450
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "ביטול חמץ"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
מ
←פירוש רש"י: תקלדה
מ (←פירוש רש"י: תקלדה) |
|||
| (15 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{מקורות|פסחים ג ז|פסחים ד ב; ו ב; ז א|פסחים ב ב|חמץ ומצה ב א-ב; ג ז-ח|אורח חיים תלד ב-ד}} | {{מקורות|פסחים ג ז|פסחים ד ב; ו ב; ז א|פסחים ב ב|חמץ ומצה ב א-ב; ג ז-ח|אורח חיים תלד ב-ד}} | ||
גדר ביטול חמץ מן התורה, ותקנת חכמים לבטל את החמץ בערב פסח קודם שיגיע זמן איסורו, אף על פי שבודק אחריו ומבערו. | גדר ביטול חמץ מן התורה, ותקנת חכמים לבטל את החמץ בערב פסח קודם שיגיע זמן איסורו, אף על פי שבודק אחריו ומבערו. | ||
| שורה 25: | שורה 24: | ||
=== שיטת התוספות וסייעתו === | === שיטת התוספות וסייעתו === | ||
מכח הקושיות על רש"י, מפרש '''ר"י''' שם בתוספות (ד ב ד"ה מדאורייתא), שבביטול אין מצות 'תשביתו', אלא הוא מועיל מדין הפקר שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שמאחר שביטלו הרי הוא הפקר וכאילו אינו ברשותו. והוסיפו התוס' שאף שבסתמא צריך [[להפקיר בפני שלושה]], מדראורייתא לא צריך. וכן הביאו ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה ב ב) וב'''אור זרוע''' (ב פסחים רמד) בשם רבנו תם, והוא ב'''ספר הישר''' (חידושים שלט). | מכח הקושיות על רש"י, מפרש '''ר"י''' שם בתוספות (ד ב ד"ה מדאורייתא), שבביטול אין מצות 'תשביתו', אלא הוא מועיל מדין הפקר שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שמאחר שביטלו הרי הוא הפקר וכאילו אינו ברשותו. והוסיפו התוס' שאף שבסתמא צריך [[הפקר בפני שלושה|להפקיר בפני שלושה]], מדראורייתא לא צריך. וכן הביאו ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה ב ב) וב'''אור זרוע''' (ב פסחים רמד) בשם '''רבנו תם''', והוא ב'''ספר הישר''' (חידושים שלט). | ||
<BR/>לפירוש זה הסכים ה'''ר"ן''' (ו א ד"ה ד"ה הבודק צריך שיבטל, דפי הרי"ף א א ד"ה ומהו ענין הביטול), שכתב שביטול זה דין הפקר יש לו, והוכיח כן מהא דהביאה הגמרא דין דעוקצי תאנים, ששם ודאי דין הפקר יש להם, וכן ה'''ריטב"א''' (ו א ד"ה אמר רב יהודה) בשם רבו ה'''רא"ה''', והביא כמה ראיות לכך שמהתורה אין צורך להפקיר בפני שלושה. וכן משמע שהסכים לשיטה זו ה'''רא"ש''' בתשובה (יד ג), וכן משמע ב'''סמ"ג''' (עשין לט)<ref>שהביא קושיית ר"ת על רש"י, וכתב כשיטת רש"י. אך קצת קשה מהמשך דבריו, שלענין הגדרת הביטול הביא לשון הרמב"ם, שסובר שהביטול הוא השבתת החמץ ועשייתו כעפר. וכנראה שהביאו רק לענין אופן הביטול, אך אינו סובר שזוהי השבתה האמורה בתורה. וצ"ע אם סובר הסמ"ג שגם הרמב"ם ס"ל כדעת התוס' בזה.</ref>. וכן הסכים ה'''רשב"ץ''' (מאמר חמץ ה). | <BR/>לפירוש זה הסכים ה'''ר"ן''' (ו א ד"ה ד"ה הבודק צריך שיבטל, דפי הרי"ף א א ד"ה ומהו ענין הביטול), שכתב שביטול זה דין הפקר יש לו, והוכיח כן מהא דהביאה הגמרא דין דעוקצי תאנים, ששם ודאי דין הפקר יש להם, וכן ה'''ריטב"א''' (ו א ד"ה אמר רב יהודה) בשם רבו ה'''רא"ה''', והביא כמה ראיות לכך שמהתורה אין צורך להפקיר בפני שלושה. וכן משמע שהסכים לשיטה זו ה'''רא"ש''' בתשובה (יד ג), וכן משמע ב'''סמ"ג''' (עשין לט)<ref>שהביא קושיית ר"ת על רש"י, וכתב כשיטת רש"י. אך קצת קשה מהמשך דבריו, שלענין הגדרת הביטול הביא לשון הרמב"ם, שסובר שהביטול הוא השבתת החמץ ועשייתו כעפר. וכנראה שהביאו רק לענין אופן הביטול, אך אינו סובר שזוהי השבתה האמורה בתורה. וצ"ע אם סובר הסמ"ג שגם הרמב"ם ס"ל כדעת התוס' בזה.</ref>. וכן הסכים ה'''רשב"ץ''' (מאמר חמץ ה). | ||
