הבדלים בין גרסאות בדף "ברכת המזון של שיכור"

'''ברכת המזון של שיכור'''

כהקדמה יש להבחין בין רמות של שכרות שנידונו בדברי חז"ל: שתוי, שיכור, שיכור כלוט. שיכור כלוט הרי הוא פטור מכל המצוות, אך שיכור שאינו ברמה כזו הרי הוא כפיקח לכל דבריו, מלבד התפילה שעניינה עמידה לפני ה', ולכן צריכה להעשות בצלילות הדעת. אדם השתוי לא יתפלל לכתחילה- ואם התפלל תפילתו תפילה בדיעבד (עירובין סד).

אפשרות הבנה נוספת בירושלמי היא שאין מחלוקת בין מסורת ארץ ישראל ובין מסורת בבל, אלא שכל אחד התבטא בלשון אחרת ולדבר אחד נתכונו. כיון שבימות חז"ל היינות היו חזקים ושמא היה שינוי אף בין הארצות - בבל וארץ ישראל, הארצישראלים נקטו שיותר מרביעית היא המשכרת את האדם, ובבבל התבטאו בהגדרת התוצאה של השתייה ולא בכמות- "כל שאינו יכול לדבר לפני המלך".  

המקור הראשוני לדין השיכור בענין ברכת המזון הוא בירושלמי (תרומות א, ד):

לפי הבנה זו, דברי התוספות בשני המקומות סותרים ואינם מסכימים. לפי התוספות בעירובין עולה שדוקא שתוי הוא שמותר בברכת המזון, ואין קרקע מוצקה להתיר לשיכור לברך ברכת המזון.  

למרות ההבחנה בין הפירושים השונים של דברי הירושלמי וההבדל בדברי התוספות בברכות ועירובין, הבית יוסף (אורח חיים קפה) הביא בסעיף ד את דברי התוספות בברכות, ובסעיף ה את דברי התוספות בעירובין המסתפקים בשיכור שברך כך ברכת המזון האם יצא ידי חובתו, שלא כדין השתוי- שלו הירושלמי מתיר לברך ברכת המזון.

הט"ז (ס"ק ב) כתב שיש ליישב בדוחק את סעיפים ד ו-ה, שהינם משלימים זה את זה. ישנו ספק מה דין שיכור לענין ברכת המזון ושאר ברכות, ולכן השלחן ערוך החמיר בסעיף ד בברכת המזון שהיא דאורייתא ויברך וזהו מחמת הספק שאותו ביאר בסעיף ה (והתקשה מהרמ"א בסימן צט, והשאיר בצ"ע, אולם המגן גבורים כתב כתירוץ זה באופן פשוט).

נחלקו הראשונים מה משמעות הדרשה המובאת בירושלמי "ואכלת ושבעת אפילו מדומדם", ומי הוא אותו מדומדם. כאמור, משמע מדברי התוספות בשני מקומות שבעלי התוספות נחלקו בהבנה זו (ראה לשון האבודרהם שכתב כלשון התוספות אך השמיט את המילה "שיכור": ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם. פירוש אפילו כל כך שתוי שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ושבעת וברכת. ולעומת זאת, הסמ"ג (כז) כתב כדברי התוספות והאבודרהם אך השמיט את המילה "שתוי" ונשאר עם ה"שיכור", כפי שהביאו הבית יוסף).  

אף אם נפרש שהמדומדם הינו שיכור ממש, יש להוסיף שלדעת הגר"א (אורח חיים צט) מסקנת הירושלמי נראית לאיסור, שהדיון מסתיים בדברי חזקיה שלפי הגהת הגר"א אומר ששיכור אסור "בין לקרות בין לברך". וכתב הביאור הלכה (סוף קפה) שמהגר"א משמע ש"אפילו לפי הירושלמי אינו ברור שמותר". אך, כלשונו המסוייגת של הביאור הלכה, נראה שהגר"א רק ביאר (לאור הגהתו את לשון הירושלמי) שיש מחלוקת ולא הכריע כלל אם הלכה כחזקיה או כרב אסי ודעימיה, וברמב"ן (ברכות כב, ב) פשוט לו שמסקנת הירושלמי להיתר, וכך פסק ששיכור מותר בקריאת שמע ושאר ברכות כי "לא הזכירו חכמים אלא תפילה... דבעיא כוונה יתירה מפני שהוא כמדבר בפני המלך".

בהסבר פשט הדרשה, כיצד אותו מדומדם מוזכר בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", כתב התורה תמימה (שם) שאנו למדים זאת מסתימת התורה שלא נתנה שיעור והגבלה לשתיה שבסעודה, ויש ללמוד מכך שבכל אופן צריך לברך ברכת המזון מציווי התורה.  

מתוך הגדרה זו יש ללמוד גם לענין שיכור בפורים, שרבים תופסים להלכה כפשטות לשון התלמוד (מגילה ז) שחייב אדם לשתות בפורים, ואם כן יש לשאול, מה חשבו חכמים שיעשה אדם לענין התפילה שיהיה שתוי (אם סועד מוקדם, יפסיד מנחה; ואם סועד מאוחר ביום יפסיד ערבית). באשר על כן, כיון שיש מצוה לשתות ביום זה, אפשר להתפלל במצב זה שהאדם שתוי, וכך פסק המגן גיבורים (סוף סימן צט) הראי"ה קוק (עולת הראי"ה א, עמוד תמ). ואם יגיע למצב של שיכור ממש שאזי תפילתו תועבה, פסק הראי"ה שהרי הוא פטור מן מצות התפילה כיון שעוסק הוא במצות השתייה ושמחת פורים, וזאת שלא כדעת החיי אדם (ראה עולת הראי"ה שם, ובאורח משפט השמטות ז).   

שיכור הוא האדם שאינו יכול לדבר לפני המלך, והוא אסור להתפלל, ואף בדיעבד תפילתו תועבה וחייב להתפלל שנית. הראשונים נחלקו מה דין השיכור, לענין ברכות וברכת המזון, וזאת על פי ההבנה של דרשת הירושלמי בתרומות, וכן יש לדון מה מסקנת הירושלמי (על פי הגר"א).