הכל מעלין לירושלים
הקדמה.[עריכה | עריכת קוד מקור]
המאמר מתמקד בסוגיה הנמצאת במשנה האחרונה במסכת כתובות. המאמר עוסק בזכותם של אחד מבני הזוג לדרוש לעבור לגור בארץ ישראל או לירושלים, עד כדי האפשרות לפרק את הקשר המשפחתי במידה ואחד מן בני הזוג אינו נענה לבקשה. במאמר אנסה לבאר את הסוגיה וטעמיה ואת מקומה בהלכה בימינו.
הצגת הסוגיה.[עריכה | עריכת קוד מקור]
המשנה האחרונה של מסכת כתובות דנה, בין היתר, ביכולת של אחד מן בני הזוג לכפות את השני לעבור לגור בארץ ישראל, ומתוך ארץ ישראל - לירושלים: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, אחד האנשים ואחד הנשים..." (כתובות קי ע"ב)
הגמרא (שם) מדייקת מן המשנה- שבני הזוג יכולים אף לכפות על עבדיהם לעלות עימם , ואינם יכולים להחזיר לחו"ל עבד שברח לארץ ישראל. בנוסף, הגמרא אומרת שאחד מן בני הזוג יכול לכפות על השני לעלות אף מן נווה (מדור) היפה לנווה הרע, ואילו הוא אינו יכול לכפות להוציא אף מן נווה הרע לנווה היפה.
דברים אלו, באים בניגוד לנאמר במשנה הקודמת (קי ע"א- ע"ב) ביחס ליכולת של הבעל לכפות את אשתו לעבור מדירה לדירה רק כאשר המעבר הוא באותה הארץ, באותו סוג של עיר ("מכרך לכרך, מעיר לעיר") ולמדור שווה / נעים יותר מן המדור הקודם ('מנווה הרע לנווה היפה') . לפי זה, משנתנו מחדשת: שכל הדינים הרגילים ביחס לכפיית מעבר מקום המגורים, אינם חלים כאשר אחד מן בני הזוג חפצים לעלות מחוץ לארץ לא"י, ומארץ ישראל לירושלים.
בהמשך, הברייתא (שם) מתייחסת למקרה שבו אחד מן בני הזוג מסרב לעלות: "הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה, היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת, והוא אומר שלא לצאת - כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו - תצא בלא כתובה; הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת - כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה".
ברם, סוגיה זו מעוררת מספר שאלות:
א. מאיזה טעם אחד מן בני הזוג יכול לכפות לעלות לארץ ישראל, והאם טעם הכפייה לעלות לירושלים שווה לטעם הקודם?
ב. מאיזה טעם האשה יכולה לכפות את בעלה לעלות ?
ג. מה המשמעות של הדין בימינו, ומה היחס בין ירושלים העתיקה- לשכונות החדשות שמחוץ לחומות?
הכל מעלין לארץ ישראל.[עריכה | עריכת קוד מקור]
ניתן לומר, שישנם חמש שיטות מרכזיות בטעם היכולת של בני הזוג לכפות את השני לעלות לארץ ישראל:
א. יישום של מצוות התורה ליישוב הארץ.
ב. עליה לצורך קיום מצוות התלויות בארץ.
ג. תקנת חכמים ליישוב הארץ.
ד. תקנת חכמים לדור במקום קדושה.
ה. יישום דיני אישות בין איש לאשתו, בייחס לכפיית מעבר מקום המגורים.
