אמירה לגוי בשבת

מקורות
בבלי:	שבת טז ו, כג ג
ירושלמי:	שבת קכא א, קנ א

אמירה לגוי בשבת

האיסור לומר בשבת לנכרי לעשות מלאכה האסורה לישראל, ובאיזה אופן מותר.

מקור הדין:

האם אסור מהתורה או מדברי חכמים

בחומש שמות כתוב(פי"ב פט"): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם".

במכילתא (פרשה ט ד"ה כל מלאכה) כתב: לא תעשה אתה, לא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך.

נחלקו הראשונים האם אמירה לגוי אסורה מן התורה או מדרבנן בלבד:

ע"פ סמ"ג , יראים (סי' שד) אמירה לגוי אסורה מדאורייתא, ולדעת הרמב"ן (עה"ת שם) אסרה מדרבנן, והמכילתא אסמכתא בעלמא.

הרמב"ם (פ"ו ה"א והכ"ב ועוד) פסק שאמירה לגוי לא הווי אלא איסור דרבנן. וכ"פ השו"ע (סי' שז ס"ה) ובמשנ"ב שם (ס"ק כ וכן בסי' רמג ס"ק ה ובשעה"צ שם) וכן הסכמת כל האחרונים.

פסיקת הדין במשניות

במשנה (שבת קכא.) לעניין דליקה: נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה.

ועוד שם (קנ.): לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. גמ': מ"ש הוא ומ"ש חבירו? א"ר פפא: חבר נכרי! מתקיף ליה רב אשי-אמירה לנכרי שבות! (וכבר שנינו (בקכא.) שאסור. רש"י.) וכו'.

המקור לאיסור באיסורי דרבנן

1. רש"י (ד"ה אמירה לנכרי) כתב שמקור הדין הוא ממה שכתוב במשנה גבי גוי שבא לכבות, שאין אומרים לו כבה. הפרי מגדים (א"א שז- י) הקשה דשם מדובר על איסור תורה [לדעת הרמב"ם שפסק כרבי יהודה שמלאכה שאינה צריכה לגופה – כיבוי, חייב עליה] משא"כ באמירה לגוי בדף קנ מדובר על איסור דרבנן וא"כ איך אפשר ללמוד מדיני כיבוי איסור אמירה לגוי? אומנם יתכן שרש"י ילמד את הסוגיא כדעת רבי שמעון ולפ"ז השאלה פחות קשה. וכך באמת המהר"ם למד מתוס' ד"ה שמע מינה.

2. התוס' (שבת קכא. ד"ה אין) כתבו שהמקור לאיסור אמירה לגוי באיסורי דרבנן הוא מהמשנה גבי פועלים, שמותר לאדם לומר לחבירו "הנראה שתעמוד איתי לערב", לשכרו לעבודה במוצ"ש, אך לגוי אין לומר כן. גם על זה הקשה הפרי מגדים, דשמא סיבת האיסור בדף קנ הוא בכלל "ממצוא חפצך" שאין לדבר בחפצי החול, ולא נאסר מצד אמירה לגוי.

3. על כן סובר הפרמ"ג (שם) שהמקור הוא מהגמ' בעירובין (סז:) שם מדובר על תינוק שקודם הברית בשבת, נשפכו המים החמין שחממו מערב שבת לרחיצתו אחרי הברית. הורה רבה לומר לגוי להביא, אחרי מעשה הקשה לו אביי על ההיתר ויישב לו רבה שבשבות (איסור דרבנן) שאין בה מעשה, כמו לומר לגוי להביא מים חמים, מותר לומר לגוי לצורך מצווה. משמע שלא לצורך מצווה הרי זה אסור.

טעמי האיסור

רש"י (שבת קכא. ד"ה 'כבה הוא דלא אמרינן ליה') שעושהו שלוחו ממש. וכן בקנג. (ד"ה 'מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי'). והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת .

רש"י (ע"ז טו. ד"ה 'כיוון דזבנה קנייה'): ..אבל על השבת לא נצטוו בני נח ומה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיהו נח) דבור אסור.

רמב"ם (פ"ו ה"א): ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.

נ"מ מביא האבני נזר (אור"ח מג ו) אם אומר בע"ש לעשות בשבת או בשבת לעשות במוצ"ש.