<BR/>לפירוש זה הסכים גם ה'''מאירי''' (ב א ד"ה והוא, ו א ד"ה כבר, מגן אבות ענין יח), שכתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, אף שתרגומה ביטול, מ"מ עיקרה הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ומצאנו לשון השבתה שהוא כליון, כמו 'אשביתה מאנוש זכרם', אף כאן הציווי להשביתו מן העולם. אלא שמ"מ גם אם ביטל את החמץ בלי לבערו, הרי כבר אינו שלו ואינו עובר עליו, כמו שמבואר להדיא שהולך לשחוט את פסחו וכו'. | <BR/>לפירוש זה הסכים גם ה'''מאירי''' (ב א ד"ה והוא, ו א ד"ה כבר, מגן אבות ענין יח), שכתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, אף שתרגומה ביטול, מ"מ עיקרה הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ומצאנו לשון השבתה שהוא כליון, כמו 'אשביתה מאנוש זכרם', אף כאן הציווי להשביתו מן העולם. אלא שמ"מ גם אם ביטל את החמץ בלי לבערו, הרי כבר אינו שלו ואינו עובר עליו, כמו שמבואר להדיא שהולך לשחוט את פסחו וכו'. | ||
על | על שיטה זו של רבנו תם, הקשו הראשונים מספר קושיות, הובאו ב'''רמב"ן''' (פסחים ד ב) וב'''מגן אבות''' למאירי (ענין יח): | ||
* לא מצאנו בלשון התנאים והאמוראים בשום מקום, שקראו לביטול חמץ 'הפקר'. | * לא מצאנו בלשון התנאים והאמוראים בשום מקום, שקראו לביטול חמץ 'הפקר'. | ||
* גם במקומות אחרים מצאנו הבדל בין לשון 'ביטול' ללשון הפקר, כגון 'ביטול רשות' בעירובי חצרות, 'בטול עבודה זרה' וכד', שודאי אינם משום הפקר. | * גם במקומות אחרים מצאנו הבדל בין לשון 'ביטול' ללשון הפקר, כגון 'ביטול רשות' בעירובי חצרות, 'בטול עבודה זרה' וכד', שודאי אינם משום הפקר. | ||
| שורה 40: | שורה 39: | ||
ה'''ר"ן''' בחידושיו שם, התייחס לכמה מקושיות אלו, וכתב לתרץ שיש הבדל בין חמץ לשאר הפקר, שחמץ כיון שמצד הדין אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לכן די בגילוי דעת בלבד, שלא ניחא לו שיהיה לו שום זכות בחמץ זה, וכן הוא ב'''ריטב"א''' שם בשם ה'''רא"ה'''. | ה'''ר"ן''' בחידושיו שם, התייחס לכמה מקושיות אלו, וכתב לתרץ שיש הבדל בין חמץ לשאר הפקר, שחמץ כיון שמצד הדין אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לכן די בגילוי דעת בלבד, שלא ניחא לו שיהיה לו שום זכות בחמץ זה, וכן הוא ב'''ריטב"א''' שם בשם ה'''רא"ה'''. | ||
<BR/>ובספר '''מגן אבות''' (ענין יח) האריך | <BR/>ובספר '''מגן אבות''' (ענין יח) האריך והרחיב ליישב כל הקושיות הנ"ל על רבנו תם: | ||
* מה שלא מצינו בתלמוד לשון | * מה שלא מצינו בתלמוד לשון הפקר, הוא מפני שאין הכוונה שהוא הפקר גמור, אלא כעין הפקר שלא יהיה קרוי ממונו, אלא כעפר המונח לדריסת הכל. ואילו היתה כוונתו להפקר גמור עד שיזכה בו אחר, הרי זה האחר עובר עליו. | ||
* ומטעם זה נזכר לשון 'ביטול' כאן כמו ביטול רשות וכד', כיון שהוא רק כעין הפקר, שהוא כמו ייאוש שלא לתת עליו לב ליטלו לעולם, ולא מפני שהוא של אדם אחר. | * ומטעם זה נזכר לשון 'ביטול' כאן כמו ביטול רשות וכד', כיון שהוא רק כעין הפקר, שהוא כמו ייאוש שלא לתת עליו לב ליטלו לעולם, ולא מפני שהוא של אדם אחר. | ||
* אין הלכה כר' יוסי שבעינן שיבוא ההפקר לרשות מקבל. ומצאנו בתלמוד בכמה מקומות שנזכר הפקר בלא זכיית האחר בו, לפי שהלכה כחכמים. ואף רבא שם בגמרא דחה טעם זה גם אליבא דר' יוסי. | * אין הלכה כר' יוסי שבעינן שיבוא ההפקר לרשות מקבל. ומצאנו בתלמוד בכמה מקומות שנזכר הפקר בלא זכיית האחר בו, לפי שהלכה כחכמים. ואף רבא שם בגמרא דחה טעם זה גם אליבא דר' יוסי. | ||
| שורה 54: | שורה 53: | ||
<BR/>וכתב הרמב"ן שכל זה ייתכן ונכון הוא לומר גם בדעת רש"י ודעימיה, שכתבו שזוהי כוונת התורה בציווי 'תשביתו', דהיינו שיהיה בעיניו כשרוף שרואה אותו כעפר ואפר ואינו רוצה בקיומו. וכמו שמצאנו שזוהי 'השבתה' האמורה בכל מקום, כגון "שביתה ממלאכה". | <BR/>וכתב הרמב"ן שכל זה ייתכן ונכון הוא לומר גם בדעת רש"י ודעימיה, שכתבו שזוהי כוונת התורה בציווי 'תשביתו', דהיינו שיהיה בעיניו כשרוף שרואה אותו כעפר ואפר ואינו רוצה בקיומו. וכמו שמצאנו שזוהי 'השבתה' האמורה בכל מקום, כגון "שביתה ממלאכה". | ||
