסורא לחומרא.
וכן משמע ברמב"ם (תפילה יב ט) שלא כתב להיתרא אלא בין גברא לגברא, ומשמע שבין פסוק לפסוק אסור.
וכן פסק להלכה הטור (אורח חיים קמו), לאסור בין פסוק לפסוק. וכן הוא בשבלי הלקט (תפילה מ), וברבנו ירוחם (אדם וחוה ב ג יט ד ד"ה החלק השלישי).

הדברי חמודות על הרא"ש (ז לא) תמה למה אזלינן בזה לחומרא, והרי קריאת התורה אינה מצוה מן הכתוב, אלא מתקנת משה ועזרא. ותירץ דתקנת נביאים יש להחמיר בספיקן כמו בדברי תורה.

בשלחן ערוך (אורח חיים קמו א) נפסק שאסור לצאת ולהניח ספר תורה פתוח אלא בין גברא לגברא.
בביאור הגר"א (ד"ה אסור) כתב שהשו"ע השמיט בין פסוק לפסוק, מפני שכעת אין מנהג לתרגם, ולכן אין נפקא מינה. גם בדברי חמודות על הרא"ש (ז לא) כתב שהאידנא שלא נוהגים לתרגם, בלאו הכי אסור לצאת בין פסוק לפסוק.
אמנם המגן אברהם (א) כתב שיש נפקא מינה בחג השבועות שאומרים אקדמות.

יציאה שלא לצורך ויציאה באופן קבוע

בשו"ת התשב"ץ (ג צח) כתב שגם ההיתר לצאת בין גברא לגברא, אינו אלא כשאירע כן באקראי, אבל כשעושים כך באופן תדיר, נראה הדבר כפירוק עול תורה. והביא דבריו הביאור הלכה (קמו ד"ה אבל בין).

מהר"י אבוהב כותב שהגם שמותר לצאת בין העולים, מ"מ אין לצאת אם לא לצורך.
גם המגן אברהם (ב) כתב בשם סדר היום ^{[דרוש מקור]} שאין לצאת אף בין גברא לגברא אלא לצורך גדול, וכן פסק המשנה ברורה (ג)

בספר חסידים (תשעח) כתב שאם צריך לנקביו, מותר לצאת, שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.

כשהספר פתוח או משהתחילו לקרוא

בביאור הלכה (קמו ד"ה כשהוא פתוח) מדייק מלשון השלחן ערוך, שכבר משהספר נפתח אסור לצאת, אף שעוד לא התחילו לקרוא. והוסיף שלענין זה חמורה היציאה יותר מאיסור דיבור, ששם לדעת הרמב"ם אינו אסור אלא משהתחילו לקרוא.

לימוד בשעת קריאת התורה

סתירה בין הגמרא בברכות לגמרא בסוטה

לענין לימוד בזמן קריאת התורה, מביאה הגמרא (ברכות ח א) שרב ששת היה מחזיר פניו וגורס משנתו בשעת קריאת התורה, והיה אומר "אנן בדידן ואינהו בדידהו".
במקום אחר מביאה הגמרא (סוטה לט א) דברי רב הונא, שכיון שנפתח ספר תורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר: (נחמיה ח ה): "וּכְפִתְח֖וֹ עָֽמְד֥וּ כָל־הָעָֽם", ואין עמידה אלא שתיקה. ר' זירא בשם רב חסדא לומד זאת מפסוק אחר שם (ח ג): "וְאָזְנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶל־סֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה".

על פניו נראה שיש סתירה בין הגמרות הללו, וכן הקשו הראשונים, וכתבו כמה תירוצים לדבר.

תירוצי הראשונים

כשיש עשרה

תירוץ ראשון שכתבו הראשונים, שבעובדא דרב ששת היו עשרה מבלעדיו ולכן מותר היה לו ללמוד בשעת הקריאה, אך אם אין עשרה מבלעדיו אסור. תירוץ זה כתב הרי"ף (מגילה יד ב) בשם בעל הלכות גדולות וכן הובא גם בהגהות אשרי (ברכות א ז) בשם האור זרוע ^{[דרוש מקור]}.

