גרף של רעי

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקורות
בבלי:שבת קכא ב; ביצה כא ב, לו ב
רמב"ם:שבת כו יג
שולחן ערוך:אורח חיים שח לד-לז

אם מותר או אסור לטלטל בשבת דבר המאוס, על מנת להוציאו לחוץ.

דלף וגרף של רעי[עריכה | עריכת קוד מקור]

דלף[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (ביצה ה א) אומרת שמותר לקחת בשבת כלי ולתתו תחת מים הדולפים מן הגג, על מנת שלא ירטיבו את הבית.
ובגמרא (ביצה לו א) הקשו למ"ד שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, איך מותר לתת כלי תחת המים והרי המים אינם ניטלים מפני מיאוסם, ותירצה הגמרא דאיירי במים הראויים לשתיה. ובמקום אחר בגמרא (שבת מג א) מבואר שמוכרחים להעמיד כן גם למאן דמתיר לטלטל כלי לצורך דבר שאינו ניטל, שאם היו המים אינם ראויים לשתיה, הרי הוא מבטל את הכלי מלהשתמש בו, ואסור משום ביטול כלי מהיכנו, וכן כתב הר"ן (בדפי הרי"ף כ א ד"ה ואם).
אמנם הטור (אורח חיים שלח) כתב שאין מדובר במים הראויים, שלא העמידו כן בגמרא אלא למ"ד אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ולית הלכתא כוותיה, וכן הוא בהגהות מיימוניות (שבת כה כד).

בהמשך הגמרא (ביצה לו ב) מובאת ברייתא שאם נתמלא הכלי, שופך את המים שבו ושוב מחזירו למקומו תחת הדליפה.
עוד מובא שם בגמרא מעשה באביי, שהיה בית הריחיים שלו דולף מן הגג ומרטיב את הריחיים. פחד עליהם אביי שימוחו, הלך ושאל את רבה שהורה לו להניח את מיטתו שם ואז יוכל להוציא את הריחיים משם, לפי שכיון שהניח מיטתו שם, מאוס הוא שיהיו הריחיים לידו ודינם כגרף של רעי. אביי התמהמה מלעשות כן, לפי שתמוה בעיניו היה איך מותר לעשות גרף של רעי לכתחילה. בינתיים נפלו הריחיים, ומאחר שכן הצדיק עליו אביי את הדין, ותלה זאת במה שלא שמע להוראת רבו.
ברש"י (ד"ה כגרף) מבואר שהגרף של רעי הם הריחיים, שמאוס הוא לו לישון לידם, ולכן מותר יהיה לו להוציאם. אבל בתוספות (ד"ה תיתי) משמע שהגרף של רעי זהו הכלי עם המים, והמים הם המאוסים. לכאורה דברי התוס' הם בניגוד לדברי הגמרא לעיל שהעמידה במים הראויים לשתיה, שהרי מזה יוצא שאינם מאוסים כל עיקר ואינן הם מוגדרים כגרף של רעי. וכנראה שזהו מה שגרם לרש"י לפרש שהגרף של רעי הם הריחיים עצמם והתיר לו להוציא. אמנם אפשר שתוס' סובר כדעת הטור דאיירי במים המאוסים, א"נ בעובדא דאביי עכ"פ מיירי במים מאוסים.

גרף של רעי[עריכה | עריכת קוד מקור]

עוד שם בגמרא מובאים דברי שמואל, שכלי שיש בו צואה (גרף של רעי) או מימי רגלים (עביט של מי רגלים) מותר להוציאם על מנת לשפוך תכולתם לאשפה. ואם רוצה להחזירן חזרה, צריך לשים בהם מים נקיים ולהחזירן. ומבררת הגמרא שההיתר להוציא לכלוך ושאר דברים מאוסים הוא לא דווקא בכלי, כמו שהיו שטעו להבין כן בדברי שמואל, אלא אף ביד עצמה מותר ליטול את הדבר המאוס ולהוציאו. כן למדה הגמרא מהוראתו של רב אשי, שהתיר לאחוז עכבר בזנבו על מנת להוציאו מן הבשמים שנכנס אליהם.

