מצוות השמיטה בזמן הזה

מצוות השמיטה בזמן הזה

הנה מצוות השמיטה בזמן הזה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'". וכך כתוב במשנה במסכת קידושין (דף לו:) שמצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ומסביר שם רבי יהודה דכל מצווה שהיא חובת הקרקע אינה נוהגת אלא בארץ. וכך כתוב בירושלמי (פרק ו', הלכה א') ששביעית נוהגת רק בארץ, וכך פסק הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (פרק ד', הלכה ה') ששביעית אינה נוהגת בחו"ל בזמן הזה.

אולם בגבולות הארץ נחלקו הראשונים והאחרונים: במשנה במסכת שביעית (פרק ו', משנה א') נאמר "שלוש ארצות לשביעית-

א- כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד. {לרמב"ם מדובר באיסור ספיחים}

ב- כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד.

ג- מן הנהר ולפנים נאכל ונעבד". ע"כ.

וכתב רבי עובדיה מברטנורא דיש מפרשים שכל גבולות אלה מדברים רק על הגבול הצפוני, והנהר הינו נהר המסמן את הגבול הצפוני. והגאון הגר"ש ישראלי בספר ארץ חמדה (שער ד' סי' ו') כתב שזהו נהר בארץ לבנון הקרוי נהר קאסמיה. ויש שמפרשים שזה נאמר לגבול הדרום, והוא נהר מצרים (תפארת ישראל) ויש שפירשו שזהו נאמר לנהר פרת שבצפון מזרחה של ארץ ישראל (מלאכות שלמה).

וכך כתב ברמב"ם (פרק ד' הלכה כו') על פי דברי המשנה דכיבוש עולי מצרים זה מה שכבשו עולי יהושע וחייבים בתרומות ומעשרות מתקנת חכמים. (מלבד מקומות מסוימים..) וכיבוש עולי בבל זהו מה שכבש עזרא הסופר. ומקום שלא כבשו אותו אין צריך לקיים מצוות התלויות בארץ . ועיין עוד בשו"ת חלקת השדה (ח"ב, סי' ד') ובשו"ת יביע אומר (יו"ד סי' כד') ובילקוט יוסף (פ"א).

וברמב"ם (פרק ד' הלכה כו') כתב את הגבולות שכבשו עולי מצרים, והגבולות שנכבשו על ידי עולי בבל, וז"ל- אין שביעית נוהגת אלא בארץ (כפי שביארנו לעיל) שנאמר 'כי תבואו אל הארץ' וכל שהחזיקו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין הצומחים בו אסורים באכילה, וכל שלא החזיקו בו עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה אף על פי שאסור בעבודה בשביעית הספיחים שצומחים בו מותרים באכילה, ומנהר ואמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית.

וכתב בספר אור לציון (פרק ו') שמכיוון ששביעית בזמן הזה מדרבנן במקום שכבשו עולי מצרים בלבד ואין לאסור את הירקות משום איסור ספחים. וע"ש.

ובספר שבת הארץ להגאון הרב קוק זצ"ל (עמוד 450) כתב דיש אומרים שמה שמותר באכילת ספיחים זהו במקום שלא החזיקו בהם עולי בבל אלא עולי מצרים, ועיין עוד שם בהרחבה, ובחזון איש (סימן ג' אות כא') שהאריך בזה גם.

וכתב הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל (מאמר מרדכי גבולות הארץ עמ' לה') שבזמן הזה נוהגת השמיטה על כל דבריה הן באיסור העבודה ואין באיסור הספחים בתחום כיבוש עולי בבל- בית שני אך בתחום כיבוש עולי מצרים- בית ראשון, נוהגים דיני שמיטה בצורה חלקית:

א- איסור עבודה.

ב- קדושת שביעית.

אולם יש דינים שאין נוהגים:

א- הספחין מותרים באכילה.

ב- מספק יש להפריש במקומות אלו תרומות ומעשרות (מעשר שני). ע"כ.

