השכרת והשאלת כלים לגוי לשבת

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מקורות
משנה:שבת יט.
בבלי:רמב"ם שבת פרק ו טז
ירושלמי:שלחן ערוך אור"ח רמו א-ב

דין השכרת והשאלת כלים לגוי בשבת והנושאים המסתעפים

מקור הסוגיא[עריכה | עריכת קוד מקור]

בגמ' בשבת (יט.) מובאת ברייתא: תנו רבנן: לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, ברביעי ובחמישי מותר.

טעמי הברייתא בדברי הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרי"ף והרמב"ם (פ"ו הלכה טז מהלכות שבת) לא הביאו את הברייתא להלכה. וביאר הב"י (אור"ח רמו א) שהטעם הוא שברייתא זאת סוברת כב"ש, אך אנו שפוסקים הלכה כב"ה לא סוברים שהלכה כברייתא זו. אומנם שאר הראשונים ובראשם התוס' (שבת יט. ד"ה לא) סוברים שברייתא זאת היא אפילו לדעת ב"ה, ומסבירים אלו הראשונים שהטעם הוא שנראה כנוטל שכר שבת. וביאור הדבר מה החילוק בין ערב שבת לד' וה', כתב הב"י "דכיון דקרוב כל כך וסמוך לשבת נראה ששוכרו לשבת עצמה", מובן מזה שאם זה בד' וה' יהיה מותר, כיוון שאינו נראה כשוכרו לשבת עצמה.

אומנם רבינו יונה מקשה על שיטה זו, אם מדובר בכלים שאינם עושים מלאכה, מדוע שיהיה אסור להשכיר לגוי בערב שבת, הרי כה"ג לישראל מותר? לכן רבינו יונה חולק על טעם זה וסובר שכל דין זה נאמר רק בכלים שעושים בהם מלאכה, והטעם הוא משום שנראה כשלוחו.

הב"ח (תחילת סעי' ב) מסביר שהנקודה היא שאם משכירם בערב שבת, הרי הוא כמי שאמר לו לעבוד בשבת, מה שאין כן אם אמר לו בד' וה', כיוון שאין וודאות שיעבוד בשבת, הדבר מותר.

הט"ז (ס"ק א) ביאר ברבינו יונה שהנקודה שנראה כשלוחו, הכוונה שכיוון שהכלי עצמו עושה מלאכה, במקום להיות יושב ובטל, זה "נראה כשלוחו". (לא מצד הכסף שמגיע אלי כתוצאה מהעבודה, אלא שהכלי עצמו הולך ועושה מלאכה) אך בד' וה' אינו נראה כשלוחו. [ליישוב הקושיא של רבינו יונה נאמר שגבי ישראל, שאין חשש שנאמר ששוכרו לצורך השבת עצמה, כיוון שוודאי שלא שוכרו רק לצורך השבת, הדבר הזה מותר, משא"כ בגוי, ששייך לשוכרו לשבת עצמה, בזה אסרו לשוכרו בערב שבת, אלא ברביעי וחמישי בלבד.]

שיטת המרדכי והרוקח בשביתת כלים[עריכה | עריכת קוד מקור]

למרדכי והרוקח שיטה נוספת פה, המרדכי אומר בשם הרוקח שאדם שהשאילו לאמצע השבוע צריך ליקחנו קודם השבת. הב"י מעמיד שיטתם כב"ש ואין הלכה כמותם. אך הב"ח והדרישה (ס"ק ג) הקשו על זה איך אפשר לומר על עמודי העולם שפסקו הלכה כב"ש? והדרישה רצה ליישב שהכוונה שהשאילו באמצע השבוע עד אמצע השבוע הבא, ולכן צריך ליקחנו. אך מקשה ממקור נוסף שם מפורש במרדכי שאפילו מאמצע השבוע אסור משום שביתת כלים. הב"ח רצה ליישב אחרת, הוא אמר שפשט הש"ס ביח. שאפילו לדעת ב"ה יש שביתת כלים, וזה גופא שיטת המרדכי והרוקח, וע"כ הורה שאע"פ שרוב הפוסקים סוברים שאין בזה אפילו איסור דרבנן ראוי להחמיר.

פסיקת ההלכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

להלכה מסקנת הב"י וכ"כ בשו"ע כדברי הרי"ף והרמב"ם, שניתן להשכיר כלים אפילו בערב שבת. וכתב המשנה ברורה (ס"ק א) שאף לפי דעתם יש להשכיר בהבלעה בדווקא, ולא רק על שבת, כיוון שלא מצאנו מי שחולק על דין ששכר שבת אסור. הרמ"א הזדעק הרי יש סיעה של ראשונים ואחרונים שלא כתבו כן. ולכן כשהשו"ע הביא בסתם את הרי"ף והרמב"ם ואת רבינו יונה כיש אומרים, פסק הרמ"א כיש אומרים שזו שיטת רבינו יונה.