<BR/>אמנם הוסיף הרמב"ן שמלשון ה'''ספרי''' (ראה קלא) נראה לא כך, שהרי הספרי לומד דין הביטול בלב מן הפסוק 'לא יראה לך שאר', כלומר, שאין זה ממצוות 'תשביתו', אלא שכל שביטל את החמץ אין זה בגדר 'לך', לפי שהוא כעפר ואין לו דין ממון אלא יצא הוא מרשותך. וגם הביא ראיה מן ה'''ירושלמי''' (פסחים ב א) רבי אומר 'תשביתו שאור מבתיכם' דבר שהוא בל יראה ובל ימצא, ואי זה זה שריפה. | <BR/>אמנם הוסיף הרמב"ן שמלשון ה'''ספרי''' (ראה קלא) נראה לא כך, שהרי הספרי לומד דין הביטול בלב מן הפסוק 'לא יראה לך שאר', כלומר, שאין זה ממצוות 'תשביתו', אלא שכל שביטל את החמץ אין זה בגדר 'לך', לפי שהוא כעפר ואין לו דין ממון אלא יצא הוא מרשותך. וגם הביא ראיה מן ה'''ירושלמי''' (פסחים ב א) רבי אומר 'תשביתו שאור מבתיכם' דבר שהוא בל יראה ובל ימצא, ואי זה זה שריפה. | ||
<BR/>בסוף דבריו, מסכם הרמב"ן שהביעור הטוב ביותר הוא השריפה או איבוד החמץ מן העולם, ואם ביטלו אפילו | <BR/>בסוף דבריו, מסכם הרמב"ן שהביעור הטוב ביותר הוא השריפה או איבוד החמץ מן העולם, ואם ביטלו אפילו בלבו בלבד יצא, וכן אם הפקירו יצא. וכעין זה כתב גם המאירי ב'''מגן אבות''' (ענין יח) בסוף דבריו. | ||
== חמץ ידוע ושאינו ידוע == | == חמץ ידוע ושאינו ידוע == | ||
=== אם מועיל ביטול לחמץ ידוע === | === אם מועיל ביטול לחמץ ידוע === | ||
בחלק מהנוסחאות של ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה ב ב) | בחלק מהנוסחאות של ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה ב ב) כתוב "ומהי השבתה זו האמורה בתורה, היא שיסיר החמץ '''הידוע לו מרשותו, ושאינו ידוע יבטלו בלבו''' וישים אותו כעפר...". כלומר שביטול מועיל רק בחמץ שאינו ידוע, אך בחמץ הידוע חייב לבערו. וכן כתב ה'''ארחות חיים''' (א חמץ ומצה לג, לז) בדעת הרמב"ם. | ||
<BR/>ה'''כסף משנה''' הביא נוסחה זו שהיתה גם לפניו, וכתב לבאר הדברים, שמהתורה סגי בביעור או ביטול, ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו מתי מועיל ביטול ומתי בעינן שריפה. והם אמרו שבחמץ ידוע צריך ביעור, ובשאינו ידוע סגי בביטול. אבל בסוף דבריו דחה גירסה זו וכתב שאי אפשר ליישבה, שהרי הגמרא אומרת 'שמא ימצא גלוסקא וכו' וכי משכחת לה ליבטלה', הרי שמהתורה די בביטול בלבד אפילו בחמץ ידוע. ובאמת בנוסחאות מדוייקות לא כתוב חילוק בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע. | <BR/>ה'''כסף משנה''' הביא נוסחה זו שהיתה גם לפניו, וכתב לבאר הדברים, שמהתורה סגי בביעור או ביטול, ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו מתי מועיל ביטול ומתי בעינן שריפה. והם אמרו שבחמץ ידוע צריך ביעור, ובשאינו ידוע סגי בביטול. אבל בסוף דבריו דחה גירסה זו וכתב שאי אפשר ליישבה, שהרי הגמרא אומרת 'שמא ימצא גלוסקא וכו' וכי משכחת לה ליבטלה', הרי שמהתורה די בביטול בלבד אפילו בחמץ ידוע. ובאמת בנוסחאות מדוייקות לא כתוב חילוק בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע. | ||
<BR/>ב'''לחם משנה''' כתב שגם לפי הגירסה שמחלקת בין ידוע לשאינו ידוע, יש לומר שהכוונה היא שהדרך היותר נכון היא לבערו, אלא שאם ביטלו גם כן סגי בהכי. | <BR/>ב'''לחם משנה''' כתב שגם לפי הגירסה שמחלקת בין ידוע לשאינו ידוע, יש לומר שהכוונה היא שהדרך היותר נכון היא לבערו, אלא שאם ביטלו גם כן סגי בהכי. | ||
| שורה 79: | שורה 78: | ||
ה'''צל"ח''' (ו ב ד"ה רש"י ד"ה הבודק) הקשה שדברי רש"י סותרים עצמם, שבתחילה כתב שיבטל בלבו, ומיד בסמוך הוסיף שאומר בפה. | ה'''צל"ח''' (ו ב ד"ה רש"י ד"ה הבודק) הקשה שדברי רש"י סותרים עצמם, שבתחילה כתב שיבטל בלבו, ומיד בסמוך הוסיף שאומר בפה. | ||
<BR/>ותירץ הצל"ח, שבאמת די בהשבתת הלב, לפי שחמץ אינו ברשותו של אדם ורק עשאו הכתוב כאילו ברשותו, לכן די שבלבו אינו רוצה בו, אף שבעלמא דברים שבלב אינם דברים. אלא שרש"י רצה לכתוב אליבא דכו"ע, גם אליבא דר"י הגלילי שסובר שחמץ מותר בהנאה כל שבעה, ולדידיה לא סגי בלב, אלא בעינן שיאמר בפיו. | <BR/>ותירץ הצל"ח, שבאמת די בהשבתת הלב, לפי שחמץ אינו ברשותו של אדם ורק עשאו הכתוב כאילו ברשותו, לכן די שבלבו אינו רוצה בו, אף שבעלמא דברים שבלב אינם דברים. אלא שרש"י רצה לכתוב אליבא דכו"ע, גם אליבא דר"י הגלילי שסובר שחמץ מותר בהנאה כל שבעה, ולדידיה לא סגי בלב, אלא בעינן שיאמר בפיו. | ||