וכך כתב בילקוט יוסף (פ"א, הלכות גבולות הארץ) וזה לשונו: אף בארץ ישראל אין כל המקומות שוים לדיני השמיטה אלא מקומות שנכבשו אף על ידי עולי בבל נוהג בהם כל דיני השמיטה ומקום שנכבשו רק על ידי עולי מצרים אין נוהג שם איסור ספחין אך אסור לעבוד שם עבודת קרקע האסורה בשמיטה... ומקומות שלא נכבשו אף על ידי עולי מצרים אף אם הם בגבולות ארץ ישראל המובטחת אין נוהג שם דיני שביעית כלל.. ואין להקל בשום מקום בספק הגבולות שכן איננו בטוחים כיום לדעת מיקום אותם מקומות ואף השמות הנקראים כיום אינם תואמים בוודאות את תקופת חז"ל. ע"כ. וכן כתב בחזון איש שאין להקל.

ולכן להלכה כפי שנתבאר יש לנהוג בכל המקומות בארץ קדושת שביעית ולא להקל. ורק במקומות שהסכימו הפוסקים שאין זה ארץ ישראל יש להקל לגבי שביעית ותרומות ומעשרות.

האם אילת נחשבת בארץ או בחו"ל

יש לדון אם אילת נחשבת חוץ לארץ ולפי זה לא יתקיים בה דיני שביעית או שדינה כארץ ישראל לכל דבר:

בתרגום סעדיה גאון תרגם את מה שנאמר מעלה עקרבים - עקבה. יש שאמרו שעקבה זה נמצא מערבית לאילת. ויש שחלקו ואמרו שכוונתו עקבה של היום זהו בעמק הערבה. ועיין עוד בספר תבואת הארץ להגאון ר' יוסף שוורץ שכתב שאין כוונתו לאילת אלא לערבה. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת משפטי עוזיאל (סי' סו).

וכתב בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' מד') שהגבול יורד מים המלח לעין תמר. משם ממשיך על תוואי נחל צין. משם יורד לכיוון דרום – מערב אל עבר קדש ברנע, עולה לכיוון צפון מערב אל נחל מצרים, יוצא לפי שיטה זו ששדה בוקר נחשב כא"י אך מצפה רמון אינה בארץ ישראל. (וכך כתב הגאון הרב חיים קניבסקי שליט"א (תרומות א,ז).

ובספר אור לציון (פ"ו עמוד עט) כתב שלכל הדעות גבול ארץ ישראל אינו מגיע עד לדרום הערבה וכל שכן עד לאילת ולכן אין נוהגים שם דיני ארץ ישראל בין להקל ובין להחמיר. ולפי זה אין שם דיני שביעית ואין הירקות אסורים משום איסור ספיחים וכן באילת עושים יום טוב שני של גלויות.

והעירו האחרונים על דברי האור לציון הנ"ל מהגמרא במסכת ראש השנה (כא.) כותבת אמר רבי יוחנן.. היכא דמטו שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי לעבדו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי..

ופסק הרמב"ם להלכה (פ"ה מהלכות קידוש החודש, יא) שכל מקום שיש בו בין ירושלים לבינו י' ימים של הליכה עושין ב' ימים טובים וכתב עוד בזה הלשון: כל המקומות שהיו השלוחין מגעין, היו עושים את המועדות יום טוב אחד ככתוב בתורה ובמקומות הרחוקים שאין השלוחין מגיעים אליהם היו עושים שני ימים מפני הספק לפי שאינם יודעים שקבעו בו בית דין את החודש אי זה יום הוא.

ובהלכה יב' כתב: יש מקומות שהיו מגיעין אליהם שלוחי ניסן ולא היו מגעים להן שלוחי תשרי ומה הדין? הרי שיעשו פסח יום אחד שהרי הגיעו אליהן שלוחין וידעו באיזה יום נקבע ראש חודש, וישו יום טוב של חג הסוכות שני ימים שהרי לא הגיעו להם השלוחין וכדי שלא לחלוק במועדות התקינו חכמים ז"ל שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגעין שם עושין שני ימים אפילו ביום טוב של עצרת

ובהלכה יג כתב: וכמה בין שלוחי ניסן שלוחי תשרי שני ימים ששלוחי תשרי היו מהלכין באחד בתשרי מפני שהוא יום טוב ולא בעשירי בו מפני שהוא יום כיפור.