הביאור הלכה (ד"ה וכן עיקר) מסביר שבעצם יש פה שני צדדים, מי שסובר את הברייתא, וזהו תוס' ושאר הראשונים ואף רבינו יונה, והרמב"ם והרי"ף שלא סברו אותה. ולכן עצם מה שפוסקים כרבינו יונה, זהו כדעת רוב הפוסקים שסוברים את הברייתא, ולגבי החילוק, כיוון שעוד ראשונים סוברים כן, לכן מקילים ומחלקים בין כלים שעושים בהם מלאכה לכלים שאין עושים בהם.

דיני השאלת כלים לגוי בערב שבת ובשבת[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתוס' (שבת יט. ד"ה לא) מפורש שדווקא שכירות לגוי אסרה הברייתא אך השאלה מותרת. וכ"כ הב"י (ד"ה ודוקא) בשם עוד ראשונים. וכתב עוד שהשאלה בשבת תמורת יום בחול מותרת.

במקור הדברים בתוספתא: "משכיר אדם גומתו של מים לגוי ומחליף של שבת למוצאי שבת". וכתב בהגהות מיימוניות (הלכות שבת פ"ו אות פ) ומכאן הורה רבי במקום שמבשלין המלח שישכיר היהודי המחבת שלו לגוי והגוי יתן לו מחבת שלו ליום אחר. בעולת שבת (הוב"ד ביד אפרים) חלק על ההגהות וסובר שבתוספתא מדובר על שאיבת מים מגומא שאין בזה איסור שכר שבת, משא"כ מחבת ולדבריו יהיה ניתן להשכיר לגוי חדר בשבת, כיוון שמדובר בדבר שאין בו איסור מלאכה. וה"ה ביחס לסכין של מילה יהיה מותר להשכיר למוהל על מנת שיחזור וישאיל במוצאי שבת.

המג"א (ס"ק ג) פוסק כהגהות מיימוניות, שאין פה דיון כלל על שכר שבת, שאפי' בכלי שאין עושים מלאכה אסור, אלא וודאי מדובר בהבלעה והדיון מצד שליחות, ומזה למד למחבת שהשאלה כה"ג תהיה מותרת.

היד אפרים ביאר דברי העולת שבת, לא מצד שכר שבת, אלא שמתייחס לשאילת מים שמותרת, ואילו השאלת מחבת זו שכירות גמורה.

רע"א הסיק מדברי המג"א (ס"ק ד) מסקנה נוספת שדווקא בכלים שעושים בהם מלאכה מדבר הרמ"א, ובהם מותר בערב שבת, אך בכלים שאין עושים בהם מלאכה מותר אפילו בשבת עצמה [וראה עוד לקמן]. וסייג הביאור הלכה דבריו שכוונתו בעיר שמוקפת חומה, שלא יהיה כשלוחו לעניין הוצאה.

הביאור הלכה (ד"ה ולא אמרינן) דן לפ"ד האחרונים הללו האם מותר להשאיל לגוי בשבת, על מנת שיתן לישראל יותר מיום אחד בחול. והוא מסביר שלפי הב"י שנקט שהטעם להיתר כיוון שלא נוקט לשון שכירות ממש, אזי בכה"ג יהיה מותר, שסוף סוף אי"ז שכירות (וכ"כ באשל אברהם ס"ק א). אך לפי הגר"א שהטעם הוא משום שאין ליהודי רווח כתוצאה מהשאלה זאת, אלא מדובר בהחלפה בלבד, בזה לכאורה יהיה אסור, ונשאר בצ"ע.

עיון בגר"א (סעיף א ד"ה אע"ג שמתנה) מלמד שהוא בעצם מסביר את התוספתא המדוברת עפ"י שיטת הרא"ש, שכיוון שהרא"ש כתב שטעם האיסור להשכיר כלים, הוא משום שאסור להרוויח משבת, א"כ מש"כ "משכיר" בתחילת התוספתא ואח"כ כתוב "להחליף" כיוון שהכוונה בהשכרה שאינה השכרה ממש אלא החלפה.

