יאוש שלא מדעת

מקורות
משנה:	בבא מציעא ב א
בבלי:	בבא מציעא כב,ב
ירושלמי:	בבא מציעא ב א, דף ח ע"ב
רמב"ם:	הלכות גזילה ואבידה (יד,ה)
שולחן ערוך:	חושן משפט (רסב ג)

יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של אדם שמוצא אבידה, האם יאוש של הבעלים "בכח" נחשב כמו שהתייאש "בפועל".

מקור הדין בגמרא

הגמרא (ב"מ כא ב) מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש, והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה.

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש.

ביאור שיטת רבא

הגמרא (ב"מ כא ב) מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ורש"י (שם) מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ורבינו יהונתן מלוניל כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר שיעורים המצוינים הביא את הקהלות יעקב (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה הקהלות יעקב (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת הריטב"א (ב"מ כא ב), מובא בשטמ"ק (שם), לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, והתוספות (שם) סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, והמג"ש סובר שאין מחלוקת בין התוס' לריטב"א, ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר יהגה האריה (ב"מ כא ב) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!

ומתרץ (שם) שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שהגמרא (שם) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם" אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ.

ה"ברכת אברהם" (שם) כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש.

מהר"ץ חיות (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם, וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש

ביאור המחלוקת

ע"פ הגמרא (שם) בדבר שיש בו סימן גם לאביי וגם לרבא אינו יאוש, אף אם שומעים את המאבד מתייאש בפועל כיוון שהחפץ בא לידי המוצא באיסור (המאבד אומר שיקבל את החפץ עם הסימנים שיש בידו לפני שמתייאש).

אם האדם מצא חפץ בזוטו של ים (גאות) או מנהר שעלה על גדותיו ושטף את מה שהיה שם גם אם יש סימן מותר למוצא להשתמש בחפץ.

אביי ורבא נחלקו בדבר שאין בו סימן. לשיטת אביי במקרה כזה אינו יאוש כיוון שבעל החפץ לא יודע על נפילת החפץ ולכן לא התייאש. לשיטת רבא מקרה כזה נחשב ליאוש כיוון שמייד כשישים לב לאיבוד החפץ יתייאש כיוון שאין בו סימן.

ראיות לכאן ולכאן

הגמרא מביאה 12 ראיות, רובן לשיטת רבא וחלקן לשיטת אביי. הסימן לראיות הוא: פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז:

• פירות
• מעות
• עיגולי דבילה
• לשונות של ארגמן
• המוצא מעות
• מאימתי
• קציעות
• הגנב
• שטף
• כיצד
• כ* כ* ס
• עודהו
• יצתה זו

פסיקה

הרמב"ם (גזילה ואבידה יד,ה) פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

ראו גם

• אבידה

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• יאוש שלא מדעת בויקיפדיה
• ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד, באתר ישיבה

לעיון נוסף

• ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
• ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
• אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
• קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
• ס' שיטות קמאי ע' שפט.