וב'''הגהות ברוך טעם''' (ו ב ד"ה מקשים) כתב ליישב, דודאי הביטול עיקרו בלב, ולכן | וב'''הגהות ברוך טעם''' (ו ב ד"ה מקשים) כתב ליישב, דודאי הביטול עיקרו בלב, ולכן בתלמיד היושב לפני רבו וכו' מבטלו בלבו ודיו. אלא שגבי גלוסקא איכא חשש שימצאנה לאחר זמן איסור, וישהנה, ואז מה שביטל בלב לא מהני, כיון שעכשיו מבטל בליבו את הביטול הראשון. אך אם אומר בפה שמבטל, שוב לא יכולה מחשבתו בשעת המציאה, לבטל ביטולו הראשון. וכל זה אינו שייך בתלמיד היושב לפני רבו, ששם ודאי אין חשש שירצה להשהותו. | ||
=== תקנת חכמים לומר בפה === | === תקנת חכמים לומר בפה === | ||
| שורה 86: | שורה 85: | ||
<BR/>ה'''בית חדש''' (ד), כתב ליישב דברי הטור, שגם הירושלמי כוונתו לבטל בפה, וכן מה שכתבו הפוסקים שאומר בפה, הוא לרווחא דמילתא שנהגו כן משום עמי הארץ שמא ישכחו הבטול. | <BR/>ה'''בית חדש''' (ד), כתב ליישב דברי הטור, שגם הירושלמי כוונתו לבטל בפה, וכן מה שכתבו הפוסקים שאומר בפה, הוא לרווחא דמילתא שנהגו כן משום עמי הארץ שמא ישכחו הבטול. | ||
בספר '''הגהות מנהגים''' טירנא (ערב פסח ע) כתוב שסגי בביטול הלב, אבל הצריכו לבטל בפה מפני עמי הארץ, שמא ישכחו | בספר '''הגהות מנהגים''' טירנא (ערב פסח ע) כתוב שסגי בביטול הלב, אבל הצריכו לבטל בפה מפני עמי הארץ, שמא ישכחו ביטול הלב ויאכלו אחר כך חמץ. | ||
== גזירת חכמים לבטל את החמץ בנוסף לביעור == | == גזירת חכמים לבטל את החמץ בנוסף לביעור == | ||
| שורה 94: | שורה 93: | ||
ה'''גמרא''' שם דנה מה הטעם שתיקנו חכמים שצריך לבטל את החמץ, שהרי בלאו הכי מבערים את כל החמץ הנמצא בבית? | ה'''גמרא''' שם דנה מה הטעם שתיקנו חכמים שצריך לבטל את החמץ, שהרי בלאו הכי מבערים את כל החמץ הנמצא בבית? | ||
<BR/>בתחילה מעלה הגמרא אפשרות שהוא משום פירורין, שאי אפשר לבדוק אחריהם. אך הגמרא דוחה, שהרי פירורין בלאו הכי אינם חשובים, ואינם צריכים ביטול. ואין לומר שכיון שנשמרים הם כשנועל את ביתו, ממילא חשובים הם ולא בטלים, שהרי מצאנו בברייתא שאומרת שבסוף עונת לקיטת הפירות, כגון תאנים וענבים, אם אדם כבר אינו מקפיד עליהם, אין בהם משום גזל ופטורין מן המעשר, אף שהוא משמר את שדהו מפני דבר אחר שיש לו בה. | <BR/>בתחילה מעלה הגמרא אפשרות שהוא משום פירורין, שאי אפשר לבדוק אחריהם. אך הגמרא דוחה, שהרי פירורין בלאו הכי אינם חשובים, ואינם צריכים ביטול. ואין לומר שכיון שנשמרים הם כשנועל את ביתו, ממילא חשובים הם ולא בטלים, שהרי מצאנו בברייתא שאומרת שבסוף עונת לקיטת הפירות, כגון תאנים וענבים, אם אדם כבר אינו מקפיד עליהם, אין בהם משום גזל ופטורין מן המעשר, אף שהוא משמר את שדהו מפני דבר אחר שיש לו בה. | ||
<BR/>לכן מסיק רבא שטעם הביטול הוא גזירה שמא למרות בדיקתו וביעורו, ימצא גלוסקא יפה | <BR/>לכן מסיק רבא שטעם הביטול הוא גזירה שמא למרות בדיקתו וביעורו, ימצא אחר כך גלוסקא יפה, ודעתו עליה ואינה בטלה. | ||
<BR/>אך מקשה הגמרא, שאם כן יבטל כשימצא, ומתרצת שייתכן שימצא לאחר זמן האיסור ושוב אינו יכול לבטל את החמץ, כיון שאינו ברשותו לבטלו. | <BR/>אך מקשה הגמרא, שאם כן יבטל כשימצא, ומתרצת שייתכן שימצא לאחר זמן האיסור ושוב אינו יכול לבטל את החמץ, כיון שאינו ברשותו לבטלו. | ||
| שורה 106: | שורה 105: | ||
'''תוספות''' (ד"ה ודעתיה) הקשו על רש"י, שלפי שיטתו אינה מובנת קושית הגמרא מיד לאחר מכן, שיבטל את החמץ לכשימצא אותו, והרי הוא חס עליה מלבטלה? | '''תוספות''' (ד"ה ודעתיה) הקשו על רש"י, שלפי שיטתו אינה מובנת קושית הגמרא מיד לאחר מכן, שיבטל את החמץ לכשימצא אותו, והרי הוא חס עליה מלבטלה? | ||
