קנין גוי בארץ ישראל

מקורות
בבלי:	גיטין מז, א
ירושלמי:	גיטין פרק ד הלכה ט
רמב"ם:	תרומות פרק א הלכה י

גוי הקונה קרקע בארץ ישראל נחלקו בגמרא אם מפקיע את קדושת הקרקע לעניין ביכורים מעשרות ושביעית. כמו כן נחלקו האם יש לו אפשרות לקנות את הקרקע לחפור בה בורות שיחים ומערות או רק לגבי פירות.

אם יש קניין לגוי בארץ ישראל

לגבי מעשרות וחפירת בורות שיחים ומערות

בגמרא בגיטין (מז, א) מובא מחלוקתם של רבה ור"א, דעת רבה שאין קנין לנוכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ולומד זאת מהפסוק "כי לי הארץ"(ויקרא כה, כג) שלי קדושת הארץ ומכל מקום יש לו קנין לחפור בה בורות שיחים ומערות ומהפסוק "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"(תהילים קטו, טז) ודעת ר"א שיש קנין לנוכרי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ומהפסוק "דגנך"(דברים יח, ד) ולא דגן הנוכרי אך מכל מקום הקרקע אינה קנויה לו לחפור בה בורות שיחים ומערות ואין לו אלא קניין לפירות בלבד.

הירושלמי בגיטין (ד, ט) מביאה את מחלוקתם של ר"ש ור"מ דעת ר"ש שיש קנין להפקיע מיד מעשר ור"מ חולק וסובר שאין קנין להפקיע מיד מעשר ורבי אמרי בשם ריש לקיש מבארים את טעמו מהפסוק "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה" הקיש עבדים לאחוזה מה עבדים אתם קונים מהם ואין הם קונים מכם אף אחוזה אתם קונים מהם והם אינם קונים מכם. ומדברי הירושלמי נראה שר"מ סובר שהוא הדין גם כן אין לו קנין לחפור בה בורות שיחים ומערות.

בגדר יש קניין

הכסף משנה למד בדעת הרמב"ם (תרומות י, א) שאם יש קניין לגוי פירושו שעל ידי הקניין שלו הוא מפקיע את קדושת ארץ ישראל מהקרקע והרי זה כחוץ לארץ ואף אם הישראל יחזור ויקנה ממנו הרי זה ככיבוש יחיד והקרקע פטורה לעולם מתרומות ומעשרות אמנם החזון איש מבאר ברמב"ם שבזה לא פליגי ולכו"ע אין כח ביד הגוי להפקיע קדושת ארץ ישראל לגבי זה שייחשב כקרקע חו"ל ולכו"ע לא נחשב ככיבוש יחיד והמחלוקת היא רק לגבי הפירות.

בגדר אין קניין

נחלקו הראשונים מהו גדר קניין הגוי אם נאמר שאין קניין לגוי להפקיע מן המעשרות, דעת רש"י (מז:) שלגבי הקדושה הרי זה כברשות הישראל וכאילו ממושכנת לגוי מאידך דעת ועל כן הוא מחוייב מדאו' לקנות את פירות הביכורים היות ולגבי זה זה שלו. מאידך דעת התוס' ושאר ראשונים שהמכירה היא מכירה גמורה רק הקונה מהגוי פירות מחוייב במעשרות שהקדושה נשארת בקרקע גם כשהיא בבעלות הגוי.

הכסף משנה והמהר"י קורקוס הבינו בדעת הרמב"ם שגם למ"ד אין קניין מכל מקום כל זמן שהשדה ברשות הגוי הרי היא מופקעת מן המעשרות ורק בחזר ישראל ולקח ממנו את הקרקע אמרינן שאין קנין לגוי להפקיע ושוב חוזר ומתחדש החיובים התלויים בארץ. מאידך הרדב"ז והמהרי"ט ועוד חולקים בדעת הרמב"ם וסוברים שגם בזמן שהקרקע ביד הגוי אינה מופקעת מן המעשרות. הגר"ח מבאר בכסף משנה שהמחלוקת לדבריו בין מ"ד יש קניין למ"ד אין קניין הוא שלמ"ד יש קניין בזמן שזה ברשות הגוי יש הפקעה מוחלטת של הפירות מן המעשרות מכוח קניין הגוי בקרקע ועל כן גם אם חזר הישראל וקנה את הפירות לא יתחדש חיוב מעשרות היות והופקעו ולמ"ד אין קניין כל זמן שזה ברשות הגוי יש פטור על הפירות מן המעשרות ועל כן בזמן שיחזור ויהיה ברשות הישראל בזמן החיוב יחזור ויתחדש חיוב מעשרות שלא הופקעו מעולם מתורת מעשרות

