דמי איסור הנאה

מקורות
בבלי:	עבודה זרה סב, א
ירושלמי:	קידושין פרק ב הלכה ח

דברים האסורים בהנאה מהתורה ומכרם האם שייך בהם מכירה או שאין זה אלא גזל או מתנה והאם דמיהם מותרים בהנאה למוכר או לאחרים ומה הדין באופן שקידש בדמיהם, כמו כן באופן שעבד באיסורי הנאה האם שכרו מותר ובאיזה אופן.

מקור הסוגיא

אם תופסים דמיהם

בגמרא בעבודה זרה (נד, ב) מבואר שאיסורי הנאה של עבודה זרה ושביעית תופסים דמיהם. בעבודה זרה כל מה שהחליף תמורתו נאסר מהפסוק "והיית חרם כמוהו" (דברים ז, כו), כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו, ממילא כל מה שהחליף תמורתו ותמורת חליפיו נאסרים. בפרות שביעית נאסר מהפסוק "כי יובל היא קודש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), מה קודש תופס דמיו ואסור אף פרות שביעית תופס דמיו ואסור ואין לומר שתופס דמיו אך הוא עצמו יוצא לחולין ומותר שמלשון הפסוק "תהיה" אנו לומדים שבהוייתה תהיה, אמנם רק פרות השבעית עצמם והחליפים האחרונים נתפסים בקדושה וכגון שהחליף שביעית תמורת בשר ותמורת הבשר דגים, רק הפרות שביעית והדגים נאסרים אך הבשר יוצא שוב לחולין מה שאין כן בעבודה זרה שבאופן כזה גם הבשר נאסר. ומבואר בגמ' שרק בשביעית ועבודה זרה אך שאר איסורי הנאה אינם תופסים דמיהם.

דמי איסור הנאה

במשנה בקידושין (נו, ב) מבואר שהמקדש בערלה וכלאי הכרם אינה מקודשת, אך אם מכרן וקידש בדמיהם מקודשת. מכאן יש לדון האם כתוב שמותר להשתמש בדמי האיסור הנאה לקידושין וכדו' היות ואינם תופסים דמיהם. ובראשונים מצינו בזה כמה שיטות וכפי שיבאורו לקמן.

נידון דומה מצאנו בגמרא בנדרים (מז, א) האם הנודר הנאה מפרות מסוימים אם מותר לו להנות מחליפיו ושורש הנידון האם חיליפים כגידולים וגידולי איסור הנאה אסורים, או שאינם כגידולים וממילא חליפיו מותרים. דעת רבא שניתן לומר שכל ההיתר הוא רק בדיעבד אבל לכתחילה אסור ונחלקו הראשונים בביאור הדברים האם לכתחילה אסור להחליף אך אם החליף החליפים עצמם מותרים או שלכתחילה החליפים עצמם אסורים אך אם השתמש בהם לקדש בהם אשה וכדו' רק באופן כזה מותרים. ודעותיהם מובאים לקמן.

דעות הראשונים

דין דמי איסור הנאה

מבואר בראשונים שיש לחלק בדין דמי איסור הנאה בין המוכר לאחרים שקיבלו את הדמים מהמוכר, שלגבי אחרים הדמים מותרים לכו"ע אך לגבי המוכר עצמו מצינו בזה כמה שיטות:

שיטת רש"י

דעת רש"י בחולין (ד, ב ד"ה מפני) שיהודי עובר עבירה שהחליף חמץ שעבר עליו הפסח בחמצו של נכרי שמותר לאחרים להנות מהחמץ הזה אך למחליף עצמו דעת רש"י שאסור לו להנות 'דאי לאו דיהבי לאינו יהודי לא הוה יהיב ליה אינו יהודי דידיה' והיינו שהיות וכל הדמים הללו לא הגיעו אליו אלא מחמת המכירה של האיסורי הנאה ממילא הרי זה כמו שנהנה מהאיסור הנאה עצמו ולכן אסור לו להנות מהם. ומוכיח את שיטתו ממה שמבואר במשנה בפסחים (לא, ב) שהמזיק חמץ בפסח פטור ואם נאמר שיש לו אפשרות למוכרו ולהנות מדמיו אם כן יש בחמץ שוויות ממון ומדוע המזיק פטור? ובהכרח שלבעלים אין שום אפשרות להנות מהחמץ ואף אם ימכור הדמים יהיו אסורים. ואף שלמוכר עצמו אסור מבואר ברש"י שלאחרים יהיה מותר והיות ואצל אחרים זה לא הגיע מכח איסור הנאה.

