פירוק והרכבת כלים בשבת (מטה של טרסיים)

מקורות
משנה:	שבת כג ה
בבלי:	שבת מז א-ב, קלח ב, קנא ב
רמב"ם:	שבת כב כו
שולחן ערוך:	אורח חיים שיג ו-ח

כלים המורכבים מכמה חלקים, אם מותר לפרקן בשבת ולהחזירן, ובאיזה אופן.

סוגיית הגמרא

הגמרא (שבת מז א) מביאה שלוי בר שמואל שאל את רבי אבא ורב הונא בר חייא האם מותר להחזיר מטה של טרסיים בשבת (מטה מתפרקת, שהיו נושאים אותה ממקום למקום). אמרו לו מותר. אך כשבא לפני רב יהודה, תמה על זה ואמר לו שרב ושמואל אמרו שהמחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת.

עוד מביאה הגמרא ברייתא לתמוה על רבי אבא ורב הונא בר חייא, שבה מפורש שהמחזיר קנה מנורה (מנורה שהקנים שלה נשלפים וניתנים להחזרה בשעת הצורך) בשבת חייב חטאת, ואם כן הוא הדין למיטה של טרסיים.
מתרצת הגמרא, שהם סוברים כרבן שמעון בן גמליאל המתיר דבר זה, שכן שנינו בברייתא אחרת, שמלבנות המיטה, כרעי המיטה ולווחים של סקביס, לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור, ולא יתקע ביתדות ואם תקע חייב חטאת. רבן שמעון בן גמליאל אומר שאם היה רפוי מותר.
עוד מביאה הגמרא שבבית רב חמא היו מחזירים מטה מעין זו ביום טוב, ותמה על זה תלמיד חכם אחד בפני רבא, שאף אם נאמר שזהו בנין מן הצד, על כל פנים אסור מדרבן. ענה לו רבא שהוא סובר כרשב"ג שאם הוא רפוי מותר.

העולה מן הגמרא שישנה מחלוקת ראשונים האם מותר להחזיר מטה של פרקים וכד' בשבת כאשר היא רפויה, שלרשב"ג מותר ולת"ק אסור, וכן נחלקו בזה האמוראים להלכה. אמנם אם היא מהודקת בחוזק לכו"ע אסור.

ביאור שיטת המחייבים

הקשו הראשונים בסוגיה, כן הוא בתוספות (מז ב ד"ה רבן שמעון), ברשב"א (מז א ד"ה אינהו) ובעוד ראשונים, שלכאורה אינה מובנת סברת רב ושמואל שמחייבים חטאת, שהרי בסוף הסוגיה מוכח שאיירי ברפוי ובאינו תוקע, ואם כן איך ייתכן שהמחזיר חייב מדאורייתא והרי קיימא לן שאין בנין וסתירה בכלים, וגם בברייתא מוכח שלכו"ע אינו חייב כל שאינו תוקע. ועוד תמוה הוא איך ייתכן שאלו מתירים לכתחילה ואלו מחייבים חטאת.

תירצו התוספות שרב ושמואל שחייבו חטאת דיברו בשאינו רפוי ובתוקע, אלא שמזה יש ללמוד שגם ברפוי אין להתיר לכתחילה ואפילו אינו תוקע אסור מדרבנן. ופליגי על ר' אבא ורב הונא שס"ל שאין לאסור מדרבנן כלל באינו רפוי.
הרמב"ן בחידושים (מז א ד"ה הא דאמרי) גם הוא כתב שדברי רב ושמואל שמחייבים הם דווקא בתקע, שאם לא תקע מפורש בברייתא גם לדעת תנא קמא שפטור, ולכן יש לבאר את מחלוקתם עם רבי אבא ורב הונא כפי שפירשו התוס', שכיון שבתקע חייב, אם כן אף בלא תקע אסור מדרבנן, ואיל ור' אבא ורב הונא סברי שאף שבתקע חייב חטאת, בלא תקע מותר לכתחילה, דאין לגזור כלל באינו רפוי. וכן הביאו גם הרשב"א (מז א ד"ה אינהו) והר"ן בחידושים (מז א ד"ה הא) בשם התוספות.
ביאור נוסף כתב הרמב"ן, שרב ושמואל איירי במטה של טרסיים שבה אין צריך תקיעה בחוזק, אלא נגמרת מלאכתה בהחזרה בלי תקיעה וחייב מדאורייתא. ועל זה הקשו על רבי אבא ורב הונא מקנה של סיידים שהיה להם לאסור מדרבנן כדין הקנה, אף שאין כאן תקיעה בחוזק, ותירצו דכרשב"ג ס"ל וברפוי אפילו לכתחילה מותר.