אומנם הגיוני שרש"י לא סותר את עצמו וכל הטעמים נכונים ויש כמה סיבות לאסור בכל המקרים של אמירה, וכך גם פסק בשו"ע (שז ב) לאסור בשני האופציות.

זמן האמירה לגוי

אמירה לגוי בשבת עצמה

נחלקו הראשונים האם מותר לומר לגוי בשבת לשכור לו פועלים למוצ"ש:

1.יש אומרים (תוס' שבת קנ, הגהות אשרי במסכת עבודה זרה) שדווקא לישראל מותר אך לא לגוי. ובתוס' כתבו שהטעם לאיסור הוא משום "שהוא עושה לדעת אותה אמירה". האחרונים ביארו בדבריו שני ביאורים:

א. הלבושי שרד (אור"ח שז, י) ביאר שגבי ישראל האמירה בשבת לא גורמת לו לפעולתו במוצ"ש, אלא סומך דעתו רק עפ"י הסיכום שייעשה במוצ"ש, לעומת זאת גוי מה שסיכמו איתו בשבת, מבחינתו זה סופי, ולכן יש פה בעיה של אמירה לגוי.

ב. לדעת היד אפרים יש לגרוס אחרת בתוס' "שהוא עושה לדעת איזה מלאכה", והביאור בזה שהגוי תאב לכסף, והרצון שלו במלאכה, ולכן עצם הדיבור על מלאכה, מבחינתו זה דיבור על כסף, משא"כ ישראל שאינו מוכן לעבוד בכל מלאכה.

2.לדעת התוס' (שם) כיוון שהרהור מותר בשבת, א"כ מותר להגיד בין לגוי ובין לישראל. ובפרי מגדים (א"א י) כתב שכן משמע מדברי רב אשי בסוגיא "אפי' תימא בחבירו ישראל" משמע שה"ה ישראל.

אמירה לגוי קודם השבת או לאחר השבת

הרס"ג סובר שאסורה אמירה לגוי אף קודם השבת, והביא ראיות לדבריו:

א. בגמ' בב"מ (צ.) הסתפקו ביחס לאמירה לגוי האם נאסרה רק בדיני שבת החמורים, שהרי יש בהם איסור סקילה, או באיסורים נוספים כמו חסימה. נמצאנו למדים שלו יצוייר שהיה בחסימה עונש סקילה היה פשוט לגמ' לאסור, אע"פ שהאמירה היא קודם שעת החסימה. א"כ אף ביחס לאמירה לגוי קודם השבת אסורה. אך הרא"ש דוחה ראייה זו ואומר שאין ללמוד מדין חסימה שהרי האמירה לגוי נעשית בעשת החסימה, משא"כ בערב שבת, שאי"ז בשבת. ועל אף דחיית הרא"ש מ"מ אומר הב"י שיתכן והרא"ש לא חולק עקרונית על הרס"ג אלא רק דוחה ראייתו מכאן.

ב. הר"ן הביא ראייה נוספת מהגמ' בשבת (קנג.) שם הגמ' אומרת שהתירו לתת כיסו לנכרי בערב שבת, כיוון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. נמצאנו למדים שלולא זה היה אסור אף שמדובר בערב שבת. על כל פנים מסקנת השו"ע לאסור אמירה קודם השבת. אך יש אופן של היתר שחידש הסמ"ג לומר לנכרי אחר השבת "למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעברה" ומתוך כך יבין שעליו לעשותו לשבת הבאה. והטור כתב ע"ז ומסתברא קצת לאיסור. יסוד מחלוקתם היא היא רמיזה אחר השבת מותרת, ובעצם יש הבדל בין רמיזה לאחר השבת לרמיזה בשבת עצמה (ראה פרמ"ג במשבצות ב).

הב"ח הביא שתי ראיות להתיר דבר זה:

א. כמו שמותר לנכרי "הנראה שתעמוד איתי לערב" כיון שנחשב כהרהור שמותר.

ב. אפי' בשבת עצמה הותרה רמיזה כמו לומר לנכרי "קנח חוטמך" והגוי יבין מתוך כך שיש לנקות הנר.