בעבודה זרה (נד, ב) רש"י מפרש כהנ"ל שהמוכר איסור הנאה ומקדש בדמיו מקודשת שדווקא לו אסור להנות מהדמים דהגיעו לו מחמת האיסור הנאה מה שאין כן לאשה מותר היות ואליה זה לא הגיע מכח האיסור. והתוספות שם מבארים בדעת רש"י שכל זה דווקא בקידושי אשה שאין האשה דומה כל כך לחליפי הדמים או מחמת החיוב של פריה ורביה לא גזרו רבנן אך אם השתמש בדמים לקנות בזה חפץ וכדו' החפץ אסור מדרבנן.

שיטת הירושלמי

הראשונים הביאו את דעת הירושלמי בקידושין (פ"ב ה"ח) על המשנה שמכרן וקידש בדמיהם מקודשת שהסיבה שמקודשת היות ואין הדמים דמי איסור הנאה שכיון שהם אסורים בהנאה אינם שווים ממון ומכירתו אינה מכירה והדמים הללו כגזל או מתנה בידו ולפיכך מותרים וממילא לומד מזה הירושלמי שהמקדש בגזל מקודשת שהרי דמי האיסורי הנאה הם כגזל בידו ומכל מקום מקודשת. הראשונים הביאו את דעת הירושלמי כנגד רש"י שלפי דברי הירושלמי חזינן שדמי איסו"ה מותרים ואף למוכר עצמו ומכל מקום אין זה מחשיב את האיסורי הנאה כיש בהם דמים היות ואין זה דמי איסור הנאה אלא כגזל או מתנה.

יש מהאחרונים שהתקשו בדברי הירושלמי אם מכר לגוי מדוע נחשב לגזל בידו והרי לגוי מותר להנות והוא רוצה ומעוניין במכירה הזו? ועל כן הכריחו בדברי הירושלמי שמדובר בדווקא במוכר ליהודי שאינו יודע שזה איסור הנאה וממילא הרי זה מקח טעות והדמים גזל בידו. אך בדברי הראשונים שהביאו את הירושלמי להוכיח כנגד רש"י בהכרח הבינו שהירושלמי מדבר גם באופן שמכר לגוי שרש"י בחולין מדבר באופן שיהודי החליף את חמצו עם גוי ועל זה הבינו שבירושלמי כתוב שזה מותר למחליף ובהכרח הבינו שיסוד דברי הירושלמי אין זה מדין מקח טעות אלא חיסרון מהותי בגוף המכירה שאין בכח המוכר למכור איסורי הנאה היות ואין לו דמים וממילא הדמים בידו כמתנה או כגזל עוד יש להוכיח שמדברי הירושלמי מבואר שכל זה בשאר איסורי הנאה אך בעבודה זרה ושביעית שתופסים דמיהם הדמים יהיו אסורים אל אף שאין בכוחו למכור ואם נאמר שהירושלמי איירי דווקא ביהודי שאינו יודע יוצא מדברי הירושלמי שגם במקח טעות הדמים נתפסים באיסור עבודה זרה ונסתר מדברי הגמ' בבכורות (לז, א) שהמוכר יין נסך הרי זה מקח טעות ויחזיר את דמיו ללוקח ואם זה נתפס באיסור עבודה זרה מה יעזור שיחזיר את הדמים והרי הם אסורים בהנאה? ואולי אפשר לדחוק שם שיחזיר לו דמים אחרים תמורתם.

שיטת היש אומרים ברש"י

רש"י בחולין הביא את דעת היש אומרים שהדמים מותרים למוכר היות ואיסורי הנאה אין תופסים דמיהם, והוכיח כנגדם שאם כן יש שוויות לאיסורי הנאה דיכול למוכרם ולהנות מדמיהם ונסתר מהגמ' שהמזיק איסורי הנאה פטור. וביאור דעת היש אומרים ניתן לומר שס"ל כשיטת הירושלמי שאין כאן מכירה כלל היות ואין אפשרות למכור איסורי הנאה שאינם ממון וממילא הדמים מותרים שאינם אלא מתנה או גזל בידו ועל כן זה לא מחשיב את האיסורי הנאה לדבר שיש בו שוויות. אמנם הרשב"א והריטב"א בחולין שם דחו את הוכחת רש"י שאע"ג שהמוכר מותר בדמי המכירה מכל מקום אין זה מחשיב את האיסורי הנאה לשווים ממון היות ואסור לו למוכרם או להחליפם והאיסור עצמו גורם לכך שלא יהיה בו שוויות. אמנם מלשון הריטב"א נראה שרק מחמת שאנו מחזיקים שלא יעבור על איסור למכור את האיסורי הנאה אך אם הוא מומר להכעיס נראה שיש לו בזה שוויות ששוב אנו מחזיקים בו שימכור את זה. ולדברי הראשונים הנ"ל נראה שס"ל לדעת היש אומרים שנחשב מכירה ואעפ"כ הדמים מותרים היות ושאר איסורי האנה אינם תופסים דמיהם.