להלן נפרט כל אחד מן הטעמים:
א. השיטה הראשונה, סוברת שדין המשנה הוא יישום של מצווה מן התורה ליישוב הארץ. וכך מפורש בשו"ת הרשב"ש (סימן א'): "...וצריך לעיין למה כופין אחד אנשים ואחד נשים, ומהיכן יצא לנו שרש הדין הזה. ונ"ל שהטעם הוא משום דישיבת ארץ ישראל מצוה היא ונפקא לן מקרא דכתיב בארץ ישראל וירשתם אותה וישבתם בה. וכן כתב ג"כ הרמב"ן זכרונו לחיי העולם הבא בחידושי התורה בפרשת ואלה מסעי, וגם בספר המצוות שלו במצות רביעית..." הרשב"ש מדייק שכך גם הרמב"ן הבין את הגמרא . ונראה, שניתן לדייק זאת גם כן מדברי הר"ן (סה ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה לאתויי עבדים) שרוצה לחזק את שיטת הראב"ד בדין עבד כנעני שיכול לכפות את בעליו לעלות לא"י- משום שגם הוא מצווה ביישוב הארץ. לפי זה, יש לומר שהמשנה שלנו באה להודיע שהדינים הרגילים הנוגעים למעבר המגורים אינם תקפים כאשר הרצון הוא לעבור לגור לארץ ישראל או לירושלים . והסיבה לכך היא: שלא ייתכן שבן הזוג ימנע מהאחר לקיים את מצוות יישוב הארץ, שלא רק נחשבת כ'מצווה מן המניין' אלא כמצווה עצומה, כפי שנאמר בספרי (דברים יב, כט): "שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה", וכפי שניתן לראות מהמשך הגמרא בכתובות (קי ע"ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה" .
ב. השיטה השנייה סוברת, שדין המשנה תקף בכדי שהאדם יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ. יש להבחין שלפי שיטה זו, בן הזוג אינו מעכב את האחר לקיים את מצוות יישוב הארץ (מעצם מעלת הישיבה בתוכה), אלא הוא מונע ממנו לקיים את המצוות התלויות בארץ. כך נראה לדייק מדברי רבנו חיים מבעלי התוספות (כתובות קי ע"ב, ד"ה הוא אומר לעלות), וכך מפורש בתשב"ץ (שו"ת התשב"ץ ח"ג , סימן ר): "דתרי ענייני נינהו קדושת שכינה וקדושת מצות ... וחיוב העלאה הוא מפני קדושת מצות..."
ג. השיטה השלישית, סוברת שדין המשנה נובע מתוקף תקנת חכמים לצורך יישוב הארץ. ייתכן שלפי סברה זו, או: שאין מצוות יישוב הארץ מן התורה, או שאין בכוח מצוות יישוב הארץ בכדי לחייב את בן הזוג לעלות, או שטעמים אלו (של מצוות יישוב הארץ / מצוות התלויות בארץ) אינם יכולים להסתדר עם כל פרטי המשנה (כגון: טעם עלייה לירושלים, וטעם שאשה כופה את בעלה לעלות) . וכך כותב בעל פאת השולחן (הלכות ארץ ישראל סי' ג): "עיקר טעמא... משום יוקר מצווה זו ששקולה ככל התורה עשו כמה דברים יותר מהדין. כן הכא אמרו חכמים שכופין זה את זה כדי שיעלו ויוגרם ישיבת א"י... ולכן אמרו שכופין לאיש גם כן. לא משום מצוות התלויות ולא משום מצוות ישיבת האישה בה..." ייתכן שניתן לדייק שיטה זו אף מדברי הגמרא (קי ע"ב, ביחס לחידוש של המשנה) : "משום ישיבת ארץ ישראל" , שאינה מזכירה לשון של 'מצווה'. וגם מפירוש הריטב"א על הסוגיה (ד"ה הכל מעלין): "...דאכתי איכא חבת הארץ וכדאיתא בגמרא..."- שמזכיר זאת רק כ'חיבה'.
ד. השיטה הרביעית, סוברת שדין המשנה נובע מתוקף תקנת חכמים לתת עדיפות למקום מגורים במקום של קדושה. כך נראה מדברי החת"ם סופר (שו"ת חתם סופר ח"ב, יו"ד, ס' רלד) שנימק את דין המשנה: "לא משום מצות התלוים בא"י וירושלים... אלא משום קדושת עצמה" (שם) - בכך שעצם נוכחות הקדושה היתירה שנמצאת בא"י, גרמה לחכמים לבוא ולתקן את דין המשנה .