הריטב"א (מז א ד"ה מהו) כתב ליישב בשם התוספות באופן אחר (ואינו בתוספות שלפנינו). שבאמת רב ושמואל מיירו במטה מהודקת אך בלא תקיעה, ואפילו הכי סברי שהוא איסור דאורייתא, דס"ל כבית שמאי שיש בנין וסתירה בכלים, ולכן ברפוי יש לאסור לכתחילה. ואילו המתירים סוברים שאין בנין וסתירה בכלים, וגזרה שמא יתקע נמי ליכא כיון שהוא רפוי.
הסבר זה מבואר בהרחבה בחידושי הר"ן (מז א ד"ה הא) בשם 'אחרים פירשו', שרב ושמואל ס"ל דיש בנין וסתירה בכלים וחייב מדאורייתא אפילו לא תקע, וקשה על ר' אבא ורב הונא איך התירו לכתחילה, שגם ברפוי היה להם על כל פנים לאסור מדרבנן גזירה שמא יתקע. אלא שהם סוברים שאפילו בתקע אינו אסור אלא משום מכה בפטיש אבל בנין וסתירה ליכא בכלים, ולכן רק במהודק ייתכן לגזור, אבל ברפוי אין לגזור כלל. והאריך עוד שם ליישב איך סוברים רב ושמואל כבית שמאי שיש בנין וסתירה בכלים.
כהסבר זה מבואר גם במיוחס לר"ן (מז ב ד"ה רשב"ג) בשם הרא"ה.

משום איזה אב מתחייב

רש"י (מז א ד"ה חייב חטאת) כתב שהמחזיר מטה בשבת הרי הוא עושה כלי, וחייב משום מכה בפטיש, שזהו אב לכל גומרי מלאכה. ואינו חייב משום בנין לפי שאין בנין וסתירה בכלים. וכן כתב הר"ן (בדפי הרי"ף כא א ד"ה ואם).
לעומת זאת הרמב"ם כתב (שבת כב כו) שאסור להחזיר שולחן מפוצל וכיסא מפוצל מפני שנראה כבונה. כן הוא גם בסמ"ג (לאוין סה לד), שבמטה של טרסיים שאינה רפויה, חייב משום בנין, לפי שיש בנין וסתירה בכלים במקום שצריך גבורה ואומנות, ורק במקום שאין צורך בגבורה ואומנות, אמרינן אין בנין וסתירה בכלים.
וכן הכלבו (לא ד"ה הבונה) כתב שהתוקע עץ בעץ, בין במסמר בין בעץ, חייב משום בונה.

גם באחרונים מצאנו מחלוקת בזה, שהטורי זהב (שיג ו) כתב שהמחזיר מטה של טרסיים חייב משום בונה, וכן הוא בגר"ז (שיג יט). ואילו במגן אברהם (י) כתוב משום שעושה כלי. והעיר בפרי מגדים (משבצות זהב ו) שכוונתו משום בונה, והגם שאין בנין וסתירה בכלים, כשעושה כלי שלם, חייב משום בונה.

הכרעת הראשונים

הראשונים כולם פסקו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שמתיר להחזיר ברפוי. אלא שיש חילוקים שונים בדבריהם בהגדרת המושג רפוי וכפי שיתבאר.

הרי"ף (שבת כא ב) העתיק הברייתא והגמרא, ובסוף דבריו הכריע כר' חמא שאמר שסובר הוא כרשב"ג, כלומר שאם רפוי מותר להחזיר. וברבנו יהונתן על הרי"ף כתב בטעם ההיתר, שכיון שניכר לעין כל שאין זו חזרה של קביעות, לא גזרינן שמא יתקע.
כן הסכים גם הרא"ש (ג כג) להלכה, וכן העתיק הטור (אורח חיים שיג) שאם המטה היתה רפויה מלכתחילה, מותר להחזירה.
גם הרמב"ם (שבת כב כו) כתב לגבי מנורה של חוליות, שולחן מפוצל או כיסא מפוצל, שאין להחזירם בשבת מפני שנראה כבונה, ואם החזיר פטור מפני שאין בנין וסתירה בכלים, והוסיף שאם היה רפוי מותר להחזיר לכתחילה.