<BR/>ב'''מהרש"א''' (ד"ה ודעתיה) העיר שבאמת רש"י לא פירש שחס עליה מלבטלה, אלא שחס עליה מלשרפה. אלא שתוספות לומדים שממילא, כיון שבאותו רגע שחס עליה מלשרפה, ודאי גם חס עליה מלבטלה. אך ה'''טורי זהב''' (תלד ג) באמת מתרץ בדעת רש", שכוונתו שהאדם חס עליה מלשרפה, אבל מ"מ לא חס מלבטלה, לפי שאינו מאבדה מן העולם. כיוצא בזה כתב ה'''פני יהושע''' (ו ב ד"ה אמר רבא) שאין כוונת רש"י שהוא משהה אותה כדי לזכות בה לעצמו, אלא חס עליה מלשרפה כדי לתת לבהמת הפקר או לנכרי שלא בטובת הנאה וכיו"ב, ובתוך זמן זה יעבור על בל יראה ובל ימצא {{ראה עוד|ביטול חמץ|שיטת רש"י בפירוש 'ודעתיה עילוה'}}. | <BR/>ב'''מהרש"א''' (ד"ה ודעתיה) העיר שבאמת רש"י לא פירש שחס עליה מלבטלה, אלא שחס עליה מלשרפה. אלא שתוספות לומדים שממילא, כיון שבאותו רגע שחס עליה מלשרפה, ודאי גם חס עליה מלבטלה. אך ה'''טורי זהב''' (תלד ג) באמת מתרץ בדעת רש"י, שכוונתו שהאדם חס עליה מלשרפה, אבל מ"מ לא חס מלבטלה, לפי שאינו מאבדה מן העולם. כיוצא בזה כתב ה'''פני יהושע''' (ו ב ד"ה אמר רבא) שאין כוונת רש"י שהוא משהה אותה כדי לזכות בה לעצמו, אלא חס עליה מלשרפה כדי לתת לבהמת הפקר או לנכרי שלא בטובת הנאה וכיו"ב, ובתוך זמן זה יעבור על בל יראה ובל ימצא {{ראה עוד|ביטול חמץ|שיטת רש"י בפירוש 'ודעתיה עילוה'}}. | ||
==== פירוש התוספות ==== | ==== פירוש התוספות ==== | ||
| שורה 126: | שורה 125: | ||
לפי רש"י ותוספות הסוגיה מדברת על מצב שאדם מוצא גלוסקא בתוך הפסח, והחשש הוא שמא ישהה אותה ולא יבערנה ובכך עובר הוא על איסור תורה של בל יראה ובל ימצא. לפי שיטות אלו יוצא שאין אדם עובר על האיסור, כל עוד לא מצא את הגלוסקא ואינו יודע עליה, אף על פי | לפי רש"י ותוספות הסוגיה מדברת על מצב שאדם מוצא גלוסקא בתוך הפסח, והחשש הוא שמא ישהה אותה ולא יבערנה ובכך עובר הוא על איסור תורה של בל יראה ובל ימצא. לפי שיטות אלו יוצא שאין אדם עובר על האיסור, כל עוד לא מצא את הגלוסקא ואינו יודע עליה, אף על פי | ||
שהיא בתוך ביתו ולא ביטל החמץ. לפי שמה שבדק בכל הבית וביער את כל הנמצא, מוציא אותו מחשש איסור. וכן הוא מפורש ב'''תוספות''' (כא א ד"ה ואי), וכן כתב להדיא ה'''ר"ן''' (דפי הרי"ף א א ד"ה אלא) וכתב בטעם הדבר, מפני שסמכה התורה על החזקות, וכיון שביער את כל הידוע לו, יצא ידי חובתו<ref>מן הראוי לציין, שהר"ן דייק זאת מלשון הגמרא 'ודעתיה עילוה', כלומר שעד שאינו מוצאה ואין דעתו עליה, אינו עובר. וזה מתאים לפרש"י. לעומת זאת התוס' דייקו זאת מקושיית הגמרא בהמשך 'לכי משכחת לה ליבטלה', כלומר שקודם שמוצא אינו עובר. והדברים מתאימים לשיטתם, לפי שהם מפרשים שדעתיה עילוה שאינו בטל מאליו וכנ"ל.</ref>. | שהיא בתוך ביתו ולא ביטל החמץ. לפי שמה שבדק בכל הבית וביער את כל הנמצא, מוציא אותו מחשש איסור. וכן הוא מפורש ב'''תוספות''' (כא א ד"ה ואי), וכן כתב להדיא ה'''ר"ן''' (דפי הרי"ף א א ד"ה אלא) וכתב בטעם הדבר, מפני שסמכה התורה על החזקות, וכיון שביער את כל הידוע לו, יצא ידי חובתו<ref>מן הראוי לציין, שהר"ן דייק זאת מלשון הגמרא 'ודעתיה עילוה', כלומר שעד שאינו מוצאה ואין דעתו עליה, אינו עובר. וזה מתאים לפרש"י. לעומת זאת התוס' דייקו זאת מקושיית הגמרא בהמשך 'לכי משכחת לה ליבטלה', כלומר שקודם שמוצא אינו עובר. והדברים מתאימים לשיטתם, לפי שהם מפרשים שדעתיה עילוה שאינו בטל מאליו וכנ"ל.</ref>. | ||
<BR/>וכן משמע מלשון '''בעל הלכות גדולות''' (יא פסח אור לארבעה עשר) שכתב שאחר שביטל, שוב לא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם ימצא לאחר מכן. משמע להדיא שאם לא ימצא, אינו עובר אפילו לא ביטל. | |||