ה. השיטה החמישית, סוברת שדין המשנה ממשיך לעסוק ביכולת של בני הזוג לכפות זה את זה לעבור למקום מגורים אחר, מתוקף התחייבות של בני הזוג בעת הנישואין. בדרך זו הולך הרב טוקצינסקי ("עיר הקודש והמקדש", ח"ג פט"ו). לדעתו, המשנה האחרונה היא יישום הדין המובא בתוספתא (פרק יב, יא) : "אם היה מיהודה וארס אשה בגליל, כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה". התוספתא מחדשת, שהדינים שנאמרו במשניות- כגון: שאי אפשר לכפות על האשה לעבור ממדינה למדינה ללא הסכמתה, והחיוב לעבור מנווה הרע לנווה היפה- אינם חלים כאשר הבעל בא ממקום אחר, והסיבה לכך היא: שהאשה ידעה "שעל מנת כן נשאה". מחדש הרב טוקצינסקי, שכך גם היחס בין ארץ ישראל לשאר הארצות : "שכל נישואי ישראל על מנת כן הם מתקשרים, שבכל זמן שירצו לשוב אליה הרי זה חזרה אל עיר וארץ מולדת, שלכולם יש חלק בא"י ובירושלים, הרי כאילו יש תנאי מוקדם בנישואין של כל בן ובת בישראל" (שם) .
הכל מעלין לירושלים.[עריכה | עריכת קוד מקור]
כפי שראינו, ישנן מספר גישות ביחס לטעם שניתן לכפות את בן הזוג לעלות לארץ ישראל. יש לבחון האם הטעמים נכונים גם כן בייחס לעלייה לירושלים:
אם נאמר שהדין של הכפייה נובע מתוקף המצווה מן התורה ליישוב הארץ, אז נוכל לומר שגם הכפייה לעלות לירושלים נובעת מאותה המצווה. נראה שכך הבינו הרשב"ש (שו"ת, סימן א) והרב שמואל הלוי ווזנר (שו"ת שבט הלוי ח"ג, סי' ר"א), ועיין בדבריו שלומד זאת מהשגות הרמב"ן לספר המצוות (מצווה ד) שהסמיך דבריו לפסוק "ארץ הכנעני והלבנון" שעליו דרשו בספרי (פיסקא א) שזהו בית המקדש, להראות שיישוב המקדש וירושלים הם חלק ממצוות כיבוש הארץ, ומצווה להתיישב סביב המקדש .
גם לסוברים שטעם הכפייה היא מפני קיום המצוות התלויות בארץ (ר' חיים בתוספות, תשב"ץ), ישנה סברה לומר שגם היכולת לכפות לעלות לירושלים נובעת מפני המצוות היתירות שנוהגות בה. יש שהקשו על שיטה זו- איזה מצוות מיוחדות נוהגות בירושלים (שאדם שגר מבחוץ אינו יכול לקיימן אילו היה עולה מדי פעם לירושלים)? ואם נאמר שמדובר באיסורים המיוחדים שהיו נוהגים בירושלים: כמו איסור הלנת המת ואיסור נטיעת גינות ופרדסים- הרי שהן מצוות ל"ת, ואיזה מצווה האדם מקיים בזה? מכוח קושיה זו, הסביר התשב"ץ (סי' רא) שהטעם לעלייה לירושלים אינו מפני המצוות התלויות בארץ, אלא מפני הקדושה היתירה שנוהגת בה, ושלא בטלה לעולם. יש שתירצו (הר הקודש, פנים מסבירות בקכ"ב אות קפ"ד) שעצם ההימנעות מהעבירה נחשבת כמצווה.
אם נאמר שהטעם לכפייה לעלות לארץ נובע מתקנת חכמים ליישוב הארץ, אז נראה שבוודאי גם הטעם ליכולת לכפות את בן הזוג לעלות לירושלים נובע מתקנת חכמים לחיזוק היישוב בירושלים. ירושלים תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מהעם היהודי, ומההבנה ששלמות ירושלים ובניינה מבטא את שלמות העם ובניינו - חכמים התקינו שבני הזוג יוכלו לכפות זה על זה לעלות וליישב את ירושלים. אחת מן הדוגמאות שמהן ניתן ללמוד על המאמצים של מנהיגי ישראל ליישוב ירושלים, היא מספר נחמיה, שבו אנו רואים את מסירות הנפש וההקרבה של נחמיה והעם לפעול למען בניין ירושלים, וכחלק מן הפעולות לשיקום העיר, נחמיה מעודד את המשפחות לעלות וליישב את ירושלים (נחמיה יא, ב): " וַיְבָרֲכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִָם".
