דיבוק באותיות והיקף גויל

מקורות
משנה:	מסכת סופרים (קטנות) ב א
בבלי:	מנחות כט א, לד ב
ירושלמי:	ברכות ב ג
שולחן ערוך:	אורח חיים לב ד; יורה דעה רעד ד

חובת היקף גויל ומקור הדין

איתא במסכת סופרים (ב א) שצריך להניח ריוח בין האותיות שלא יהיו מעורבין, ואם עירב בין האותיות, אל יקרא בו.

והגמרא (מנחות כט א; לד א) מביאה את דברי רב יהודה בשם רב, שכל אות שאין גויל מוקף מארבע רוחותיה פסולה.
ובגמרא אינו מבואר מה טעם ומה מקור הפסול.
מדברי התוספות (גיטין כ ב ד"ה לא צריכא) מבואר שטעם הפסול הוא מדין כתיבה תמה, דהיינו שמהפסוק 'וכתבתם' לומדת הגמרא שצריך שתהיה כתיבה תמה, דהיינו שכל אות ניכרת בפני עצמה ומוקפת גויל. וכן כתב הרא"ש (גיטין ב יט), וכן העתיק הטור (אורח חיים לב).
אמנם הבית חדש (רב ד) כתב שהפסול של מוקף גויל הוא מהלכה למשה מסיני.

נדבק לאחר שנגמרה האות או לאחר כתיבה

הירושלמי (ברכות ב ג) כותב שאם עירב את האותיות, יש אומרים שכשר ויש אומרים שפסול. ור' יוחנן שם אומר שאין מחלוקת, אלא אם הוא מלמטן כגון 'ארצנו' 'תפארתנו' כשר, ואם הוא מלמעלן 'ארצך' 'תפארתך' פסול וצריך תיקון.

הרשב"א בתשובה (א תריא) מסביר דברי הירושלמי הללו, שאם אחר שנגמרה צורת האות נדבקה, כגון שכתב 'נון' של ארצנו ולאחר מכן כתב 'ואו' ונדבקה תחתית ה'ואו' בתחתית ה'נון', הרי שקודם נגמרה צורת ה'ואו' ורק אח"כ נדבקה, ולכן כשר. ואפילו אם לא יגרור ויפריד ביניהם כשר, לפי שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. לעומת זאת אם נוצר הדיבוק קודם שגמר צורת האות, למשל שכתב 'תיו' של תפארתך ולאחר מכן כתב 'כף' פשוטה ונדבקה ירך ה'כף' ב'תיו', הרי שנוצר הדיבוק קודם שנגמרה האות, ויש בזה ספק לפסול. שהרי גם אם יגרור האות הוי חק תוכות, שהרי לא נעשית עדיין האות בשלמותה, ורק כשגוררה נעשית צורת האות.

המרדכי (מנחות הלכות קטנות תתקנב) כתב הסבר דומה, שטעם הירושלמי הוא שאנו רואים את מקום הדבק כאילו ניטל, ולכן אם נדבק למטה הרי נשארה צורת אות וכשר, אך אם נדבק למעלה התבטלה צורת האות ופסול. ומ"מ סיים המרדכי שאין הלכה כהירושלמי אלא כהבבלי שלא מחלק בכך.
גם בספר התרומה (רה) כתב שאם נוגעת אות בחברתה, בין מלמעלה בין מלמטה פסולה.
וכתב הבית יוסף (אורח חיים לב יח ד"ה ומ"ש רבנו) שכן נראה דעת הרא"ש והרמב"ם והרי"ף, וכן פסק בשלחן ערוך (אורח חיים לב יח).

לאחר כתיבה

הקשה הבית יוסף (אורח חיים לב טז ד"ה וא"ת) איך מכשירים נקב סמוך לאות, והרי קיי"ל שכל אות שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה פסולה?
ותירץ בזה שני תירוצים:
א. כל פסול של מוקף גויל לא נאמר אלא בדיבוק אות באות, ולא בנקב סמוך לאות.
ב. נקב כשר הוא דווקא שנעשה לאחר כתיבה, אבל בשעת כתיבה גם נקב פוסל משום היקף גויל, לפי שמעולם לא היתה האות מוקפת גויל, מה שאין כן כשניקב לאחר כתיבה.

בספר תורה ובשמות הקודש

כתב המרדכי (מנחות הלכות קטנות תתקנב) בשם רבנו שמשון שהסתפק לו האם פסול דיבוק האותיות הוא גם בספר תורה או רק בתפילין ומזוזות, שכן מצאנו כמה וכמה הלכות חלוקות ביניהם. אך סיים דבריו שהפסול הוא אכן גם בספר תורה, שהרי לשון הגמרא הוא 'גויל', והרי גויל פסול לתפילין ומזוזות לכן ודאי הגמרא איירי בספר תורה.

עוד כתב המרדכי בשמו שאין היקף גויל פוסל בדיעבד אלא בשמות הקודש. והביא דבריו הבית יוסף (אורח חיים לב ד) וכתב שאין כן דעת הפוסקים, שלא חילקו בין אותיות של שם לשאר אותיות.
ונתן טעם לדברי המרדכי ממה שמובא במסכת סופרים (ב א): "מניחין בין שם לשם כדי שיהא ניכרין, ובאותיות כדי שלא יהא מעורבבין. אם עירב את האותיות, או שהפסיק באמצע השם, אל יקרא בו". ונראה שהמרדכי פירש שמה שכתוב 'באמצע השם' קאי גם על עירב את האותיות, אבל בספר התרומה מפרש ש'שם' אין הכוונה לשמות הקודש, אלא כל תיבה נקראת 'שם'.

דיבוק אות בעצמה

כתב המאירי (קרית ספר ב ב) שאם האות דבוקה בעצמה, כל שלא נפסדה צורת האות, כשרה. ובשו"ת מהרלב"ח (א) הביא דבריו וכתב שגם הרמב"ם סובר כן, שכל שנפסדה צורת האות עד שאין תינוק יכול לקרותה, הגם שנדבקה בעצמה אינו פוסל. אמנם כתב שמצד נוי הספר ראוי לתקן.
ודעת הפרי חדש (אבן העזר קכה ו) שדיבוק אות בעצמה חמור מדיבוק אות לאות, ואפילו גרירה לא מועיל בה, לפי שהוא חק תוכות.

דיבוק בתגין

עוד כתב המאירי שם, שכל הפסול הוא דווקא כשדבוק לגמרי, אבל אם בא תג אחד ומחבר בין האותיות, אין זה פסול לפי שניכר שאין האותיות דבוקות בעצמן, אלא רק תג מחברן.
המגן אברהם (אורח חיים לב ג) הביא דבריו, והוסיף שהרלב"ח בשם הרמב"ם חולק על המאירי, וכן כתב הפרי חדש (אבן העזר קכה ו) בשם הרמב"ם.
לכן דעת המגן אברהם והפרי חדש לפסול שנוגעין התגין זה בזה, ומ"מ כתב הפרי חדש שמועיל בזה גרירה.