להלכה

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה.

למכור איסורי הנאה

נידון זה תלוי בנידון הקודם האם שייך למכור איסור הנאה, ששיטת הירושלמי שהובאה לעיל שלא בזה מכירה שאין לו דמים ממילא אין זה מוגדר שמוכר אלא שמביא במתנה אמנם הראשונים הוכיחו מדברי הגמ' בנדרים (מז, ב) שמבואר שם שחליפי איסור הנאה מותרים רק בדיעבד ולא לכתחילה, ולדברי הירושלמי החליפים עצמם ודאי מותרים שאינם אלא גזל או מתנה בידו ועל כן מבארים שדברי הגמ' איירי על המכירה וההחלפה עצמה שלכתחילה אסור אמנם לדעת רש"י ושאר הראשונים שהבינו ששיך מכירה באיסור הנאה ממילא אסור למכור ומבארים הרא"ש והר"ן בנדרים שם שעצם המכירה חשובה כהנאה. כמו כן דעת התוס' בעבודה זרה (סב, א ד"ה בדמיהן) שיש איסור לקדש באיסורי הנאה.

מדאורייתא או מדרבנן

נחלקו הראשונים האם האסור למכור או לקדש באיסורי הנאה הוא מדאורייתא או מדרבנן, בריטב"א בחולין (ד, א) מבואר שאסור מדאורייתא וממילא מבאר לפי"ז שהיות ואסור לו למכור מגדיר את זה כדבר שאין בו הנאה אל אף שאם ימכור יהיה מותר לו להנות מהדמים שאין תופס דמיו.

מקדש באיסורי הנאה

בשלא כדרך הנאתו

במשנה בקידושין (נו, ב) מבואר שהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת. והקשו הראשונים מדוע אינה מקודשת והרי יכולה להנות מזה שלא כדרך הנאתו על פי הגמרא בפסחים (כה, ב) שבשלא כדרך הנאתו מותר. ומצינו כמה תשובות בראשונים בישוב קושיה זו: התוס' בעבודה זרה (סב, ב ד"ה בדמיהן) מיישיבים שכשם שאסור למכור דבר האסור בהנאה כמו כן אסור לקדש בזה ודבר שלא שייך למוכרו גם לא ניתן לקדש בו ובקידושין (נו, ב ד"ה ) מיישב א. שאינו שווה פרוטה בשלא כדרך הנאתו. ב. שהיות והאשה לא מודעת שזה אסור בהנאה אין כוונתה להתקדש באופן כזה שאינה יכולה להנות אלא רק בשלא כדרך הנאתו והרי זה מקח טעות. הרמב"ן ושאר הראשונים בקידושין (שם) מיישבים ששלא כדרך הנאתו אסור מדרבנן וממילא אינה מקבלת שווה פרוטה.

באפר איסורי הנאה

בתמורה (לד, א) מבואר שכל הנשרפין אפרן מותר והקשו הראשונים מדוע המקדש באיסו"ה אינה מקודשת והרי יכולה להנות מהאפר? וכמה תירוצים מצינו בראשונים: התוספות בקידושין (נו, ב) מיישבים א. שאינו שווה פרוטה בשלא כדרך הנאתו. ב. שהיות והאשה לא מודעת שזה אסור בהנאה אין כוונתה להתקדש באופן כזה שאינה יכולה להנות אלא רק בשלא כדרך הנאתו והרי זה מקח טעות. הרמב"ן (שם) מיישב שאיירי שאין בזה שווה פרוטה. הרשב"א (שם) מיישב שההנאה של האפר אינה מגוף הדבר ולא שייך לקדש בזה כל זמן שלא קיים ואף שבידו לשרוף מכל מקום לא מהני כשזה שינוי בגוף הדבר. הריטב"א מיישב שהאפר אינו שייך לו ואם ישרוף כל הקודם זכה.