אמנם לפי הפירוש של המאירי בסוף דבריו, שצריך לגרוס '''דדעתיה עלויה''' כלומר, שהיתה דעתו עליה מאז, ואף שלא ידע עליה מ"מ כיון שיפה היא הרי שחס עליה, א"כ עובר עליה למפרע. ולכן הצריכוהו חכמים לבטל קודם זמן האיסור, ולגמור בדעתו שאפילו ימצא חמץ שיקר הוא בעיניו, אין הוא רוצה בו אלא מבטלו מכל וכל, ובכך ניצל הוא מאיסור גם למפרע. | אמנם לפי הפירוש של המאירי בסוף דבריו, שכתב שצריך לגרוס '''דדעתיה עלויה''' כלומר, שהיתה דעתו עליה מאז, ואף שלא ידע עליה מ"מ כיון שיפה היא הרי שחס עליה, א"כ עובר עליה למפרע. ולכן הצריכוהו חכמים לבטל קודם זמן האיסור, ולגמור בדעתו שאפילו ימצא חמץ שיקר הוא בעיניו, אין הוא רוצה בו אלא מבטלו מכל וכל, ובכך ניצל הוא מאיסור גם למפרע. | ||
<BR/>כן יש לומר גם בדעת התורי"ד, שפירש ש'ודעתו עילוה' הוא החשש הוא שמא ישהנה ויבוא לאכלה, יוצא מזה, שכאשר שמוצא את הגלוסקא לאחר זמן איסור, כבר אי אפשר לו לבטלה ועובר עליה בבל יראה ובל ימצא. | <BR/>כן יש לומר גם בדעת התורי"ד, שפירש ש'ודעתו עילוה' הוא החשש הוא שמא ישהנה ויבוא לאכלה, יוצא מזה, שכאשר שמוצא את הגלוסקא לאחר זמן איסור, כבר אי אפשר לו לבטלה ועובר עליה בבל יראה ובל ימצא. | ||
<BR/>כמו כן יש להעיר, שלראשונים שהובאו לעיל הסוברים ש[[#אם מועיל ביטול לחמץ ידוע|לחמץ '''ידוע''' אינו מועיל ביטול]], ודאי שיש איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שאינו ידוע, שהרי לזה נועד עיקר הביטול. | <BR/>כמו כן יש להעיר, שלראשונים שהובאו לעיל הסוברים ש[[#אם מועיל ביטול לחמץ ידוע|לחמץ '''ידוע''' אינו מועיל ביטול]], ודאי שיש איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שאינו ידוע, שהרי לזה נועד עיקר הביטול. | ||
| שורה 143: | שורה 143: | ||
ואמנם גם בתחילת שעה שישית, שהוא זמן הביעור, לא רצו לתקן הביטול, לפי שאז כבר נאסר החמץ ואינו ברשותו לבטלו. ואף שמדאורייתא נאסר רק בסוף שעה שישית, ורק מדרבנן בתחילת שעה שישית, מ"מ כיון שאינו שלו מדרבנן, אינו יכול לבטלו. | ואמנם גם בתחילת שעה שישית, שהוא זמן הביעור, לא רצו לתקן הביטול, לפי שאז כבר נאסר החמץ ואינו ברשותו לבטלו. ואף שמדאורייתא נאסר רק בסוף שעה שישית, ורק מדרבנן בתחילת שעה שישית, מ"מ כיון שאינו שלו מדרבנן, אינו יכול לבטלו. | ||
<BR/>ב'''צל"ח''' (ו ב ד"ה אמר רב יהודה) כתב שכבר מלשון רב יהודה 'הבודק צריך שיבטל' מדוייק שהביטול צריך להיות בשעת הבדיקה. שהרי אם לא כן היה לו לומר, 'צריך שיבטל' בלא 'הבודק'. והוסיף שכן מוכח גם מהמשך הגמרא שמקשה ונבטליה בד' או בה', שבזה רואים שהיה פשיטא לה בדברי רב יהודה שהוא הצריך לבטל כבר בערב בשעת הבדיקה. | <BR/>ב'''צל"ח''' (ו ב ד"ה אמר רב יהודה) כתב שכבר מלשון רב יהודה 'הבודק צריך שיבטל' מדוייק שהביטול צריך להיות בשעת הבדיקה. שהרי אם לא כן היה לו לומר, 'צריך שיבטל' בלא 'הבודק'. והוסיף שכן מוכח גם מהמשך הגמרא שמקשה ונבטליה בד' או בה', שבזה רואים שהיה פשיטא לה בדברי רב יהודה שהוא הצריך לבטל כבר בערב בשעת הבדיקה. | ||
<BR/>בספר '''פרי חדש''' (תלד ב) כתב שהגמרא אתיא אליבא דר' מאיר שס"ל שאוכלים כל חמש ושורפים בתחילת שש, אבל לר' יהודה שאוכלים כל ארבע ושורפים כל חמש, אתי שפיר לבטל בשעה זו. ומכל מקום כתב שעיקר הביטול הוא של לילה, לפי שהבדיקה היא הכרחית ועל ידה יזכור לבטל, מה שאין כן הביעור שאינו הכרחי, לפי שייתכן שלא ימצא חמץ ולא יהיה לו מה לשרוף. | |||
=== ביטול נוסף ביום י"ד === | === ביטול נוסף ביום י"ד === | ||
כתוב ב'''תשובת רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1734&st=&pgnum=106&hilite= (נ)] שצריך לבטל מיד בלילה אחר שבודק, ולמחרת שבודק ולא כלום<ref>אמנם יש שכתבו שייתכן שכוונתו שאינו '''מברך''' כלום.</ref>. וב'''ספר האורה''' | כתוב ב'''תשובת רש"י''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1734&st=&pgnum=106&hilite= (נ)] שצריך לבטל מיד בלילה אחר שבודק, ולמחרת שבודק ולא כלום<ref>אמנם יש שכתבו שייתכן שכוונתו שאינו '''מברך''' כלום.</ref>. וב'''ספר האורה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31560&st=&pgnum=259&hilite= (א 89)] מובא שאם רוצה גם לבטל למחר בשעה רביעית הרשות בידו. | ||