על ראייתו השניה חלק המג"א (ס"ק לא) ומסיק לאסור, כמו שכתב הרמ"א (בסעי' כב) שאסורה רמיזה לגוי. (וכ"כ הט"ז בס"ק ב, אומנם היד אפרים למד בט"ז שמתיר, ולענ"ד הדלה נדחק בפי', וצ"ע)

אמירה לנכרי לצורך מצווה (שז, ה)

נחלקו רבותינו הראשונים האם הותרה אמירה לנכרי בכל המצוות או רק במצוות מסויימות:

דעת התוס' בהרבה מקומות בש"ס (אחד מהם תוס' גיטין ח: ד"ה אע"ג), שהותר רק לצורך מצוות יישוב הארץ ומצוות ברית המילה, אך בשארי מצוות אין היתר להעזר בגוי ולדעת הרמב"ם (ו, ט-י) ה"ה שאר המצוות שמותרת אמירה לגוי בשבת לצורך קיומם. לעניין הלכה, בטור נראה שפוסק כתוס' לאסור שאר המצוות, ובשו"ע הובאו שתי הדעות. הרמ"א מציין שלקמן השו"ע פסק כדעה המקילה וכ"כ הב"ח (ד"ה כתב) שהמנהג כדעת הרמב"ם לקולא.

ביחס לדעה המקילה, כתב השו"ע שמותר להגיד לגוי להביא שופר בשבת, שואל המחצית השקל: הרי בשבת לא תוקעים בשופר? על כרחך מדובר שמביא בשבת לצורך מחר, יום ב' דראש השנה. והסיבה שהתירו להביאו לצורך מחר משום ששופר הוא מצווה דרבים ועדיף אפי' על לולב שאסור בכה"ג (כמש"כ הט"ז שם). אומנם הפרי מגדים (א"א שז, ח) כתב שדעת השו"ע שאפי' לצורך מצוות היחיד הותרה אמירה לגוי. אעפ"כ לצורך עשיית איסור תורה, אסור אפי' במקום מצווה דרבים, רק במקום מצווה מיוחדת התירו, ולכן נשאר הפרי מגדים בצ"ע מדוע ולמה מקילים להגיד לגוי להדליק נירות בית הכנסת.

אמירה לגוי במקום שיש בדבר איסור תורה האסור והמותר

המחלוקת כשיש בדבר איסור תורה

דעת הבה"ג (הובאה בתוס' בגיטין ח: ד"ה אע"ג) שמתבסס על גי' בגמ' בעירובין, שמותרת אמירה אפילו במקום איסור תורה, כגון הדלקת הנר לצורך השבת. אומנם שאר הראשונים לא הסכימו לחידוש זה, וסוברים שכל שהותר הוא דווקא באיסור דרבנן, וכותב הב"ח שאע"ג שדעת בה"ג, דעת יחיד הוא, ותמיה שהמנהג הוא לסמוך עליו? מ"מ "הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין".

אמירה לגוי באיסור שיכל להעשות בהיתר ע"י ישראל

המרדכי כתב בשם הראבי"ה שבמקום שיכל הישראל לעשות הפעולה בהיתר אף שעשאו הגוי באיסור מותר להנות ממנו, כגון להביא מים דרך רה"ר שיכל להביא ע"י מחיצת בנ"א.

בדומה לזה נחלקו ר"ת ור"י בתוס' (שבת קכב. ד"ה משקה) ביחס לגוי ששאב מים עבור בהמות ישראל שהדין הוא שהמים אסורים לבהמה, אך לדעת ר"ת מותר לישראל לשתות מהמים הללו, ודייק ממה שהמשנה פירטה "להשקות לבהמתו", נמצא שהאיסור מתייחס לבהמה ולא לאדם ור"י חולק וסובר שוודאי לישראל אסורה השתיה. הב"י הלך בדרכו של ר"י לאסור. אך הדרכי משה כתב בשם הכלבו להקל כר"ת והביא מס' טעמים לדבר: ראשית שהיום אין רה"ר גמורה, ועוד שסמך על הראבי"ה שהובא קודם.(בתחילת פיסקה זו) אך אח"כ הביא דברי המהרי"ל שכתב שהקולא של ר"ת היא רק בדיעבד ולא לכתחילה, וכ"כ הרמ"א שאין למחות ביד המקילים לצורך השבת ובשעת הדחק. (הקולא שם היא מתייחסת להבאת שכר, ויתכן שמדובר לקידוש, או שנאמר שאפי' לצורך עונג שבת הותר צ"ע) יש לציין שהרמ"א הביא דברי הכלבו להקל בזה אפי' לכתחילה, במקום שהישראלי יכל לעשות כן בהיתר, והקשה המג"א היכן כתוב דבר זה בכלבו, והגר"א יישב שמקורו בראבי"ה שהוא בדברי המרדכי אלא שיש לדקדק דבריו היטב.