כן פסקו גם רבנו ירוחם (אדם וחוה יב ד),

מהו גדר רפוי

כתב במיוחס לר"ן (מז ב ד"ה רשב"ג) שמה שלא גזרינן ברפוי הכוונה שיהיה ניכר שאינו רוצה לתקוע ביתדות ומסמרים.

כתב הכלבו (לא ד"ה הבונה) בשם הראב"ד שדברים שאין אדם מקפיד עליהם אם יתנועעו בתוך החור מותר להכניסן בחורן, שאין לגזור שמא יתקע אלא בדברים שדרכן להכניס בדוחק. מבואר שדווקא דברים שהיו רפויים מלכתחילה אסור, אבל אם היה דרכו להכניסו בדוחק, אף שעכשיו בשבת רוצה להחזירו ברפיון אסור. גם בהגהות אשרי (ג כג) מפורש שדווקא בדבר שאין דרכו לתקוע מותר אם היה רפוי.
ובבית יוסף (שיג ד"ה מטה של פרקים) כתב שכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב 'ואם היה רפוי מותר' משמע שדווקא שהיה כן מלכתחילה, וכתב שכן נראה גם מדברי הטור לגבי כוס של פרקים.

אמנם הספר מצוות גדול (לאוין סב לד) כתב שאין התוקע חייב משום בנין וסתירה בכלים אלא במקום שצריך גבורה ואומנות, אבל במקום שאין צריך גבורה ואומנות ליכא. ולמד המגן אברהם (שיג יא) בדבריו שאם אין צריך גבורה ואומנות שרי לגמרי, ופליג על הראב"ד שסובר שכל שצריך דוחק אסור.

בבית יוסף שם הביא דברי המגיד משנה (שבת כו יא) בשם הרשב"א שרפוי ואינו רפוי אסור, וכן הביא המגן אברהם (יב) בשמו, וכן פסק המשנה ברורה (מג).

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך (אורח חיים שיג ו) פסק ככל הראשונים, שמטה של פרקים אסור להחזירה, ואם תקע גם חייב חטאת, ואם היתה רפויה מותר לכתחילה, והרמ"א הוסיף שזאת בתנאי שלא יהדק. עוד הביא הרמ"א הביא מה שכתב הבית יוסף, שאם דרכו להיות מהודק אף שעכשיו מהדקו ברפיון אסור.

הגר"ז (שיג יט) נתן דוגמא לבנין גרוע המותר בשבת, כגון דלת של כלי שאינה תקועה בחוזק ובקלות ניטלת ממנו, וכן כלי של פרקים שאינם תקועים בחוזק, סתירתן והחזרתן מותרת. והוסיף (י) שגם בכלי של פרקים אם תקעם בחוזק שצריך לזה גבורה ואומנות, הרי זה בנין גמור אם עשוי להתקיים הרבה.

כוס של פרקים

כתב הכלבו (לא) שכוסות העשויין פרקים, ונוטלים אותם מן הרגל ומחזירים אותם, אם הם רפויים מותר לפרקם ולהכניסן בשבת, ואם מכניסן בחוזק, אסור בין לפרקן ובין להחזירן. וכן כתב הטור (אורח חיים שיג) שראה כתוב בשם מהר"ם מרוטנבורג. אבל הטור עצמו חלק וכתב שכוס אין דרך להדקו ומותר להחזירו ולפרקו בכל ענין. גם רבנו ירוחם (אדם וחוה יב ד) כתב בשם רבנו פרץ בפשיטות, כוס שנפרק בחוליות עם רגל, מותר לפרקו ולהכניסו בשבת.

מרן בשלחן ערוך (שיג ו) הביא בסתם כדעת הטור שמותר לפרקו ולהחזירו בשבת, והוסיף בשם 'יש מי שאומר' שדין הכוס כדין המיטה.
הטורי זהב (ז) הכריע שודאי צריך להיזהר כדעת המהר"ם כיון דאין בזה צורך שבת, אך אם הוא לצורך גדול יש להקל. וכן דעת הגר"ז (כא). וכעין זה כתב המשנה ברורה (מו) שלכתחילה יש להחמיר, אך אם הוא לצורך שבת, יש לסמוך אדעה קמייתא.