אם נאמר שהטעם לכפייה לעלות לארץ נובעת מהעדיפות לגור במקום של קדושה, אז בוודאי שניתן להמשיך באותו הכיוון ולומר שגם הטעם שניתן לכפות לעלות מארץ ישראל לירושלים הוא מפני הקירבה היתירה למקום השכינה .כך הסיק התשב"ץ (לעיל, אך רק בייחס לטעם של הכפייה לירושלים) וכך מבואר בחתם סופר (שם): "שקדושת ירושלים חמורה מקדושת שאר ארץ ישראל... ולא תליה כלל בקיום מצות אלא הארץ עצמה קדושה וירושלים קדושה יותר... מקדימים יושבי א"י משום דישיבתה מצוה מפני קדושה שבה וראויה להקדים עושי מצוה כן נראה לי, אם כן ממילא הוא הדין ירושלים נגד ארץ ישראל..."
אם נאמר שהטעם לכפייה לעלות לארץ ישראל נובע מטעם דין "ארץ מולדת" (הרב טיקוציסנקי) שבו הבעל יכול לכפות את אשתו לשוב אל ארץ מוצאו (מפני שעל מנת כן נשאה), אז נאמר שגם היכולת לכפות את בן הזוג לעלות לירושלים הוא מדין 'עיר מולדת', שעל מנת כן נרקמו הנישואין.
אחד האנשים ואחד הנשים.[עריכה | עריכת קוד מקור]
כפי שראינו בגמרא, היכולת לכפות לעלות לגור בארץ ובירושלים- שווה בין לגברים ובין לנשים. בעניין היכולת של הגברים לכפות את נשותיהם- נראה שכל הטעמים שהוזכרו לעיל מובנים. אולם, יש לברר כיצד טעמים אלו מצדיקים את היכולת של האשה להכריח את בעלה לעלות / להוציא ויתן כתובה:
לכאורה, היה ניתן לומר: שכשם שהגברים מחויבים במצוות יישוב הארץ, כך גם הנשים . לפי זה, כשם שהבעלים רשאים לכפות את נשיהן לעלות לא"י ולירושלים מטעם מצוות יישוב הארץ, כך גם הנשים יכולות לכפות את בעליהן לעלות. גם לשיטה הסוברת שטעם המשנה נובע משום הרצון לקיים מצוות התלויות בארץ, הרי שגם הגברים וגם הנשים חייבים בהן, ואם כן מובן כיצד יש בכוח הנשים לכפות על בעליהן לעלות. אולם, המהרי"ט (שו"ת מהרי"ט, יו"ד ח"ב, סי' כח) הקשה על שיטות אלו, מכוח הגמרא בקידושין (ל ע"ב) ששם כתוב שאשה אין לה יכולת לקיים את מצוות כיבוד אב ואם מפני שהיא נמצאת ברשות בעלה, וחייבת בכבודו. ואם כך לגבי מצווה זו- בוודאי שלגבי שאר מצוות, כגון: מצוות יישוב הארץ, ומצוות התלויות בארץ- תהיה פטורה כאשר זה מתנגש בכבוד בעלה! ועוד הקשה המהרי"ט: כיצד ניתן לומר שאשה יכולה לכפות את בעלה בכדי לקיים את המצוות התלויות בארץ, הרי כל קרקע שתקנה ייהפך להיות ברשות בעלה, ואם כן כל המצוות התלויות בארץ שתעשה (כגון: אם היא אשת כהן אוכלת בתרומה, הפרשת תרומות ומעשרות מטבל, הפרשת חלה דאורייתא בא"י, שביעית וכדו') יהיו רק בתור שליח של הבעל (אולם היא בעצמה לא מחויבת בהם)?! ואם כן קשה כיצד האשה יכולה לכפות את בעלה לעלות?
בשל קושיות אלו, הוכיח המהרי"ט שהטעם שהאשה יכולה לכפות את בעלה לעלות הוא משום המעלה והקדושה היתירה של המגורים בארץ ישראל (וכפי שאמרו בהמשך הגמרא בכתובות (קי ע"ב) "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה"). אמנם הקשה על תירוץ זה החתם סופר (שו"ת חתם סופר, יו"ד סי' רלד): שאמנם ניתן לומר טעם זה כשהאישה כופה אותו לעבור לגור בארץ ישראל, אולם לפי טעם זה לא מובן כיצד היא יכולה לכפות אותו לעלות מארץ ישראל לירושלים, רק בשביל תוספת הקדושה? מקושיות אלו, החתם סופר ניסה לדייק מן השיטה המקובצת (כתובות קי כ"ב) בשם רש"י גירסה אחרת, שבה גם האשה יכולה לכפות את בעלה לעלות רק לא"י, ואילו בסיפא של המשנה- רק הבעל יכול לכפות לעלות לירושלים. אולם שיטה זו היא דחוקה, והוא בעצמו אומר שלא כך פירשו הרמב"ם (פירוש המשנה), המאירי, והכפתור ופרח (סקכ"ח, אות י"א).