בגזל או באשה חולה

הירושלמי בקידושין (פ"ב ה"ח) מוכיח מהמשנה שמכרן וקידש בדמיהן מקודשת שהמקדש בגזל מקודשת. ביארו הראשונים שס"ל להירושלמי שלא שייך למכור איסורי הנאה היות ואינם נחשבים לממון וממילא הדמים שבידו הרי הם כגזל ואפא"כ מבואר במשנה שהמוכר ומקדש בדמיהם מקודשת ובהכרח משום שהמקדש בגזל מקודשת. והקשו הראשונים שהרי כשזה אצלו אין לו בזה כלום היות ולא זוכה בזה בייאוש בלבד וא"כ כיצד מקדש אותה בזה? הרשב"א בקידושין (נו, ב) מיישב שכיון שהיא מותרת בזה שאצלה זה כבר ייאוש ושינוי רשות ונקנה לה, מקודשת והיות וקיבלה את זה מחמתו. ולפי דבריו בירושלמי נראה שה"ה המקדש אשה חולה באיסו"ה שלה זה מותר תהיה מקודשת לפי הסברות הנ"ל ויש לדון לפי"ד אם ה"ה באיסו"ה ואשה חולה אמנם הריטב"א בקידושין (שם) מחד גיסא כתב כהרשב"א לגבי גזל שהאשה מקודשת שאצלה יש יאוש ושינוי רשות אך בהמשך דבריו דן לגבי המקדש באיסורי הנאה בשלא כדרך הנאתו לאשה חולה שאין בה סכנה המותרת באופן כזה וסובר שאפי' שמותרת בזה אינה מקודשת והיות ואינה יכולה למכור את זה מחשיב את זה כדבר שאין בו הנאה וממילא גם אינה מתקדשת בו. ולכא' דבריו סותרים זה את זה וביאור דבריו ראה באבני מילואים (כח, ד) שביאר שבגזל כשמקדש בזה את האשה הגזלן קונה את זה ביאוש ושינוי רשות ובזה שהאשה מקבלת את זה מכוחו והרי זה באים כאחת וממילא הרי זה כמו שנתן דבר ששוה פרוטה גם אצלו מה שאי"כ במקדש אשה חולה באיסו"ה שאצלו אין לזה הנאה כלל. ראה גם במשנה למלך (אישות ה, א) שדן בזה באריכות.

באיסורי הנאה דרבנן

בגמרא בפסחים (ז, ב) מבואר שהמקדש בחיטי קורדנייתא אינה מקודשת. ושם מדובר בחיטים שבתחילת השעה השישית שאסורים מדרבנן וחזינן שאף באיסורי הנאה דרבנן אינה מקודשת. מאידך בגמרא בקידושין (נח, א) מבואר שהמקדש בחולין בעזרה שאסורים מדרבנן מקודשת. אמנם רש"י שם מפרש שאינו אסור אלא באכילה אך מותר בהנאה. התוספות בקידושין מחלק בין איסורי הנאה שיש להם עיקר בדאו' כחיטים בתחילת השעה השישית שאח"כ כבר אסורים מדאו' ממילא האלימו חכמים תקנתם כדאו' לבין איסורי הנאה שאין להם עיקר מהתורה כחולין בעזרה שמהתורה זה מותר לחלוטין שבאופן כזה ניתן לקדש שנחשב שיש בו שווה פרוטה. אמנם שאר הראשונים נראה שלא חילקו בזה וס"ל שאף באיסורי הנאה דרבנן אסור לקדש. וראה בשערי יושר (ש"א פ"ט - י') שביאר את חילוק התוספות.

שכר איסורי הנאה

מבואר במשנה בעבודה זרה (סב, א) השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו אסור אך אם שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר. ומבואר בגמ' שקנס הוא שקנסו חכמים בחמרים וביין נסך ששכרו אסור אך שכר עבודה בשביעית מותר אל אף שתופס דמיו. והיינו שגם שדמי עבודה זרה ושביעית אסורים מכל מקום כל זה בחליפין או בחליפי חליפין אך שכר אין זה מוגדר שהוא מתהוה מהאיסור עצמו אלא רק האיסור גרם לשכר ובאופן כזה התורה לא אסרה.

ובגמ' שם בהמשך (סג, ב) מבואר שכל מה שקנסו חכמים אינו אלא באופן ש'רוצה בקיומו' שמחמת שרוצה לקבל את שכר העבודה הוא מעוניין בקיום האיסור הנאה אך באופן שאין פעולתו אלא לאבד את האיסור הנאה וכגון באופן ששכרו לשפוך את היין נסך או לעקור עבודה זרה וכדו' מותר.