דבר שדרכו לפרק תדיר

עוד חילק שם הטורי זהב (ז) בין כוס שאין עיקר תשמישו על ידי פירוק, ולכן בזה יש להחמיר, לבין דבר שעיקר תשמישו על ידי פירוק (כמו נודות המחוברות בבורג), שכיון שעיקר תשמישו על ידי פירוק תמיד, לא מקרי גמר מלאכה, אפילו אם הוא תוקע בחוזק את הבורג.
גם המגן אברהם (יב) כתב שכוס העשויה בחריצים שמהדקים אותו בחוזק אסור, אבל כיסויי כלים שעשויים לפתחם ולסגרם תדיר, מותר אפילו שמהודק. וכן פסק הגר"ז (כא) ונתן בזה גדר שכל שעשוי לפרקו באותה שבת עצמה אין בו בנין וסתירה.
גם המשנה ברורה (מה) העתיק להלכה דברי האחרונים בזה, וכן צידד הערוך השלחן (לא) שכלי שדרך תשמישו הוא בפירוק והחזרה, אין בזה שום גדר בנין אלא כמפתח בעלמא.

ובספר חזון איש (ה שבת נ ט) כתב לסייג את הדברים, שזהו בכלים כאלו שסתימתם אינם בנין, שעיקר תשמישם הוא כשהם פתוחים, שאז אמרינן שיש כאן שני גופים נפרדים שחיברם. אבל בכלים שעיקר תשמישם הוא כשהם סגורים, וההרכבה דרושה לצורך השימוש בהם, כגון קנה של סיידין, אז אף שהפירוק וההרכבה הם תדירים, אסור דחשיב בונה.

שעון קפיץ

בשו"ת פנים מאירות (ב קכג) דן אודות שעון שנתחדש בימיהם, שעל ידי משיכת חוט מסתובב הגלגל המסובב את המחוגים, ואחר כך חוזר לאט לאט ובזה מראה את השעה, וכתב שלא ראה שום מקום לאיסור בזה, שזהו כמטה וכוס של פרקים רפויים שמותר להחזירם, כיון שאין דרך להדקן, וכל שכן למשיכת החוט שמתחילה עשויה הוא לרדת בהדרגה ולא לעמוד על מקומו. והביא ששמע שגם מחותנו החכם צבי התיר וכן הר"ר נפתלי כץ והגאון ר' שמואל חיים ישעיה אב"ד פ"פ, והעלה שהמקל לא הפסיד, אם לא במקום שנהגו בו איסור.
בפרי מגדים (משבצות זהב ז) ציין לדבריו, וכתב ששמע בשם רב אחד, שכל זמן שהשעון עובד, מותר למשוך הקפיץ שלו, אך אם הפסיק לעבוד ואינו מתנועע כלל, אסור. וסיים הפמ"ג שיש מקום לחילוק זה, ועל כל פנים אין להקל על ידי ישראל, אלא על ידי גוי. גם בחיי אדם (ב מד יט) כתב שנראה לו לחלק, שאם השעון עדיין מהלך מותר להתיר על ידי אינו יהודי לצורך מצוה, אך אם פסק מלילך אסור להאריך על ידי משיכת הקפיץ, דהוי מתקן מנא.
ובשו"ת אורח משפט (אורח חיים קלד) כותב סעד להוראת הפרי מגדים, שמשיכת חוט השעון קל יותר, מפני שאינו מרכיב שני חלקים לגוף אחד כמו במטה של טרסיים וכד', אלא החוט נמצא ומחובר, ורק צריך למושכו, ולא הוי תיקון כלי כלל ודמי למטה רפויה ועדיפא מינה, שהרי שם מחדש את הכלי ומחברו. אך בהמשך דבריו מבואר דהמנהג להחמיר כדברי החולקים על הפנים מאירות.

משחקי הרכבה וקיפולי נייר

כתוב בספר שמירת שבת כהלכתה (טז יח-כ) שאין למנוע מילדים מלשחק באבני פלא (לגו), אלא אם כן יש צורך לחבר את החלקים בברגים או לתוקעם היטב, שאז יש לאסור. אמנם הוסיף שצעצועים העשויים מחלקים המוכנים להרכבה, כגון מטוס או אניה מפלסטיק, מתכת או עץ, כיון שהחלקים מתחברים בדייקנות ומקיימם לימים רבים אסור. בכתב בעת ישורון (טו תשסה) כתב הרב שלמה זלמן אויערבך שעיקר הספק שלו באבני פלא הוא מצד שכשמפרקם אינם חוזרים לאותו כלי שהיו קודם לכן. דבשלמא בשאר כלים, גם שמפרקם לא בטל מהם שם כלי, לפי שבקל יכול להחזירם לכפי שהיו. אך באבני פלא, אין הם חוזרים למה שהיו בתחילה, אלא כל פעם מרכיבים ממנו דבר אחר, ולכן יותר נחשב בונה כיון שיוצר משהו חדש. משום כך יש להסתפק שמא אסור, על כל פנים מדרבנן, אך הדגיש שם שכל דבריו הם בגדר אפשר, כיון שאין לו יסוד להוכיחם. ובאמת בסוף דבריו הוסיף צד להקל, שכיון שניכר וידוע שאין הבנין עשוי לקיום כלל אלא צעצוע של ילדים, לא חשיב אפילו בגדר בנין עראי. כעין זה הובא בשמו במילואים לספר שמירת שבת כהלכתה.