[http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31560&st=&pgnum=259&hilite= (א 89)] מובא שאם רוצה גם לבטל למחר בשעה רביעית הרשות בידו. | |||
<BR/>ה'''רא"ש''' (א ט) הביא תשובה זו, והוסיף שיש נוהגים לבטל למחרת בתחילת שעה שישית בשעת שריפה, כלומר בסוף שעה חמישית קודם שיגיע זמן איסורו. והרא"ש עצמו כתב ששניהם כאחד טובים. ועוד כתב שגם ה'''ריצב"א''' היה אומר כן לחזור ולבטל ביום, משום הפת שאוכל ביום, שהביטול של הלילה אינו מועיל אלא לחמץ שלא ראה. וכן הביאו בשמו ה'''סמ"ג''' (עשין לט) וה'''סמ"ק''' (צח) ו'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה ג ז). וב'''שו"ת הרא"ש''' (יד ג) פסק כן לדינא, שאף שביטל בלילה חוזר ומבטל ביום אחר שמוציא כל החמץ מביתו, מחמת הפת שאוכל ביום. וכן כתב '''רבנו ירוחם''' (ה א לח ג) שראה לרבותיו שנוהגים כן. | <BR/>ה'''רא"ש''' (א ט) הביא תשובה זו, והוסיף שיש נוהגים לבטל למחרת בתחילת שעה שישית בשעת שריפה, כלומר בסוף שעה חמישית קודם שיגיע זמן איסורו. והרא"ש עצמו כתב ששניהם כאחד טובים. ועוד כתב שגם ה'''ריצב"א''' היה אומר כן לחזור ולבטל ביום, משום הפת שאוכל ביום, שהביטול של הלילה אינו מועיל אלא לחמץ שלא ראה. וכן הביאו בשמו ה'''סמ"ג''' (עשין לט) וה'''סמ"ק''' (צח) ו'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה ג ז). וב'''שו"ת הרא"ש''' (יד ג) פסק כן לדינא, שאף שביטל בלילה חוזר ומבטל ביום אחר שמוציא כל החמץ מביתו, מחמת הפת שאוכל ביום. וכן כתב '''רבנו ירוחם''' (ה א לח ג) שראה לרבותיו שנוהגים כן. | ||
| שורה 158: | שורה 158: | ||
בגאונים ובראשונים מובא בלשון ארמית:<BR/> | בגאונים ובראשונים מובא בלשון ארמית:<BR/> | ||
'''רש"י''' (פסחים ו ב ד"ה הבודק): "כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל" . וכן ב'''ספר האורה''' המיוחס לרש"י [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31560&st=&pgnum=259&hilite= (א 89)]: "כל חמירא דאיכא בביתא הדין דלא חזיתיה ודלא ביערתיה, ליבטול ולהוי כעפרא דארעא". | <BR/>בספר '''הלכות גדולות''' (יא פסח אור לארבעה עשר): "כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה ליבטיל וליהוי עפרא". | ||
<BR/>ב'''שאלתות דרב אחאי''' (צו עד): "כל חמירא דאיכא ברשותי בביתא הדין ולא חזיתיה ולא ידענא ביה ליבטיל מרשותי ויהא כעפרא דארעא". | |||
<BR/>'''רש"י''' (פסחים ו ב ד"ה הבודק): "כל חמירא דאיכא בביתא הדין ליבטיל" . וכן ב'''ספר האורה''' המיוחס לרש"י [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31560&st=&pgnum=259&hilite= (א 89)]: "כל חמירא דאיכא בביתא הדין דלא חזיתיה ודלא ביערתיה, ליבטול ולהוי כעפרא דארעא". | |||
<BR/>ב'''רי"ף''' (ג א) מובא הלשון: "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ולא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא". | <BR/>ב'''רי"ף''' (ג א) מובא הלשון: "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ולא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא". | ||
<BR/>כעין זה הלשון ב'''רא"ש''': (א ט): "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא בערתיה ליבטיל ולחשיב כעפרא דארעא", וכן הוא ב'''טור''' (אורח חיים תלד). וב'''שו"ת הרא"ש''' (יד ג): "כל חמירא דאיתיה ברשותאי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה, להוי חשיב כעפרא דארעא". | <BR/>כעין זה הלשון ב'''רא"ש''': (א ט): "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא בערתיה ליבטיל ולחשיב כעפרא דארעא", וכן הוא ב'''טור''' (אורח חיים תלד). וב'''שו"ת הרא"ש''' (יד ג): "כל חמירא דאיתיה ברשותאי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה, להוי חשיב כעפרא דארעא". | ||
| שורה 172: | שורה 174: | ||
=== הפקר === | === הפקר === | ||