אחרים ניסו לתרץ (הרב י. שציפאנסקי, א"י בספרות התשובות, ח"א, ע"מ קפ הערה 128( שמה שהאשה כופה את בעלה לעלות, אע"פ שאין לה קניין בארץ (כל עוד היא ברשות בעלה) ולא שייך בה חיוב מצוות התלויות בארץ (מהטעמים שהזכרנו לעיל), מכל מקום יש בה תוספת איסורים ואזהרות בארץ ישראל (וכך גם ביחס לאיסורים שבירושלים), והשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ועצם ההימנעות מהאיסורים וההזהרות הללו, נחשבים כ'מצווה' ומאפשרים לה לכפות על בעלה לעלות או להוציא ולתן כתובה.
גם לפי הסברו של הרב טוקצינסקי, שבו אנו אומרים שהיכולת לכפות את בן הזוג לעלות נובעת מדין 'ארץ ועיר מולדת', ניתן להקשות: שהרי מתוך העיון בדברי התוספתא, נראה שרק לבעל יש את היכולת להשיב את אשתו לארץ / עיר מולדתו, ואילו האשה במקרה כזה נמשכת אחר הבעל ? אמנם לפי הרמ"א בשם רבנו תם (אבן העזר ע"ה, א) שפסק שכאשר שניהם באים מארץ אחת, ונשא אותה בארץ אחרת- יכולה לכוף אותו לשוב אל ארץ מוצאם- לא קשה, שהרי ניתן לומר שזהו הדין ממש ביחס של שאר הארצות לארץ ישראל, אולם לשאר הפוסקים (רמב"ם, טוש"ע) שהבינו שרק הבעל יכול להשיב אל ארץ מולדת- חוזרת הקושיה כיצד היא יכולה לכפות את הבעל לעלות (או להוציא ולתן כתובה)? הרב טוקצינסקי תירץ ('עיר הקודש והמקדש' ח"ב, פרק טו, ב) שלארץ ישראל ולירושלים יש תוקף יותר חוקי מכל שאר ארץ מולדת שאיננה אלא ארעית זמנית ופרטית, שלא כארץ ישראל וירושלים שהם נצחיות ותמידיות- ולהן ניתן תוקף חוקי יותר גדול, ששניהם יכולים לכוף זה את זה. אולם לפי דבריו, מוכח שהטעם של המשנה 'הכל מעלין' הוא איננו השתקפות של הדין הפשוט של התוספתא, ואכן שייך בו התערבות של תקנת חכמים (לתת לו 'תוקף חוקי' יותר גדול) וחידוש גדול יותר.
שאלתי את השאלה הזו לרב יונתן רוזין שליט"א, והוא הביא לי כיוון מחשבה נוסף: שברגע שהאשה מחליטה לעלות לארץ ישראל, הרי שבאופן תיאורטי היא כאילו נמצאת כבר בארץ, והואיל וגם מקום המוצא של הבעל באופן תיאורטי הוא בארץ- הרי שכאשר הבעל רוצה להישאר בחוץ לארץ, זה כאילו שהוא מבקש להעביר את האשה ממקומם הראשון למדינה אחרת (והדין הרגיל הוא שיוציא ויתן כתובה). כשם שיש יחס כזה בין ארץ ישראל לשאר הארצות- כך הוא היחס שבין ירושלים לשאר חלקי הארץ.
הארץ וירושלים בימינו.[עריכה | עריכת קוד מקור]
בירור נוסף שעלינו לעשות, הוא מה תוקף דין המשנה בימינו.
