קריאת שמע בלא ברכות או בלא סדר בברכות

מקורות
משנה:	ברכות א ד
בבלי:	ברכות יא א - יב א; יג א
ירושלמי:	ברכות ב א
רמב"ם:	קריאת שמע א ה-ח
שולחן ערוך:	אורח חיים ס א-ג

הקורא את שמע בלא ברכותיה, או שבירך את ברכותיה שלא כסדר, או שבירך רק חלק מן הברכות, האם יצא ידי חובה או לא.

האם ברכות מעכבות זו את זו

הראשונים דנים בשאלה האם מותר לקרוא קריאת שמע בלא ברכות, כלומר האם ברכות מעכבות את קריאת שמע או שאפשר לקרוא קריאת שמע גם בלא ברכותיה. כמו כן מתייחסת הגמרא לשאלה האם הברכות מעכבות זו את זו, כלומר אם יצא ידי חובה כשבירך רק חלק מהברכות, והאם סדר הברכות מעכב או לא.

ברכות מעכבות זו את זו

הגמרא (יא ב) מביאה משנה ממסכת תמיד שאומרת שכאשר היו הכהנים משכימים בבוקר לתרום את הדשן ולהקריב את תמיד של שחר, היה הממונה מכנס את כל כהני המשמר ללשכת הגזית ואומר להם לברך ברכה אחת. והם בירכו וקראו עשרת הדיברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר וכו'. והגמרא מנסה לברך מהי אותה ברכה שבירכו בתחילה. ומביאה שרב יהודה בשם שמואל פירש שהכוונה ל'אהבה רבה', ואילו ר' שמעון בן לקיש פירש שהכוונה ל'יוצר אור', ועוד למד ר' שמעון בן לקיש מהמשנה הזו ש'ברכות אין מעכבות זו את זו', שהרי הם ברכו רק ברכה אחת.
אמנם הגמרא דוחה ואומרת שאם דברי ר' שמעון בן לקיש לא נאמרו במפורש אלא מכללא, כלומר שלא אמר במפורש שהכוונה ל'יוצר אור' אלא רק למדנו זאת מדבריו שלמד מזה שברכות אין מעכבות זו את זו, ולכן הנחנו שכוונתו ליוצר אור, שהרי אם אומר 'אהבה רבה' יכול לומר יוצר אור לאחר מכן לכשיגיע הזמן - ניתן אם כן לדחות השערה זו ולומר שבאמת כוונתו ל'אהבה רבה' ובאמת צריך לברך 'יוצר אור' כשיגיע הזמן, ומה שאמר ש'ברכות אין מעכבות זו את זו' הכוונה לסדר ברכות. כלומר, לא שרשאי לברך רק ברכה אחת, אלא שרשאי להחליף את הסדר.

מתוך גמרא זו כותב רב האי גאון (מובא ברא"ש ב א) להוכיח שאמנם סדר הברכות אינו מעכב ויכול לברך אהבה רבה לפני יוצר אור, אבל הברכות עצמן מעכבות, כלומר שצריך לברך את כולן, ואם לא בירך אחת מהן לא יצא ידי חובת קריאת שמע.

קריאת שמע בלא ברכות

ראייה הפוכה, לכאורה, מדברי רב האי גאון, מצאנו בתחילת פרק שני.
המשנה (ברכות ב א) אומרת שאדם שהיה קורא בתורה, והגיע לפרשת שמע, וכעת ראה שהגיע זמן קריאת שמע, אם כיוון ליבו לצאת ידי חובת הקריאה יצא ידי חובה.
בירושלמי (ברכות ב א) מדייק ר' בא מתוך המשנה, שברכות אינן מעכבות, שהרי הוא קורא בתורה בלי ברכות קריאת שמע, ואף על פי כן יוצא ידי חובה.
ר' יוסה שם אומר, ש'אם אומר את שהוא צריך לברך בירך צריך שיכוין את לבו בכולן...', וביארו המפרשים את דבריו.
הפני משה מבאר שר' יוסה חולק הוא על ר' בא, וכוונתו לומר שכשם שהמשנה לא ציינה דבר בענין ההפסקה בין הפרשות, שהרי הפרשיות 'שמע' ו'והיה אם שמוע' אינן סמוכות במקרא, ובוודאי שבעודו קורא בתורה מפסיק הוא בכמה וכמה פרשיות שביניהן, ואף על פי כן לא ציינה המשנה דין זה, אלא על כרחך שגם לענין הברכות הוא כן, שאך על פי שלא הזכירה המשנה ענין הברכות אין לדייק מזה שאין הן מעכבות, כשם שאי אפשר לדייק לעניין ההפסקה, לפי שלא ציינה המשנה אלא מה שנוגע לגוף הדין.
כן נראה שפירש גם במראה הפנים, שיש גם דחייה של הדיוק מהמשנה לענין הברכות.