תורתו אומנותו

תירוץ אחר כתב הרי"ף שם בשם רבוותא אחריני, שתירצו שדווקא לרב ששת היה מותר מפני שתורתו אומנותו, אבל לכולי עלמא לא. וכתב הרי"ף שמסתברא כוותייהו. וכעין זה כתב הרי"ף גם בסוגיין (ברכות ד א), שמי שתורתו אומנותו מותר ללמוד לעצמו בשעת קריאת התורה, אבל להורות לאדם ששואל או לפרש דבר הלכה אסור, ולזה התכוונה הגמרא בסוטה. לתירוץ זה הסכימו גם התוספות (סוטה לט א ד"ה כיון) וכתבוהו בשם רבנו חננאל, וכן הביא הרא"ש (ברכות ז א; מגילה ג יד) תירוץ זה. וכן דעת הרמב"ם (תפילה יב ט).

רב ששת היה סגי נהור

רבנו יונה (ברכות ד א ד"ה רב ששת) כתב לתרץ, שההיתר הוא דוקא לרב ששת שהיה עיוור, ואינו מחוייב בקריאת התורה שבכתב, לפי שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה. אבל שאר כל אדם, אסור. וכן הובא בשמו בר"ן (מגילה יד ב ד"ה וקשיא) והסביר שזהו כוונתו באמרו 'אנן בדידן ואינהו בדידהו'.
תירוץ זה הובא גם תוספות (סוטה לט א ד"ה כיון), אך כאמור התירוץ שכתבו עליו התוספות שהוא המסתבר, הוא תירוצו של רבנו חננאל, שדווקא לרב ששת שתורתו אומנותו מותר, אבל האידנא אסור.

בלחש

במסכת ברכות כתבו התוספות (ח א ד"ה רב ששת) לתרץ באופן אחר, שדווקא בקול רם אסור לפי שמבטל בזה קול הקריאה, אבל בנחת מותר.
הרא"ש (ברכות ז א) כתב גם הוא כתירוץ התוספות בברכות, והוסיף שהמדבר בלחש אין צריך שיחזיר פניו, שלא אמרו כן אצל רב ששת אלא לרבותא, שאפילו שהחזיר פניו ונראה כיוצא חוץ לבית הכנסת, אפ"ה שרי, שעושה כן כדי לכוון בגרסתו.

בספר שבלי הלקט (תפילה לט) הביא שמצא בשם רבנו שמחה שהאידנא נהוג עלמא לקרוא ולעיין בספרים בעוד שהציבור קורין בתורה, שדווקא לספר בקול אסור שלא יהיו נטרדין שאר השומעין, אבל לקרות בלחש מותר.
אבל השבלי הלקט עצמו תמה על זה, שהרי גם הוא עצמו מחוייב בדבר, ומה בכך שאינו מפריע לאחרים, והרי אם דעתו בספר שלפניו, אינו יכול להבין מה שקורין. ולכן מסיק לאיסורא.

בביאור הלכה (אורח חיים קמו ד"ה ויש מתירים) הביא דברי השבה"ל אלו, וכתב שכל שיטה זו שמתירה לקרוא בלחש י"ל שהוא דווקא למי שכבר יצא ידי חובתו בקריאת התורה.

התחיל לפני שנפתח הספר

תירוץ נוסף מביא רבנו יונה (ד א ד"ה רב ששת) שרב ששת היה מתחיל לקרוא לפני שנפתח ספר התורה, ולכן כיון שכבר התחיל במצות תורתו, מותר לו לגמור, וזה מותר אפילו כל אדם. אך אם לא התחיל עד שפתחו ספר תורה, אסור אפילו למי שתורתו אומנותו. ומסביר שזוהי כוונת הגמרא 'מהדר אפיה', שהכוונה שהחזיר פניו קודם שהתחילו את הקריאה. גם תירוץ זה הובא בר"ן שם בשמו.