ודעת הריטב"א במסכת סוכה שכל מקום שנכבש על ידי עולי מצרים או שנכבש בידי עולי בבל נוהגים בו יום טוב אחד אפילו רחוק מירושלים.

ומרן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' תצו סעיף ח-ט) כתב שבצפת היו עושים יום טוב אחד. ובשו"ת משפטי עוזיאל (סי' סו) כתב שיום טוב שני של גלויות אינו תלוי במנהג אלא במקום. וכתב בספר עיר הקודש והמקדש (ח"ג פי"ט אות ה'), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' כג) כתבו שאילת דינה כארץ ישראל. ובמקראי קודש לרב צבי פסח פראנק (סי' ח"ב סי' נב) כתב גם כן כך. ובספר ברוך שאמר (עמוד רסט) כתב ששמע מהחזון איש שאילת כחוץ לארץ.

אולם בספר שערי יצחק (סי' יב) ובכרם ציון על שביעית (במידור של גבולות הארץ) כתבו שעושין שני ימים, ובהגדה של פסח של הרב שטנברוך (עמוד קל"ז) כתב שצריך לנהוג יום טוב שני לחומרא. וע"ש עוד . וראיתי שכתב הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל (מאמר מרדכי, גבולות הארץ) שאילת וסביבותיה כלולות בגבולות עולי מצרים. ולומד את הדברים ממה שכתוב בספר שמות ושמתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים. ע"ש. וכך כתב הגרי"מ טוקצ'ינסקי בספרו עיר הקודש והמקדש (ח"ג, עמ' רס"ד)

וכתב הרב יעקב אריאל בספרו באהלה של תורה (ח"ג א, ה') שבכל הערבה לא חל איסור ספיחין, ויתכן שגם קדושת שביעית אין ביבולים משם. וגם בכיבוש עולי מצרים כנראה לא נכללה הערבה בגבול ההתנחלות, ולכן יש מקום להקל שם בשביעית. אולם יש להחמיר בזריעה בשביעית שעיקרן מהתורה. ועיין עוד באורך בספר מקראי קודש (עמ' לט).

ובספר אור לציון שהובא לפני כן כתב בזה הלשון: "והנה לכל הדעות, גבול ארץ ישראל אינו מגיע עד לדרום הערבה, ובודאי שאינו מגיע לעיר אילת שליד ים סוף, והחלק הדרומי של הנגב אינו מארץ ישראל, ועל כן העיר אילת דינה כחוץ לארץ בין להקל ובין להחמיר, ואין שם דיני שביעית, ואין הירקות שם אסורים משום איסור ספיחין, ואף לעניין יום טוב שני דינה כחו"ל ויש לנהוג שם שני ימים טובים, ואף יטבתה הנמצאת בדרום הערבה הרי היא מחוץ לכבוש עולי מצרים ועולי בבל ודינה כחוץ לארץ.

ואף שיש שרצו לומר שהעיר אילת היא בתחום ארץ ישראל ולמדו כן ממה שתרגם רבנו סעדיה גאון מעלה עקרבים, עקבה עקרבין, ודימו לומר דהיינו עקבה של היום הנמצאת מערבית לאילת... ולא כך הלכה. ועיין שם עוד באורך.

אולם מרן הרב עובדיה זיע"א (עיין בילקוט"י עמוד עז) חלק עליו בעניין יום טוב שני של גלויות ולפי מרן בדין יום טוב שני של גלויות דינה כארץ ישראל, אולם לשמיטה ומצוות התלויות בארץ הדין כחוץ לארץ, ולעניין תפילין אין להחמיר ואין לעקור מנהג פשוט שכל שיש ספק אם היו שלוחי בית דין מגעים לשם הולכים לקולא שכל דין יום טוב שני של גלויות הוא מנהג אבותינו בידנו, ובכהאי גוונא לא תיקנו לעשות שם שני ימים טובים של גלויות.