אמירה לגוי במקום הצורך

ברמב"ם כתב (ו- ט משבת) שהותרה אמירה לגוי במקום צורך הרבה. אומנם גי' הרמב"ם שבטור, במקום "במקום צורך הרבה" כתב במקום זה "המצטער". ובשו"ע כתוב כגי' הראשונה. נמצאנו למדים שיש כאן מחלוקת האם יש אופן שהתירו אמירה לגוי במקום הפסד ממון. נזכיר שמקור דין אמירה לגוי היא מהמשנה גבי כיבוי שאסור לומר לגוי כבה, נמצא שאפי' במקום הפסד נאסרה אמירה לגוי. וא"כ איך תתכן הגי' שנפסקה בשו"ע שמותר במקום צורך הרבה, והמשמעות היא גם במקום הפסד? האחרונים הזכירו את הדין של צינור שעלו בו עשבים (אור"ח שלו-ט) שם פסק השו"ע שמותר במקום פסידא, למעוך את העשבים בצנעא. ואע"פ שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור?

א. תירץ הט"ז שם שזה דווקא באיסור דאורייתא אך באיסור דרבנן לא חוששים כה"ג למראית העין. ואומר הפרי מגדים (משב"ז אות ט) שלפ"ז יהיה מותר להגיד לגוי לעשות כן, שכיוצא בזה כתב הט"ז בדין שכירות מרחץ לגוי (רמד-ג) שבמקום שאין חשש מראית עין התירו אמירה לגוי.

ובמג"א כתב ג' תירוצים:

ב. באש יש חשש שיבוא לכבות בעצמו, כיוון שבהול הוא על ממונו, ובצינור זה פחות שייך. [קצת תליא בביאור המג"א, יע"ש]

ג. בדומה לט"ז, שכיוון שבכיבוי יש מצבים שהם דאורייתא, כגון אם מכבה וצריך לפחמים, חששו שיבואו לעבור על הדאורייתא ואסרו.

ד. מה שהתירו בצינור הוא שבות, איסור דרבנן שעושה אותו שלא כדרכו. נמצאנו למדים שיש אופני היתר במקום הפסד ותליא בהבנת הסוגיות הנ"ל ומ"מ מסקנת המג"א שכיוון שיש בזה מח' הראשונים גדולה (מרדכי, ריב"ש, ר"ן ורשב"א שאסור שבות כדרכו ואילו הרמב"ם והראב"ד מקילים) לכן יש להתיר רק במקום הפסד גדול.

אמירה לגוי במקום של מקצת חולי

מקור הדין בזה הוא בביצה (כב.) שאמימר כחל עינו ע"י גוי בשבת ושאלו רב אשי היאך מסייע לגוי ע"י שמעמץ עיניו, הרי בזה לא התירו אמירה לגוי? ותירץ לו אמימר שסובר שמסייע אין בו ממש. הרמב"ן שם בחידושיו, הקשה שרואים שכאן לולא תירוצו של אמימר היה הדבר אסור, ואילו בסוגיות אחרות, רואים שחכמינו התירו הדבר? ויישב הרמב"ן שיש פה חלוקה בין כמה מצבים:

1. חולי שנופל למשכב, שהתירו בו אמירה לגוי, וכן התירו במקום שעושה את המלאכה ממעשהו ביום חול, והוא ששאלו את אמימר היאך מסייע ועוזר הרי זה כדרך שעושה בחול? ויישב להם שסובר שמסייע אין בו ממש וע"כ מותר.

2. חולי של סכנה שהתירו בו כל שבות שבעולם

3. חולי ומכאובים שאין בהם סכנה- אסרו בהם אמירה לגוי.

נמצא שמה שכתבו הרמב"ם והשו"ע שהתירו אמירה לגוי במקום מקצת חולי, אינו אלא במקום שהותרה אמירה לגוי כגון חולה שנפל למשכב.

יש פה דיוק מדהים של הגר"א ממה שבניגוד לגמ' בעירובין שחילקה בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה, הגמ' בביצה לא חילקה. נמצאנו למדים שהיתר מקצת חולי מתייחס אך ורק להאם חולה הוא אם לאו ולא לאיזה חומרת איסור מדובר.