ב'''הגהות מיימוניות''' (ג ח) כתב בשם '''ראבי"ה''' שיש לומר "ליבטיל ולהוי '''הפקר''' כעפרא", שהביטול משום הפקר הוא. אבל כתב שרבנו יואל לא היה אומר הפקר, וכן הרמב"ם ורי"ף ורש"י ורבנו יוסף אינם גורסים הפקר. וב'''בית יוסף''' (תלד ד"ה ומש"כ ולא יפרט) כתב שכן נהגו שלא לומר 'הפקר'. | |||
<BR/>אבל ב'''בית חדש''' (ה) כתב שראוי לכל מדקדק במעשיו שיזכיר גם 'הפקר', מאחר שהרבה פוסקים הסכימו לר"ת שביטול מטעם הפקר. | <BR/>אבל ב'''בית חדש''' (ה) כתב שראוי לכל מדקדק במעשיו שיזכיר גם 'הפקר', מאחר שהרבה פוסקים הסכימו לר"ת שביטול מטעם הפקר. | ||
<BR/>לעומת זאת ה'''פרי חדש''' (ב) כתב שאין לומר 'הפקר', שאף שהביטול מטעם הפקר, מ"מ לא דמי להפקר בכמה דברים כמו שכתב הר"ן. | <BR/>לעומת זאת ה'''פרי חדש''' (ב) כתב שאין לומר 'הפקר', שאף שהביטול מטעם הפקר, מ"מ לא דמי להפקר בכמה דברים כמו שכתב הר"ן. | ||
| שורה 219: | שורה 221: | ||
ב'''בית חדש''' (ז) הביא דעות המתירים על ידי שליח <ref>וע"ש שכתב שכן פסק גם בספר '''צידה לדרך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=11852&st=&pgnum=364 (ד ג ד)], ואינו נמצא שם.</ref>, אבל דעתו לאסור. וכתב שגם העיטור ודעימיה שהתירו, לא התירו אלא מפני שדעתם בביטול כרש"י והרמב"ם שהוא משום השבתה, אבל למ"ד שהוא משום הפקר, לא מהני שליחות. וגם לפי דעת הגאונים שאין צריך להוציא הביטול בפה, אלא במחשבת הלב סגי, איך אפשר לומר שיועיל בזה שליחות. אלא ודאי גם המתיר בשליחות כוונתו שבעל הבית מבטל בלבו, והשליח אומר בפה, אך גם זה אינו אלא למ"ד שהביטול בפה עיקר ולא הביטול בלב. | ב'''בית חדש''' (ז) הביא דעות המתירים על ידי שליח <ref>וע"ש שכתב שכן פסק גם בספר '''צידה לדרך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=11852&st=&pgnum=364 (ד ג ד)], ואינו נמצא שם.</ref>, אבל דעתו לאסור. וכתב שגם העיטור ודעימיה שהתירו, לא התירו אלא מפני שדעתם בביטול כרש"י והרמב"ם שהוא משום השבתה, אבל למ"ד שהוא משום הפקר, לא מהני שליחות. וגם לפי דעת הגאונים שאין צריך להוציא הביטול בפה, אלא במחשבת הלב סגי, איך אפשר לומר שיועיל בזה שליחות. אלא ודאי גם המתיר בשליחות כוונתו שבעל הבית מבטל בלבו, והשליח אומר בפה, אך גם זה אינו אלא למ"ד שהביטול בפה עיקר ולא הביטול בלב. | ||
<BR/>ומה שהביא הב"י שיש להקל בביטול יותר מהפקר רגיל, ובגלוי דעתא בעלמא סגי, כתב הב"ח שזה כתב הר"ן רק לענין שלא יצטרך לומר בפה ולא בפני שלושה וכיו"ב, אך מנ"ל להקל קולות נוספות, אדרבה כיון שהקלו לענין מסויים, יש להחמיר לענין שליחות, שלא להקל בו יותר מדי. ומש"כ שביטול אינו כהפקר לפי שאינו מדין נדר, תמה הב"ח למה לא יהא כהפקר לכל דבר שהוא מדין נדר. וסיים דלמעשה אין להקל לבטל ע"י שליח. | <BR/>ומה שהביא הב"י שיש להקל בביטול יותר מהפקר רגיל, ובגלוי דעתא בעלמא סגי, כתב הב"ח שזה כתב הר"ן רק לענין שלא יצטרך לומר בפה ולא בפני שלושה וכיו"ב, אך מנ"ל להקל קולות נוספות, אדרבה כיון שהקלו לענין מסויים, יש להחמיר לענין שליחות, שלא להקל בו יותר מדי. ומש"כ שביטול אינו כהפקר לפי שאינו מדין נדר, תמה הב"ח למה לא יהא כהפקר לכל דבר שהוא מדין נדר. וסיים דלמעשה אין להקל לבטל ע"י שליח. | ||
<BR/>אבל ה'''טורי זהב''' (ו) כתב סברות להקל לבטל ע"י שליח, שמסתמא הוא נותן לשליח את חמצו במתנה כדי לבטלו (וכתב שלפי זה אין צריך השליח לפרש 'חמצו של פלוני'). | <BR/>אבל ה'''טורי זהב''' (ו) כתב סברות להקל לבטל ע"י שליח, שמסתמא הוא נותן לשליח את חמצו במתנה כדי לבטלו (וכתב שלפי זה אין צריך השליח לפרש 'חמצו של פלוני'), וכן דעת ה'''פרי חדש''' (ד) שהעיקר כפסק מרן שאפשר לבטל על ידי שליח. | ||
== שיעורים, מאמרים וכתבי עת == | == שיעורים, מאמרים וכתבי עת == | ||
| שורה 229: | שורה 231: | ||
[[קטגוריה:חמץ]] | [[קטגוריה:חמץ]] | ||
[[קטגוריה:פסחים ד:]] | [[קטגוריה:פסחים ד:]] | ||
[[קטגוריה:פסחים ו:]] | [[קטגוריה:פסחים ו:]] | ||