ולכן להלכה אילת נחשבת כחו"ל לעניין שמיטה, אך אין עושים שם יו"ט שני של גלויות.

מה דין עזה ואשקלון בזמן הזה

בפרשת מסעי נאמר "והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה, ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צינה והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע, ויצא חצר אדר ועבר עצמונה ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה".. וכתב רש"י שם שכל מקום שנאמר ונסב או ויצא מלמד שלא היה המצר שווה אלא הולך ויוצא לחוץ יוצא המצר ועוקב לצד צפונו של עולם באלכסון למערב.

ובספר יהושע נאמר לעניין חלוקת הארץ: "ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם אל גבול אדום צן נגבה מקצה ים המלח ויצא אל מנגב מעלה עקרבים ועבר צנה ועלה מנגב לקדש ברנע"..

ובספר שופטים נאמר: "וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה ואת עקרון ואת גבולה, לפי כל האמור משמע שעולי מצרים כבשו את עזה ולא את אשקלון".

וכן מבואר בשו"ת הרדב"ז (ח"ד, סי' אלף קה) שבעזה דינם שצרכים להפריש תרומות ומעשרות, וזהו מדרבנן, ועולי מצרים כבשוה. וע"ש עוד. והר"ש סיריליאו בביאורו על הירושלמי כתב (שביעית פ"ו, ה"א) שעזה ואשקלון לא היו בכלל כיבוש עולי מצרים ולכאורה קשה ממה שכתוב בשופטים וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה ואת עקרון ואת גבולה... יש לומר שכבשה למס אך לא לירושה וישיבה ומותרים בשביעית. והחזון איש (ס"ג) כתב שעולי בבל כבשו ככל גבולות עולי מצרים מנחל מצרים בדרום, חוץ מכרכים בודדים ורצועה על שפת הים. ע"ש. וגם בספר כפתור ופרח כתב שעזה בכלל ארץ ישראל היא. והוכיח מהגמרא בסנהדרין דף סא. אמר רבי אלעזר... ע"ש.

לעומת זאת ברמב"ם מבואר שעכו ואשקלון נחשבים כחו"ל ופסק בזה הלשון: ואם אותו המקום מסוריא, כגון צור ודמשק ואשקלון וכיוצא בזה או מחו"ל כגון מצרים ועמון ומואב וכיוצא בהן עושים כמנהג אבותיהם בידיהם. וראיתי בספר מור וקציעה (דף יד. סי' שז) שתמה על שיטת הרמב"ם והסכים לדברי הרדב"ז שעזה היא בכלל ארץ ישראל וכתב על דברי המהרי"ט שהחשיב את עזה כחו"ל (ועיין לקמן) ותמה בזה הלשון "איך עלה על דעתו לעשותה יותר גרוע מסוריא ואף על פי אינה מארץ ישראל.. עזה היא מארץ פלשתים.

ובירושלמי שביעית מבואר שעולי בבל לא החזיקו באשקלון אך למעשה אין אנו יודעים את מיקומה המדויק של אשקלון, וכן כתב החזון איש שאין להסתמך על הנתונים כיום. ועיין בשו"ת ישועות מלכו (חלק יו"ד ח"ב עמוד רלה) ובשו"ת שאל האיש. (סימן ח')