אמירה לגוי במקום צער בעלי חיים

בשבת (קלח:) מבואר שבמקום צער בעלי חיים מותר לבטל כלי מהיכנו, וכתב הרא"ש (שם סי' ג) ועוד שבמקום צעב"ח מותרת גם אמירה לגוי, ולכן אם הפרה מצטערת מהחלב שבדדיה מותר לומר לגוי לחלוב אותה.

וכ"פ בשו"ע (סימן שה סעיף כ): מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים, שהחלב מצערה. וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק ע) לעניין בהמה שנפלה לאמת המים. ומ"ש השו"ע בהמשך: 'והחלב אסור בו ביום', אין זה מטעם הנאה ממלאכת גוי, אלא כמו שכתב המשנ"ב (ס"ק עב) שהטעם הוא מדין משקים שזבו שאסור להנות מהם בשבת שחיישינן שמא יסחט, כמבואר בסי' שכ ס"א.

עוד אופני היתר באמירה לגוי

המרדכי הביא בשם הר"ש בר ברוך שאסור ליתן מעות כדי שהגוי יקנה בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך, ובדומה לזה כתב הסמ"ג שמותר לתת לגוי מלבושים למכור ובפרט שלא יגיד לו לעשות בשבת, וכתב הב"י שעיקר האיסור בה שהוא אומר לו לעשות כן בשבת. וביאר הט"ז שאפי' לא יזכיר לו "שבת", אלא שא"א לקנות כי אם בשבת הרי זה כאומר מפורש, והדבר יהיה אסור. ודוג' נוספת כתב שאם נותן לו סמוך לשבת מלבושים לכבס, ואומר לו שיצטרך אותם במוצאי שבת הדבר אסור שנחשב כמפרש לו בשבת.

[יש עוד מח' ב"י ומג"א באם אומר לו בשאר השבת, קודם ד' וה' לקנות בשבת, לב"י מותר בקצץ לו שכר, ולמג"א אסור, ושיטת ב"י לכאו' תמיה מילתא, ואפשר שאם זה קודם ד' וה' אזי אפשר להסתמך על זה שהגוי יעשה בשאר הימים]

הט"ז (ס"ק ג) כתב שבמקרים הנ"ל שהתירו במקום שלא הזכיר מפורש שבת, מ"מ לא יהנה ממנו בשבת בדומה לגוי שהדליק נר שאסור להנות ממנו בשבת, ובאליה רבה הקשה על זה היאך יתכן הרי התירו ללבוש מלבוש שגוי גמרו בשבת? אומנם כתב המחצית שגם בזה פסק הרמ"א לחומרא, אך בספק אם גמרו הגוי בשבת מותר.

לגבי הנאה ממעשה הגוי

בטור כתב (סוף שכה) שאם אמר לגוי להביא חלילין לצורך המת אסור לעולם להשתמש בהם לצרכו ובב"י התקשה למקור דבריו. וכתב דשמא למד כן מהתוס' שמשמע ממנו שאם הביא לצורך ישראל נאסר לעולם משום קנס. וכמו שסובר רבינו ירוחם, אך הרמב"ם חולק על זה ומקל להשתמש אחרי שעובר הזמן 'בכדי שיעשו'. ובדרישה (אות ז) כתב שההבדל אם אמר או לא אמר ורק נעשה בשבילו (שהתקשה בזה הב"י) שאם אמר אז פעולת הנכרי מתייחסת למשלח, משא"כ אם לא אמר יתכן שמביאים לצורך מתים אחרים.

ולעניין הלכה הכנסת הגדולה דרך בדרכו של רבינו ירוחם ואמר שאף שהרמב"ם מקל כיוון שהתוס' והרמב"ם מחמירים יש להחמיר. ובמג"א דחה את הראייה מתוס' ששם זה מיוחד כיוון שאוושא מילתא ומיישב שגבי סירוס אוסרים כיוון שגם לגוי אסור, משא"כ בשבת -אין הגוי מתכוון דווקא על שבת ולכן מתירים. ומסקנתו שלמוצאי שבת יהיו מותרים אחרי כדי שיעשו, וכ"כ במשנ"ב.

שיעורים, מאמרים, וכתבי עת

הרבה דוגמאות מעשיות לדין זה בדברי הרב יצחק יוסף [1]

'עזרה ראשונה' אופני הרמיזה המותרים- סיכום למעשה של הרב אופיר מלכה [2]

[[קטגוריה הלכות שבת]]