רבנו חננאל מדייק מהמשנה שברכות אינן מעכבות וכפשט דברי ר' בא בירושלמי, ולכן אם קרא קריאת שמע בלא ברכותיה יצא ידי חובה, שהרי הקורא בתורה אינו מברך, ובכל זאת יוצא. וכן ציטט בשם הירושלמי בעל ספר הלכות גדולות (ברכות א לו).

התוספות (יג א ד"ה היה) הביאו גם הם להוכיח מהירושלמי כדברי רבנו חננאל שברכות אינן מעכבות, אלא שהקשו מהגמרא שהובאה לעיל שמשמע בדבריה שרק סדר הברכות אינו מעכב, אבל הברכות עצמן מעכבות (וכפי שהוכיח רב האי גאון), ותירצו שזהו דווקא ביחיד, אבל בציבור הברכות מעכבות ורק הסדר שלהן לא מעכב. ושכן משמע בגמרא לגבי כהני המשמר ששם מדובר בציבור, ולכן הברכות מעכבות. וכן תירץ הרא"ש (ב א) שיש לחלק בין יחיד לציבור.
לפי שיטה זו סדר הברכות לעולם אינו מעכב, אך אם בירך רק ברכה אחת או שלא בירך כלל, אם הוא ביחיד, יצא ידי חובה, ואם הם ציבור לא יצאו ידי חובה וצריכים לחזור ולברך לאחר הקריאה. וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש.

הרשב"א (ברכות יא ב ד"ה ושמע מינה, יג א ד"ה מתני') סובר שאין לחלק בזה בין יחיד לציבור, שבכל מקרה ברכות אינן מעכבות, והגמרא (יא ב) לעיל שהסיקה שסדר ברכות אין מעכב, אין זו אלא דחייה בעלמא, אבל לקושטא דמילתא גם הברכות עצמן אינן מעכבות, וכן משמע פשט הלשון 'ברכות אין מעכבות זו את זו'. עוד מוסיף הרשב"א שעל כל פנים את דיוק הירושלמי ניתן לדחות, לפי שאף שיוצא ידי חובתו בקריאת התורה אם כיוון ליבו, מ"מ צריך הוא להשלים את הברכות לאחר הקריאה בלא קריאת שמע, וכמו שאמרו בבבלי לענין ברכת 'יוצר אור' שאנשי המשמר מברכים אותה לכשיגיע זמנה. וכן כתב בתשובות הרשב"א למעשה, (א מח; שיט) שאף שיצא ידי חובת קריאת שמע בלא ברכות, צריך לחזור ולברך לאחר מכן כדי לצאת ידי חובת ברכות גם כן.
גם דעת השיטה מקובצת (יג א ד"ה היה קורא) שדבר פשוט הוא שהברכות אינן מעכבות, שהרי בכל המצוות כן הדין, שאם מניח תפילין או לבש ציצית ולא בירך, יצא ידי חובה, ולכן לא ראתה הגמרא צורך לדייק כן מהמשנה, כי דבר פשוט הוא. ואף שבירושלמי מצאנו שמדייק כן, אפשר שכיון שהברכות הללו קבועות ומיוחדות לקריאת שמע והן מטבע ארוך, מה שאין כן בשאר המצוות, הוה אמינא שיעכבו, קמ"ל שאינן מעכבות.
כן היא גם דעת המאירי (יא ב ד"ה והרי למדת, יג א ד"ה אמר המאירי פירוש המשנה). וכן משמע מדברי הרי"ד בפסקים (יג א) שהביא רק דברי הירושלמי.

דעת הטור ונושאי כליו

הטור (אורח חיים ס) כתב בתחילת דבריו, שברכות אינן מעכבות ואם קרא בלא ברכות יצא ידי חובה, וכתב שכן הוא בירושלמי וכן סובר רבנו חננאל. לאחר מכן הביא דברי רב האי גאון, שחולק וסובר שרק סדר ברכות אינו מעכב, אבל הברכות עצמן מעכבות. הטור לא טרח להביא את תירוץ התוספות והרא"ש לחלק בין יחיד לציבור, אלא מסביר את דברי הירושלמי שגם הם מדברים על סדר ברכות, כלומר שאם שינה את סדרן אינו מעכב.