דעות נוספות בראשונים

ראבי"ה (א ברכות כא) כתב לתרץ שדווקא מי שהשלים פרשיותיו עם הציבור, הוא יכול ללמוד בזמן הקריאה, אבל מי שלא השלים צריך לכוון ליבו לצאת בשמיעת בעל הקורא.
תירוץ נוסף שמזכיר הראבי"ה הוא לחלק ולומר שהיכא שמהדר אפיה מותר, דהוה ליה כאילו יצא מבית הכנסת. תירוץ זה הוזכר גם בתוספות (סוטה לט א ד"ה כיון), אך לא סבירא ליה הכי.

המאירי (ברכות ח א) מביא, שיש אומרים שכל דין זה של הגמרא, שלא לדבר בשעת הקריאה, אינו אלא בזמנם שהיו מברכים ברכת התורה רק העולה הראשון והאחרון, והאמצעיים היו נפטרים בברכתם, שאז אם סח בינתיים, נמצא מפסיק בין הברכות ולא יוכל לעלות לספר תורה אם יקראו לו. אבל האידנא שכל עולה מברך לעצמו, מותר לדבר ואין כאן כל חשש. כן הובאה דעה זו בספר המכתם ^{[דרוש מקור]}.

טור שלחן ערוך ואחרונים

הטור (אורח חיים קמו) הביא שלושה מהתירוצים, שמותר בלחש, שמותר בדיש עשרה בלעדיו, וכן שמותר למי שתורתו אומנותו. משמע שכל אחד מהתירוצים עומד לעצמו.

השלחן ערוך (אורח חיים קמו ב) הביא ארבעה היתרים מתוך התירוצים הנ"ל: א. יש מתירים בלחש. ב. יש אומרים שאם יש עשרה מתוך לספר בדברי תורה. ג. יש מתירים למי שתורתו אומנותו. ד. יש אומרים שאם התחיל ללמוד לפני שספר התורה נפתח, אם מחזיר פניו ומראה שאינו רוצה לשמוע ספר תורה אלא לגרוס לעצמו.

כשהספר נפתח או כשמתחילים לקרוא

מלשון הרמב"ם (תפילה יב ט) משמע שהאיסור הוא רק משהתחיל הקורא לקרוא. אמנם המגן אברהם (ג) כתב שמפשט הפוסקים משמע שכבר משנפתח ספר התורה אסור.
בפרי מגדים (אשל אברהם ג) תלה זאת בשני הפסוקים המובאים בגמרא בסוטה, שלפי הפסוק: "וכפתחו עמדו כל העם", משמע שעם פתיחת הספר אסור. אך לפי הפסוק: "ואזני כל העם אל ספר התורה", יותר נראה שאסור משהתחילו לקרוא.
אמנם הגר"א (ד"ה כיון שהתחיל) כתב שהרמב"ם יפרש הפסוק 'וכפתחו' לא משעה שנפתח ממש, אלא לשון התחלה, היינו תחילת הקריאה, אבל כתב שמהירושלמי משמע פתיחה ממש, שהרי מפסוק זה למדו גם את ההלכה שצריך לפתוח את הספר קודם הברכה.
המשנה ברורה (ד) פסק כדברי המג"א שכבר משעת פתיחת הספר יש להחמיר שלא לדבר אפילו בדברי תורה.

קריאת שנים מקרא ואחד תרגום

כתב הגהות אשרי (ברכות א ז) בשם אור זרוע ^{[דרוש מקור]} שמותר לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה.

דיבור בשעת הקריאה

רבנו יונה (ד א ד"ה רבי אבהו) הבין בפשיטות שהגמרא בסוטה מזהירה על דיבור בשעת קריאת התורה שהוא אסור, ומדגיש רבנו יונה שהאיסור הוא מרגע שספר התורה נפתח, ואפילו שבין עולה לעולה סוגרים את הספר, עדיין אסור לדבר, שכיון שנפתח בפעם הראשונה, שוב אסור לדבר כלל עד שיסיימו כל הפרשה.