דברי הגר"א הובאו גם במשנה ברורה ס"ק א, שם המשנה ברורה מבאר מדוע יש חלוקה בין השכרה בערב שבת לד' וה': הוא מסביר שהשכרה בערב שבת היא וודאי למטרת רווח משבת, הישראל הוא היוזם, שרוצה שהכלי שלו יעבוד בשבת, והוא ירוויח ממנו. אומנם אם יעשה כן ביום ד וה' אין הוא נראה כיוזם, אלא הגוי רוצה בכלי, ולכן אין הוא נראה כשלוחו והדבר מותר.

השאלה בשבת עצמה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מקור הדין וטעמי הראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשבת (יח:) מובאת ברייתא ביחס למכירה והשאלה לגוי שצריך לדעת ב"ה (אליבא דר"ע) לצאת מפתח ביתו קודם השבת. הטעם הוא, לדעת הסמ"ג, משום שיחשדו שציווה לגוי שיוליכנו. [הסמ"ג והתרומה- כתבו שהטעם הוא שיאמר שצווהו להוציאו לרשות הרבים. אומנם הנחלת צבי (עטרת צבי ס"ק ג מובא באליה רבה) כתב שהטעם הוא שיחשדו שאמר להוציא חוץ לתחום והקשה האליה רבה מהיכן למד כן?] ולפי דעת הרמב"ם (פ"ו הלכה יט) הטעם שנראה כעשה איתו את העסק בשבת.

הב"י הביא דברי הראשונים האלו (רמו-ב ד"ה ומכל) והשמיט טעמו של הרמב"ם. והתקשה המג"א (ס"ק ו) מה הסיבה שהשמיט? ועוד שיש בזה נפק"מ שלפי הטעם של הסמ"ג בעיר שמוקפת חומה, אין בעיה של הוצאה ומותר להוציא בשבת משא"כ לרמב"ם אין חילוק בזה? ובאליה רבה (אות ח) כתב שכיוון שגדולי רבותינו הראשונים ראו הרמב"ם וחלקו עליו, לכן לא הביאו.

הלכה למעשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשו"ע (רמו-ב) כתב כטעמם של הסמ"ג והתרומה שאסור להשאיל בשבת, מפני שהרואה סבור שישראל ציווהו להוציאו.

השאלה לגוי במקום שאין רשות הרבים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מה הדין במקום שאין רה"ר, כמו אצלנו שרוב המקומות נחשבים ככרמלית, שהרי אנחנו פוסקים כדעות שרשות הרבים הוא רק במקום שבוקעים שישים ריבוא? המג"א כתב שאם יש צורך יש לסמוך על הב"י שטעם האיסור משום חשש הוצאה ובזה שאין מותר. אומנם הב"ח חולק ואוסר שאמירה לגוי אפי' באיסורי דרבנן נאסרה, ועוד שלא פלוג, ועוד בכלים שעושים בהם מלאכה יש עוד חשש שמיחזי כשלוחו.

הט"ז הסכים למג"א שבמקום שמוקף חומה יהיה מותר לגוי להוציא חפץ אלא שבסימן רנב נראה שסותר שיטתו- שם השו"ע (רנב-א) כתב שמותר למכור לגוי "ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום" – וכתב שם הט"ז את דברי הרמב"ם. הפרי מגדים (אשל אברהם רמו- ו) יישב שבשאלה הקלו ובשכירות החמירו וחששו לדעת הרמב"ם. ואי אפשר להתיר בשכירות של כלי, על סמך זה שהרואים יאמרו שהשאילו להם מפני שהאמת שהשכיר להם. (מג"א רנב-ד, אשל אברהם רנב-ד).

המחצית השקל (רמו- ו) הביא שאלת תורת השלמים מדוע באמת לא חוששים שיחשדו שציווה לגוי שיעבירנו ד' אמות ברה"ר, ואיסורים אחרים? ומיישב שמזה מוכח שכל החשש של החכמים היה רק מצד שעת ההוצאה, אך לאיסורים שיקרו אח"כ לא חששו, כיוון שהם אינם יודעים שהחפץ הוא של ישראל. אומנם קצת קשה על זה שהט"ז בהלכות פסח כתב שמותר לתת לגוי הרבה חמץ בערב פסח שחל בשבת, כיוון שלדידן אין רה"ר גמורה ועסק מצווה הוא, אלא שיש להקפיד שלא יוציאנו חוץ לתחום. ובט"ז הזה כתוב שהחשש הוא הוצאה חוץ לתחום. יישב המחצית השקל שבאמת החשש הוא רק הוצאה חוץ לביתו, אלא שבמקרה שהגוי לא גר בעיר, ומי שיראנו מוציא יבין שהוא מוציא חוץ לתחום ובזה יש לאסור.