ישנם ראשונים שרצו לומר, שכיום אין כלל אפשרות לבני הזוג לכפות אחד את השני. העיקרי שבהם, הוא רבנו חיים מבעלי התוספות (קי ע"ב, תוד"ה הוא אומר לעלות). לדעתו, דין המשנה נועד בכדי לאפשר לבני הזוג לקיים את המצוות התלויות בארץ. על כן, כיום- כאשר איננו יכולים להיזהר במצוות התלויות בארץ- אין מצווה לדור בארץ. האחרונים ניסו לבאר את דבריו: בית הלוי (חלק ב, סימן נ אות ג) הסביר, שלדעתו מצוות יישוב הארץ נועדה בכדי שנוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ועל כן כיום כאשר איננו בקיאים בהן- פקעה המצווה. אולם דבריו הם מעט קשים, שהרי המשנה נאמרה לאחר החורבן, ומוכח מהמשך הגמרא מכמה אמוראים שגם בזמן הזה יש איסור לצאת מארץ ישראל (ואם כן מוכח שמצוות יישוב הארץ עודה תקפה)! האבני נזר (שו"ת אבני נזר יו"ד ס' תנד, ד) הסביר בדעתו, שמצוות יישוב ארץ ישראל אכן נוהגת גם בימינו לאנשים הבקיאים במצוות התלויות בה, אולם לאלו שאינם בקיאים – אין מצווה, בכדי שלא יבואו לידי מכשול. אחרים רצו לבאר בשיטתו , שאין הכוונה רק למצוות התלויות בארץ, אלא לכל מצוות התורה, שהעוון על אי-עשייתם בארץ חמור יותר.
אולם רבים אשר דחו את שיטתו. והוכיחו ממקומות רבים, שמצוות יישוב ארץ ישראל נוהגת אף ביום הזה. ראשית כל, דברים אלו מפורשים ברמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם (מצוות עשה ד) שהבין שמצוות יישוב הארץ לא נובעת מקיום המצוות שעליה, ויש לה קדושה עצמית שתקפה לדורות. והנועם ט"ז (עמ' נא) כתב ששיטת הרמב"ן היא שיטת כל הפוסקים מהרי"ף עד השו"ע. גם הכפתור ופרח (פרק י) הוכיח שקדושת הארץ לא פסקה לאחר החורבן, ועדיין קיימת המצווה ליישב בה. המהרי"ט (שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד ס' כח) התייחס לדברי ר' חיים, והקשה עליו משאר הראשונים שכלל לא התייחסו לדבריו ופסקו את דין המשנה גם לימינו. לבסוף, הוא כתב שדברים אלו נכתבו ע"י תלמיד טועה, ואין לסמוך עליהם.
טעם נוסף הנזכר בתוספות (שם) הוא שכיום דין המשנה אינו תקף מפני סכנת הדרכים. יש כאלו שניסו לדייק משאר הפוסקים שהזכירו את דין המשנה כפשוטו (כמו הרמב"ם, הרא"ש והטור) שלדעתם, אין חילוק בין זמן של סכנה לזמן שאין בו סכנה , אולם רוב הפוסקים הבינו שכולם מסכימים שאין הכרח לכפות כאשר יש סכנה. וכך גם כתב בשו"ע (אבן העזר, סי' ע"ה סע' ה, בשם 'יש אומרים'). אולם מוכח לדייק מדבריו, שאין הכוונה שעיקר הדין אינו תקף בימינו, אלא שכל עוד יש סכנת דרכים- אין אפשרות לכפות. על כן, בימינו, שכבר אין סכנת דרכים חריגה, נראה שדין המשנה שוב תקף .
אחרים סוברים, שכיום רק לבעל יש אפשרות לכפות את אשתו לעלות. הרמ"ה הוכיח זאת מתוך ניסיון ליישב את הסתירה בין הבבלי (קי ע"ב) שבו מוזכר שכל אחד מבני הזוג יכול לכפות את השני לעלות, לירושלמי (פרק יג, הלכה יא) ששם מוזכר שרק הבעל יכול לכפות את אשתו. תירץ הרמ"ה: שהבבלי מדבר על הזמן שבית המקדש קיים, והירושלמי עוסק לאחר חורבן הבית. והסיבה לכך היא מכיוון שכאשר בית המקדש היה קיים, אזי היה מצווה יותר גדולה ליישוב הארץ וירושלים. השלטי גיבורים (סה ע"ב בדפי הרי"ף, אות א) דחה את דבריו, שאם כן- מדוע כיום (לאחר החורבן) הבעל עדיין יכול לכפות את אשתו לעלות? ועל כן הראשונים תירצו את הירושלמי באופן אחר, שבכל אופן יתאים לדברי הבבלי .