וכתב בספר אשרי האיש (יו"ד ח"ב עמוד רלה) שמה שיש מנהג קדום לפטור שביעית בעיר עזה הוא רק בפרות של גויים ולא בפירות של ארץ ישראל שעדותם של הגדולים להוכיח שהיא חו"ל היא רק לסוברים שיש קדושה בפירות של נכרים אבל לדעת החולקים שסוברים שיש קדושה בפירות של נכרים אין זה ראיה שאפשר להסביר שהביאו משום שזה פירות נכרים ועיין בילקוט יוסף (פ"א ה"ו) שהאריך בזה. והגאון המהרי"ט (ח"א סי' מז) כתב בדין אדם שנשא אישה שעזה כחו"ל. והביא את דברי הכפתור ופרח שכתב שעזה נחשבת בארץ ישראל, וכתב שאפילו שנכבשה בכיבוש הראשון בשני לא נכבשה. ובספר אור לציון (פ"ו) כתב בזה הלשון: ונראה להלכה שבמקומות אלו, וכגון אזור אל עריש ונתיבות ואופקים ותפרח, אף שאין להקל לעבוד שם עבודת קרקע , מכל מקום נראה שיש מקום להקל ולהתיר שם את הספחים באכילה. ולעניין הפרשת תרומות ומעשרות, יש להפריש מהפירות והירקות הבאים ממקומות אלו וכן מאשקלון, אולם כיוון שיש ספק אם חייבים בהפרשה, יפריש בלא ברכה. אבל באר שבע ודאי שהיא מארץ ישראל שכבשו עולי בבל, ונוהגים בה כל דיני שביעית

ובחזון עובדיה כתב שעזה דינה כחו"ל ופירות שגדלים בה פטורים מתרומות ומעשרות אך אין צורך לעשות יום טוב שני של גלויות. ועיין בשו"ת מנחת שלמה שכתב שעושים כל דיני ארץ ישראל באשקלון. וכן לגבי העיר רמלה יש שפקפקו בה ולדינה חשיב כא"י. וכן לגבי העיר חצבייא להלכה חשיב כא"י. וכתב בילקוט יוסף על דברי המהר"יט וז"ל: ולא כמו שכתב המהרי"ט שהוכיח מדברי הרמב"ם שדינה כחו"ל, ואין דבריו נכונים. ולכן להלכה אשקלון, אף על פי שיש אומרים שבאשקלון לא נוהגים בה דיני שביעית, מסתבר שיש להחמיר בזה. ולגבי עזה, הם פטורים מתרומות ומעשרות אך אין עושים שם יו"ט שני של גלויות.

קדושת שביעית בסוריא בזמן הזה

הנה דוד המלך כבש את סוריא ומהתורה אין בה קדושת ארץ ישראל אך מדרבנן יש להפריש מהגדל שם תרומות ומעשרות.

ופסק הרמב"ם (תרומות פרק א' הלכה ד') בזה הלשון: סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל ויש דברים שהיא בהן כחוץ לארץ והקונה בה קרקע כקונה בארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות בשביעית. ובהלכה ט' פירט את הגבולות של סוריא וכך כתב- אי זו היא סוריא, מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהריים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק וחלאב וחרן ומגבת, וכיוצא בהן, עד שנער וצהר הרי היא כסוריא. עכ"ל.

ובהלכה כז כתב הרמב"ם שאין שביעית נוהגת מהתורה. ומותר לתלוש ממנה בשינוי, וכך כתב בהלכה כח' אולם בעמון ומואב ומצרים אע"פ שחייבים במעשרות מדרבנן אין שביעית נוהגת בהן והספחים שלהם מותרים באכילה. אולם על פי דברי המשנה בשביעית משמע שתלוש התירו חכמים בסוריא וכך במשנה "עושים תלוש בסוריא אבל לא במחובר ודשין וזורעין ודורכים ומעמרין, אבל לא קוצרין, ולא בוצרים, ולא מוסקים".., ועיין עוד בתוס' בכתובות, ויש עוד להאריך בדבר. ולהלכה גזרו שתהיה אסורה מדרבנן.

ולכן להלכה סוריא אסורה בעבודה בשביעת מדרבנן, והספחין שם יהיו מותרים באכילה.

שביעית בירושלים

בבא קמא (פב:) כתוב שעשרה דברים נאמרו בירושלים... וירושלים אינה נחלקה לשבטים. ועיין ברמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה טז') וחידש על זה בספר פרי הארץ דכיוון דירושלים קדושתה לא בטלה נוהגים בה שביעית ותרומות ומעשרות. ועיין בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נא אות א') .

ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סי' יג) שבירושלים חייבים בתרומות ומעשרות. וכן ראיתי להגאון הרב קוק בספר שבת הארץ (מבוא פט"ו) שמביא את מה שכתב בספר כפתור ופרח שקדושת ארץ ישראל היא מעלה בפני עצמה חוץ מקדושת המצוות התלויות בארץ ומאריך שם מאוד ועיין שם. ולהלכה יש לומר ששביעית בזמן הזה נוהגת בירושלים מדרבנן.

שביעית ברמת הגולן

במשנה במסכת שביעית (פרק ט'. משנה ב') נאמר ג' ארצות לביעור.. והרמב"ם כתב על זה שהחזיקו בעבר הירדן עולי מצרים והספחים משם מותרים באכילה, ועיין בספר אור לציון שכתב: ולמעשה נראה שלחלק הצפוני של עבר הירדן, וכגון לגולן וכד' מותר לצאת. ולחלק הדרומי, אסור לצאת שהרי דינה כחו"ל, ולחלק האמצעי המצוי בין כינרת לים המלח, צ"ע למעשה, וראיתי שכתב בילקוט יוסף ששמע מהרב אלישיב שיש להימנע מללכת לגולן בבין הזמנים, וידוע דפסק מרן הגר"ע שאסור לצאת מהארץ לצורך טיול, ויש לדון לגבי אילת וראה במה שכתבנו בדין אילת, ובחזון איש כתב שזה חשיב כא"י.

וידוע שהרמב"ם פסק שעיירות המובלעות בארץ ישראל אף על פי שהם פטורות מהמעשרות בשביעית אין בהם משום ארץ העמים.., ועיין בספר מנחת שלמה ח"ג, ועיין עוד בילקוט יוסף שהביא את הדברים שכתבנו ועוד הוסיף עליהם.

ולכן להלכה שביעית נוהגת בגולן מדרבנן.

המורם להלכה

1. שביעת נוהגת רק בא"י ולומדים זאת מהפסוק "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" אולם שמיטת כספים נוהגת גם בחו"ל.
2. שמיטה נוהגת בארץ ישראל במקום שנכבש על ידי עולי בבל, ומקום שנכבש ע"י עולי מצרים אין נוהג שם איסור ספחין אך אסור לעבוד שם בשנת השמיטה, ואם לא ידוע מה נכבש צריך להחמיר בזה.
3. אילת נחשבת כחוץ לארץ לעניין תרומות ומעשרות ולגבי שביעית ואין שם איסור ספיחין, (ושמעתי מהרב יצחק יוסף שליט"א שהורה לגנן בעיר אילת להמשיך לגזוז גם בשמיטה) אך לעניין יו"ט שני של גלויות אין צריך לעשות, ולעניין טיול טוב להחמיר שלא לצאת.
4. אשקלון, אף על פי שיש אומרים שבאשקלון לא נוהגים בה דיני שביעית, מסתבר שיש להחמיר בזה, ואין לסמוך על השארות של חוקרי גאוגרפיה וכד'.
5. עזה פטורים מתרומות ומעשרות, אך אינם עושים יום טב שני של גלויות.
6. רמלה דינה כארץ ישראל.
7. שביעית נוהגת גם בחצבייא.
8. סוריא אע"פ ששביעית אינה נוהגת בה מהתורה גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כדי שישראל לא ילכו לשם אך אין גזרת ספחין בסוריא, והספחין יהיו מותרין באכילה והתירו חכמים לעשות מלאכות בתלוש כגון דישה, וכל זה רק בקרקע של א"י, אבל בקרקע של גוי הפירות חולין לכל דבר ואין בהם קדושת שביעית.
9. הגולן, שביעית נוהגת שם מדרבנן ואסור לעבוד שם עבודת קרקע אבל ירקות הגדלים בגולן מותרים באכילה ואין בהם איסור ספחין אבל בדרום הגולן קשה להקל לגבי ספחין (ועיין בילקוט יוסף פ"א ה"ח).
10. יבול הגדל בירושלים בחומות נוהג בהם דיני שביעית אולם מדרבנן.