בשו"ת ציץ אליעזר (יג ל) מצדד להתיר כיון שהם עומדים להיסתר ביומם, ובכלים כל שעומד להיסתר בו ביום מותר לכתחילה. ועוד הוסיף שם שאבני פלא יותר יש להקל, שהרי בכל שעה הם עומדים לפירוד, שזהו משחק הילדים לבנותם ולסתרם בכל רגע. ומסתית דבריו מבואר שמתיר גם למבוגרים. גם בשו"ת באר משה (ו כה) התיר משחקי הרכבה וקיפולי נייר, אפילו אם צריך לחבר את החלקים עם עצים או פלסטיק, לפי שידוע וניכר שעומדים הם לפירוק כל רגע. ולכן אף אם התינוקות מניחים אותם כך למשך יום אחד ואינם מפרקים אותם, אין בכך כלום. כן הכריע גם הרב עובדיה יוסף ביחוה דעת (ב נה) שאין בזה שום חשש אף לגדולים, לפי שאין זה בנין בר קיימא כלל, ודימה זאת לכוס של פרקים שמותר לפרקו ולהחזירו בשבת.

סמיכת מיטה או ספסל שנשברו

איתא במשנה (שבת כג ה) שקורה שנשברה מותר לסמוך בה את הספסל, ובלבד שסומך באופן כזה שלא יוסיף הספסל לישבר, אך לא יסמוך באופן שמתקן אותו, ומבאר רש"י (שבת קנא ב) שהוא משום בונה.
בטור (אורח חיים שיג) הוסיף שצריך לוודא שיהיו רפויין שיוכל ליטלם משם כשירצה. והסביר הבית יוסף (ד"ה קורה) כדי שלא יהיה מבטל כלי מהיכנו.

דבר דומה מובא בגמרא (שבת קלח ב) שהברייתא אומרת שכירה שנשמטה אחת מירכותיה המעמידים אותה, מותר לטלטלה אבל אם נשמטו שתים אסור משום שאינה ראויה לשימוש והוי מוקצה. רב לעומת זאת חולק על זה וסובר שגם אם נשמטה רגל אחת אסור לטלטלה, גזרה שמא יתקע, שאם יחבר לה את הרגל מחייב משום בונה. בספר תרומת הדשן (עא) למד מזה למקרה דומה ברגל של ספסל שנשמטה, שיש מקום לאסור מאותו טעם - שמא יתקע. אך מצדד שם שבזה יש מקום יותר להקל, לפי שאפשר להושיב את קצה הספסל על ספסל אחר, ובזה ליכא למיחש לתקיעה, וסיים דהמחמיר תבוא עליו ברכה וכן ראוי להחמיר.

שלחן ערוך ואחרונים

בשלחן ערוך (אורח חיים שיג) פסק להלכה כדברי המשנה, שקורה שנשברה יש להזהר מלסמכה באופן שיתקן את המיטה, משום בונה, ויכול לסמכה רק באופן שלא תרד המטה יותר ותוסיף להישמט. וכן הוסיף דברי הטור שלא יהדקם, אלא ירפם באופן שיוכל ליטלם כשירצה.
במגן אברהם (יד) החמיר שדווקא קורה מותר לסמוך בה בלא חשש בונה, אבל עץ בעלמא אף אם מותר בטלטול כגון שהקצהו, אסור משום בונה. אבל האליה רבה (יד) כתב שאין תורת בנין כלל בסמיכת קורה, כל שאינו מוסיף בזה בנין. וכן משמע דעת המשנה ברורה (מט). ובפרי מגדים (אשל אברהם יד) העיר שבדבר שאינו כלי ליכא חשש לביטול כלי מהיכנו, ולפי האליה רבה מותר יהיה גם להדקו.

עוד פסק השלחן ערוך (ח) את דברי התרומת הדשן, שספסל שמשמט רגלו אסור להחזירו, ושיש מי שמחמיר אף להניח צידו השמוט על ספסל אחר.