להחזירו חזרה לבית[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיורי כוסות[עריכה | עריכת קוד מקור]

נחלקו האמוראים בגמרא (ביצה כא א-ב) לגבי הכנת אוכל ביום טוב לנכרי, שלדעת רב הונא מותר כל זמן שיש אפשרות עקרונית לתת את האוכל לקטן ישראל. לעומת זאת דעת ר' יהושע בן לוי שאין להזמין את הנכרי לסעוד עימו ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו. כמו כן סובר הוא שגם בשבת אין להזמינו משום שיורי כוסות, כלומר השמש עלול לטלטל את כוסות היין שלהם ששרו בהם פת, וזה אסור לפי שהיין איסור הנאה הוא.
שואלת על זה הגמרא, למה לא יותר לטלטל שיורי כוסות אלו מדין גרף של רעי, ומתרצת שבאמת בדיעבד מותר, אלא שאין עושין גרף של רעי לכתחילה ולכן אין להזמין גוי לסעודה בשבת, דבהכי הוא עושה גרף של רעי לכתחילה במה שהגויים ישיירו בכוסותיהם יין ויצטרך לטלטלם.

עשיית גרף של רעי לכתחילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

סתירת הגמרות[עריכה | עריכת קוד מקור]

משתי גמרות הנ"ל עולה סתירה. הגמרא בביצה לו: מתירה לעשות גרף של רעי לכתחילה, עד שהורה רבה לאביי שיכול לשים שם את מיטתו ואז יוכל להוציא את הריחיים. לעומת זאת לפי הגמרא בביצה כא: מבואר להדיא שאין עושין גרף של רעי לכתחילה ולכן אסור להזמין נכרי בשבת.

תירוצי הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

שני תירוצים מרכזיים מצאנו בראשונים לסתירה זו, ושניהם מובאים בתוספות (ביצה לו ב ד"ה תיתי):

  • בעובדא דאביי התיר רבה משום הפסד הריחיים, דבמקום הפסד עושים גרף של רעי לכתחילה. מה שאין כן לגבי שיורי כוסות שאין שם הפסד.
  • בעובדא דאביי התיר רבה לפי שאינו כל כך לכתחילה, שהרי כבר היו גשמים מזלפין בבית, מה שאין כן בהזמנת נכרי שזהו ממש לכתחילה.

שני תירוצים אלו מובאים גם ברשב"א (ביצה לו ב ד"ה וכי) ובמאירי (לו ב ד"ה מקום) ובהגהות אשרי (ביצה ה א ד"ה ואף).
הרא"ש בתשובה (כב ח ח) כתב כהתירוץ השני וכן הוא בטור (אורח חיים שח).

מרש"י (ביצה כא ב "ה וכי) לעומת זאת מבואר שלא מקבל את התירוץ השני של התוס', אלא סובר שגם ללכת אל הדבר המאוס חשיב כעושה לכתחילה, לכן כתב הרשב"א בדעתו (כא ב ד"ה וכי) כהתירוץ הראשון של התוס', דמשום פסידא מותר לעשות אף לכתחילה.

שיטת הרמב"ם[עריכה | עריכת קוד מקור]

שיטת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הגדרת קביעות ישיבה לענין היתר טלטול[עריכה | עריכת קוד מקור]

מעובדא דאביי מבואר שמותר לקבוע ישיבתו ליד הגרף של רעי על מנת שיוכל להוציאו. כתב על זה הבית יוסף (ד"ה ומ"ש רבנו מותר) שאין צורך להביא דווא מיטה לשם ולישן שם כמו שהציע רבה לאביי, אלא אפשר גם לשבת, אבל מ"מ בעינן שיהיה קביעות כגון לשבת לאכול או לישון, אבל ישיבת עראי אינה מספיקה.

צואה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המשנה (שבת טז ז) אומרת שמותר לכפות קערה על גבי צואה של קטן. ובגמרא (שבת קכא ב) מובא שצריך לתקן ולומר 'על צואה של תרנגולין' מפני הקטן, אבל צואה של קטן עצמו ראויה היא לכלבים ומותר לטלטלה מדינא. ומקשה הגמרא מדוע התירו רק לכפות כלי על צואה של תרנגולים ולא לטלטלה ולהוציאה משום גרף של רעי, ותירצה שמדובר באשפה שבחצר, שאינה במקום שמפריע לו ולכן אין דינה כגרף של רעי.

פירוש 'מפני הקטן'[עריכה | עריכת קוד מקור]

רש"י (קכא ב ד"ה מפני) פירש שהטעם שכופין את הכלי על צואה של תרנגולין מפני הקטן הוא כדי שלא יטפח בו ויתלכלך, וכן הוא ברמב"ם (שבת כו יג) ובר"ן (בדפי הרי"ף מה א ד"ה גמרא). אבל הרי"ף (מה ב) כתב בשביל שלא יוזק.
דברי הרי"ף צריכים ביאור, שאם מפני חשש היזק היה מותר אף לטלטלה ולא רק לכפות עליה כלי, כדקיי"ל גבי קוץ ברשות הרבים.