הרי"ף (כתובות, סה ע"ב בדפי הרי"ף) הביא את המשנה להלכה, ומשמע שהוא פוסק אותה גם לימינו. וכן הרמב"ם (אישות יג יט-כ) והשו"ע (אה"ע, עה ג-ד) שלא חילקו בין זמן המקדש להיום. בעניין היכולת לכפות לעלות לירושלים, מלבד הראשונים שהזכרנו לעיל- שפסקו דין זה להלכה, גם ראשונים שסוברים שדין העלייה לארץ ישראל כיום לא תקף (או משום שלדעתם בטלה קדושת הארץ, או משום שהטעם לכפייה היא משום קיום המצוות התלויות בארץ שכיום אינו חל על מי שאינו בקיא בכך), דין הכפייה לירושלים נשאר תקף גם היום . וזה מפני שלדעתם הטעם לעלות לירושלים הוא מפני הקדושה, וקדושת ירושלים לא בטלה , או מפני ההישמרות מן האיסורים המיוחדים הנוהגים בירושלים גם בימינו .
העלייה לירושלים בימינו: לפנים מן החומות או גם לשכונות החדשות.[עריכה | עריכת קוד מקור]
במאה וחמישים שנה האחרונות ברוך ה' החלה העיר ירושלים להתרחב אל מחוץ לחומות העיר העתיקה . עם התרחבות העיר לשכונות החדשות, התעוררה השאלה ההלכתית (בין היתר): מה יהיה הדין בייחס לכפייה של אחד מבני הזוג לעלות לשכונות החדשות? יש אחרונים שרצו לומר שדין המשנה שייך רק לירושלים שלפנים מן החומה (המקודשת). וניתן לומר שסברתם נובעת מההבנה שסיבת היכולת לכפות לעלות לירושלים נובעת דווקא: א. מפני שיש בישיבתה חלק מהותי ממצוות יישוב הארץ, ואילו הישיבה מחוץ למקום המקודש שווה למצוות הישיבה בשאר חלקי הארץ. ב. מפני המעלה היתירה של מקום המגורים במקום שיש בו קדושה יתירה (הנמצאת רק לפנים מן החומות) . ג. מפני המצוות היתירות הנוהגות דווקא בירושלים שלפנים מן החומה.
אמנם, אחרים סוברים שיש מקום להרחיב את דין המשנה ולכפות את אחד מן בני הזוג לעלות אף לשכונות החדשות:
הרב עובדיה הדאיה (שו"ת ישכיל עבדי ח"ו סי' יז א) סובר שהמעלה היתירה בקדושה של השכונות הקרובות למקום המקדש, הייתה אמורה לאפשר לבני הזוג לכפות זה את זה לעלות אליהן, אולם לבסוף הוא מסתייג מדבריו ואומר שלא נוהגים לכפות לעלות לשכונות שמחוץ לחומות. וכך הוא כותב בתחילת דבריו: "ירושלים החדשה מקודשת יותר משאר ערי ארץ ישראל שהרי עתה שנתרחב הישוב ונתקרבנו כולם לירושלים העתיקה, דנים אותה כירושלים העתיקה... מכיוון שכל הקרב אל הקודש הוא יותר קדוש מהרחוק... ומכיוון שכן דנים בה את אותה הלכה של הכל מעלין לירושלים".
הרב נחום שפירא (הר הקודש עמ' קכו) סובר שניתן לכפות את בן הזוג לעלות אף לשכונות החדשות, מפני שהיישוב בשכונות החדשות מסייע בחיזוק היישוב של ירושלים שבתוך החומות. וכך גם כותב הרב טוקצינסקי (עיר הקודש והמקדש ח"ב, פט"ו), למי שאינו מקבל את הסברה של ירושלים כ'עיר מולדת': "...הא דאמרו הכל מעלין לירושלים זוהי משום חשיבות ישוב עיר הקודש. ועל כל פנים, מסתבר שגם זה היושב בפרברי העיר וקשור בעניינים הכלליים אל העיר הרי זה מיישב את העיר ונחשב ליושב ירושלים...".