הבית יוסף התעורר לדבר הזה, שהטור מתרץ את הירושלמי בצורה שונה מרב האי גאון, ולכן כתב הבית יוסף שדברי הטור אינם מכוונים לפי שחילוקו של רב האי הוא בין יחיד לציבור, ואי אפשר לפרש את הירושלמי שכוונתו שסדר ברכות לא מעכב, שהרי מדובר באדם הקורא בתורה ואינו מברך כלל.
הפרישה (ד) כתב ליישב שהטור מפרש את הירושלמי כך - שאם היה קורא בתורה וכיוון לבו יצא אפילו שקרא בלא ברכות, אבל איירי שקורא את הברכות לאחר מכן, ולכן יוצא ידי חובה. אבל אם קרא בתורה וכיוון ליבו לצאת ידי קריאת שמע, ולא בירך את הברכות לאחר מכן, לא יצא ידי חובה. וסיים הפרישה שדעת הטור (וגם הרא"ש להכריע כדברי רב האי גאון).
ובדרישה (א) הוסיף לומר שבאמת חילוק זה של הטור אינו מרב האי אלא מדנפשיה. אלא שהתקשה אם כן למה בקיצור פסקי הרא"ש כתב הטור לחילוק זה לדינא.

בבית חדש (ב) חלק גם הוא על דברי הבית יוסף, וכתב חילוק זה בין יחיד לציבור אינו מרב האי גאון, כמו שמוכח מדברי התוספות שלא הזכירוהו כלל, וכן כוונת הרא"ש, שהחילוק בין יחיד לציבור הוא דווקא לדעת רבנו חננאל. ואף שהרשב"א כתב כן בשם רב האי, הרא"ש אינו מפרש כן. לדעת הב"ח חלוקה זו בין יחיד לציבור היא דעת התוספות והרא"ש בלבד, ולכן לשיטתם, בציבור הברכות מעכבות והסדר אינו מעכב (כפשט הגמרא בדף יב.), וביחיד גם הברכות עצמן אינן מעכבות (כפשט הירושלמי).
לקושיית הבית יוסף, כיצד אפשר לפרש בירושלמי כדברי הטור, מתרץ הב"ח שכוונת הירושלמי לומר שהמשנה מדברת על אדם שקורא בתורה על הסדר, ואם כן הקדים גם פרשת ציצית ל'שמע' ואעפ"כ אמרה המשנה שיוצא ידי חובה. ומזה למד הירושלמי בקל וחומר לברכות קריאת שמע, שאם את הפרשות אף שלכתחילה אינו יכול לקרוא שלא על הסדר, בדיעבד יצא ידי חובה, כל שכן לברכות קריאת שמע שהן דרבנן, שיצא ידי חובה אם שינה מסדרן.
קושיה נוספת שמקשה הב"ח, ולא מוצא לה יישוב, היא על עצם ההשוואה בין הירושלמי לבין הגמרא המדברת על סדר הברכות, שכן ניתן לומר שאין כאן קושיה כלל מעיקרא. שהרי מה שהירושלמי אומר שיוצא ידי חובה אף בלא ברכות הכוונה שיוצא ידי חובת קריאת שמע, ואילו הגמרא דיברה לענין חובת הברכות, ועל זה אמרה שאם בירך רק ברכה אחת לא יצא ידי חובת ברכות שכן רק הסדר אינו מעכב, אבל הברכות עצמן מעכבות, כלומר מעכבות זו את זו מלצאת ידי חובת ברכות קריאת שמע.

שלחן ערוך ואחרונים

קריאת שמע בלא ברכות

השלחן ערוך (אורח חיים ס ב-ג) פסק שאם קרא קריאת שמע בלי ברכות יצא ידי חובת קריאת שמע, וחוזר וקורא את הברכות לאחר מכן. הטורי זהב (א) ביאר שכוונתו לפסוק שלא לחלק בין יחיד לציבור, וכדעת הרשב"א. המגן אברהם (א) העיר שגם מי שלא בירך לאחר מכן, יצא ידי חובת קריאת שמע.
עוד הוסיף השלחן ערוך שלדעתו כשחוזר לקרוא את הברכות, טוב לקרוא קריאת שמע עמהן. הגר"א נתן טעם לדבר כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה.

סדר ברכות

לענין סדר הברכות, פסק השלחן ערוך שהסדר אינו מעכב, ואם הקדים ברכה ראשונה לשניה אין זה מעכב.
הפרי חדש (ב) מדייק מדברי השלחן ערוך, שאם בירך רק ברכה אחת לא יצא ידי חובת ברכות, אף שידי קריאת שמע יצא (דלא גרע מלא בירך כלל), והוא חולק על השלחן ערוך בנקודה זו וסובר שגם הברכות אין מעכבות זו את זו, ושכן דעת הרשב"א, כלומר שיצא ידי חובת הברכה שבירך, אף אם השמיט ברכה אחרת.

קושיית הכסף משנה

הכסף משנה (קריאת שמע א ח) הקשה היאך יוצא ידי חובת ברכות אם שינה את הסדר, והרי הברכה השניה היא קצרה ואינה פותחת בברוך, וקיימא לן שברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, ואם כן איך יוצא ידי חובה? ותירץ שכיון שכשהיא סמוכה לחברתה יש בה שם ומלכות, לכן גם כאשר קורא אותה בפני עצמה חשיב כאילו יש בה שם ומלכות.