צואה של שאר בני אדם[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף (מה ב) העתיק גמרא זו להלכה, ומתוך דבריו מבואר שגם צואה של בני אדם דינה כדין צואה של תרנגולים, ואם היא באותה חצר מותר לטלטלה מדין גרף של רעי, ורק בחצר אחרת אסור לטלטלה אלא לכפות עליה כלי בלבד. ולפי זה צריך לומר שמה בגמרא שמותר לטלטל צואה מפני שראויה היא לכלבים, זהו בצואה של קטן, אבל של שאר בני אדם לא. דברי הרי"ף כלשונם הועתקו גם ברא"ש (טו יא),
גם הרמב"ם (שבת כו יג) כתב באופן כללי לגבי כל צואה, שאם היא בחצר שיושבים בה הרי זה גרף של רעי ומותר להוציאה, ואם בחצר אחרת כופין עליה כלי כדי שלא יטנף בה הקטן, ולא הזכיר כלל צואה של קטן.

הר"ן פירש דברי הרי"ף שאין חילוק בין צואה של קטן לצואה של גדול, אלא שצואה של בני אדם, בעיקר של קטנים, רגילות הוא שתימצא בחצר שדר בה ולכן מותר לטלטלה, ואילו צואה של תרנגולים הרגילות היא שתימצא בחצר אחרת ולכן אינו מותר אלא לכפות עליה כלי. אך דבריו אינם מתאימים לגמרא לפי הגירסה שלפנינו, שהרי לשיטתו יוצא שמה שמותר לטלטל צואה של קטן הוא רק מדין גרף של רעי ובאותה חצר, אבל בחצר אחרת אסור, ואילו בגמרא כתוב שמותר לטלטלה לפי שראויה היא לכלבים. ובאמת כתב הבית יוסף (אורח חיים שח ד"ה צואה) שגירסה אחרת היתה לפניהם.
והבית חדש (שח כ) הביא מגירסה ישנה ברי"ף שמה שכתב דווקא באותה חצר קאי רק על צואה של תרנגולין, אבל צואה של בני אדם אפילו בחצר אחרת מותר, וכן הביא בקרבן נתנאל (ח) בשם יש מפרשים. ובאמת שכן איתא להדיא ברשב"א (קכא ב ד"ה אלא דאכתי) שזו היתה גירסת הרי"ף והגאונים, שגם צואת קטן היא גרף של רעי.

הטור (אורח חיים שח) הזכיר רק צואה של תרנגולין, ולא התייחס לצואה של בני אדם כלל. בבית יוסף פירש דבריו כדברי הר"ן שאין חילוק בין צואה של תרנגולין לצואה של אדם, דבאותה חצר מותר מדין גרף של רעי, ובחצר אחרת רק לכפות עליה כלי. אבל הבית חדש (כ) כתב שהטור מסופק בדבר לגבי צואה של אדם ולכן השמיטו ולא כתבו.

אמנם ברבנו ירוחם (יג פד ב) כתוב כפשט הגמרא שלנו, שצואה של קטן מותר לטלטל אפילו בחצר אחרת לפי שראויה היא לכלבים, והוא הדין לצואת גדול, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (טז יא).

בשלחן ערוך (אורח חיים שח לד) פבק להלכה כסתימת הרי"ף והרמב"ם וכהבנת הר"ן, שכל צואה בין של תרנגולים ובין של אדם אסור לטלטלם אלא אם כן הם באותה חצר, דאז דינם כגרף של רעי שמותר להוציאם לאשפה, אבל בחצר אחרת כופה עליה כלי.
במגן אברהם (נט) כתב שבשעת הדחק ניתן לסמוך על גירסתנו להוציא צואת אדם אף שלא בחצר שיושב בה, אבל המשנה ברורה לא העתיקו.

נטילתו ביד או בכלי[עריכה | עריכת קוד מקור]

מתוך הגמרא בביצה (לו ב) מבואר שההיתר לטלטל דבר המאוס ולהוציאו לאשפה הוא אפילו ביד, ואין צורך לפנותו דווקא בכלי, שכן הורה רב אשי לאחוז עכבר בזנבו ולהוציאו מן הבשמים שלא יטנפם. וכן העתיק להלכה הרי"ף (ביצה כ א).
אמנם הרמב"ם לא הזכיר מזה בהלכה שכתב לגבי גרף של רעי (שבת כו יג), וכן השלחן ערוך לא טרח לכותבו, אבל פשוט הוא שסוברים כן להלכה, לפי שאין בזה מחלוקת, כמבואר במשנה ברורה (שח קל).

מאמרים, שיעורים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]