למי שסובר שהטעם לכפייה לעלייה לירושלים נובע משום 'עיר מולדת', אין הכרח לומר שה'עיר מולדת' נמצאת דווקא לפנים מן החומה, ובכל דור ודור עיר המולדת מוגדרת כפי מצבה העכשווי. אולי כך ניתן להסביר את השו"ת היכל יצחק (אבן העזר ב, סימן נז) שסובר שדין המשנה תקף לכל חלקי העיר מפני שכולה נקראת בשם ירושלים.
סיכום.[עריכה | עריכת קוד מקור]
סקרנו בקצרה את הכיוונים השונים לטעם האפשרות לכפות את בן הזוג לעלות לארץ ישראל, והבאנו לכך חמישה כיוונים מרכזיים: א. חלק מקיום מצוות יישוב ארץ ישראל (רמב"ן, ר"ן, רשב"ש). ב. לצורך קיום המצוות התלויות בארץ (רבנו חיים מבעלי התוספות, תשב"ץ) . ג. תקנת חכמים לצורך יישוב הארץ (ריטב"א, פאת השולחן). ד. היכולת לגור במקום שיותר קרוב לקדושה (חתם סופר). ה. חזרה אל ארץ מולדת (הרב טיקוצינסקי).
טעמים אלו הם משמעותיים, מפני שהם מסבירים לנו כיצד ניתן לכפות את העלייה לירושלים. הקשנו על הטעם של 'מצוות יישוב הארץ' – כיצד הוא בא לידי ביטוי ביישוב ירושלים באופן שונה משאר חלקי הארץ, והצענו תירוץ שיישוב ירושלים הוא חלק מהותי ממצוות יישוב הארץ וגם ליושבים בארץ יש ציווי ליישב את ירושלים. גם על הסברה שאומרת שטעם הכפייה נובע בכדי לאפשר את קיום המצוות התלויות בארץ, שאלנו: מה העדיפות של המצוות בירושלים שעבורה ניתן לכפות על בן הזוג לעלות גם כאשר כבר נמצאים בארץ? ותירצנו, שעצם ההימנעות מהאיסורים המיוחדים הנוהגים בירושלים- נחשבת כמצווה.
הסברנו מדוע דין המשנה כולל גם את הגברים וגם את הנשים, וראינו שיש מספר הסברים ליכולת של האשה לכפות את בעלה: או מפני שגם לה שייכת מצוות יישוב הארץ (למרות שהיא תחת בעלה וחייבת בכבודו) בכך שהיא נמנעת לעבור על האיסורים שבה, או מפני שכאשר הבעל מונע מאשתו לעלות לארץ- זה נחשב כאילו הוא רוצה להעבירה ממדינה למדינה (שבמקרה כזה חייב להוציא ולתן כתובה), או שמפני החשיבות של המגורים בירושלים- כללו חכמים את האשה בדין המשנה.
לאחר מכן, שאלנו האם גם בימינו בני הזוג יכולים לכפות אחד את השני לעלות לארץ ולירושלים, וראינו שיש לכך שלושה שיטות מרכזיות: א. כיום אין כלל אפשרות לכפות לעלות לארץ, מפני שאין חיוב ביישוב הארץ כאשר איננו בקיאים במצוות התלויים בה (על פי רבנו חיים בתוספות). ב. כיום, רק לבעל יש אפשרות לכפות את אשתו לעלות (בניגוד לזמן המקדש שבו שניהם היו כופים זה את זה), והסיבה לכך היא שכאשר בית המקדש היה קיים היה מצווה יותר גדולה ליישוב הארץ וירושלים, ואילו כיום המצווה פחתה והיא אינה כוללת את האשה (רמ"ה). ג. אין שינוי בדין המשנה, ושני בני הזוג יכולים כיום לכפות זה את זה לעלות לארץ ולירושלים, כל עוד אין סכנת דרכים ממשית (תוספות, וכך מדויק משאר הראשונים והשולחן ערוך).
בעניין מעמדה של ירושלים בימינו, הבאנו מחלוקת אחרונים האם ניתן לכפות את בן הזוג לעלות רק לתחומי העיר המקודשת, או שניתן לכפות גם כן לעלות לשכונות החדשות שמחוץ לחומות.