ערלה, חדש, יובל ושאר מצוות התלויות בארץ

הרא"ש בשו"ת (כלל ב) לומד שכל הנידון הוא דווקא במעשרות ולא בשאר המצוות וממילא נוקט שיש דין חדש בשדה גוי גם אם יש קניין להפקיע מן המעשרות. מאידך דעת הר"ש בתרומות (ג, ט) והרשב"א (ב"ק סט, א) סוברים שהנידון הוא לגבי שאר המצוות התלויות בארץ ולדבריהם אם יש קניין להפקיע מן המעשרות מפקיע גם לגבי נטע רבעי וכן גם דעת התוס' (ע"ז סד, א) שמפקיע גם מדין כלאים.

שביעית

אם יש קדושת שביעית:

התוס' בגיטין (סב, א) הבינו שלמ"ד יש קניין להפקיע מן המעשרות הוא הדין שמפקיע מקדושת שביעית.
הרמב"ם (שמיטה יובל ד, כט) פוסק שאין קנין לגוי בארץ ישראל מכל מקום פוסק שפירות שגדלו בשדה גוי בארץ ישראל בשביעית מותרים ואינם אסורים אף משום גזירת ספיחים ונחלקו הפוסקים אם לדעת הרמב"ם יש בפירות קדושת שביעית, דעת הרדב"ז שהפירות מותרים מאיסור 'נעבד' היות ואין איסור בזמן שאינו יהודי עבד בהם אך מכל מקום יש בם קדושת שביעית שאין קניין לגוי להפקיע מן המעשרות וממילא הקדושה קיימת אך הכסף משנה שסובר ברמב"ם שהגם שאין קניין לגוי מכל מקום כל זמן שהשדה ברשות הגוי היא מופקעת מן המעשרות ומקדושתה ורק כשישראל יחזור ויקח את הקרע תחזור לקדושתה ממילא מבאר את דעתו שהיות והקרקע ברשות הגוי פירותיו מופקעים מקדושת שביעית.

אם מותר לישראל לעבוד בקרקע גוי

דעת הכסף משנה ברמב"ם שכל זמן שהשדה ברשות הגוי היא מופקעת מקדושתה וממילא אומר גם שאין קודשת שביעית בפירותיה והבין בדבריו המהרי"ט (סימן מג) שלדבריו מותר לישראל לעבוד בשדה הגוי. המעדני ארץ (שביעית, ט) הוכיח מדברי הכסף משנה שאף שלא יהיה בפירות קדושת שביעית מכל מקום אסור לישראל לעבוד בקרקע הגוי היות ואינה מופקעת אלא לעניין הפירות אמנם בסוריא שיש קניין לגוי להפקיע יהיה מותר לישראל לעבוד בקרקע הגוי.

פרטי הדין

תקנת חכמים

במשנה בגיטין (מז, א) מבואר שהמוכר קרקע לגוי בארץ ישראל חוזר ולוקח ממנו ביכורים מפני תיקון העולם ומבואר בגמרא שלמ"ד יש קניין לגוי להפקיע מן המעשרות אף על פי כן הקונה פירות מגוי בארץ ישראל מחוייב במעשרות וביכורים ולדעת רש"י המוכר מחויב מדי שנה לחזור ולקנות מהגוי את פירות הביכורים שלדבריו הקרקע נשארת בידיו לגבי הקדושה למ"ד יש קניין.

בסוריא

בגמרא מבואר שבסוריא לדעה הסוברת שכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש וחיוב המעשרות שם הוא רק מדרבנן יש קניין לגוי להפקיע מן המעשרות והקונה ממנו פטור מן המעשרות ואף שהישראל מירח שהמירוח אינו מחייב אלא בארץ ישראל. והבדל נוסף בין ארץ ישראל לסוריא הוא בשוכר וחוכר שדה מגוי שבארץ ישראל חייב במעשרות ובסוריא פטור מן המעשרות שהקרקע מופקעת וממילא גם הפירות. ולדעת הרמב"ם בסוריא יהיה פטור גם מקדושת שביעית.

אריס, קבלן או בשכר קרקע מגוי בארץ ישראל

במשנה בדמאי (ו, ב) מבואר שהחוכר שדה מן הנוכרי, מעשר ונותן לו. רבי יהודה אומר שאף המקבל שדה אבותיו מן הנוכרי מעשר ונותן לו. הגמרא (ב"מ קא, א) מעמידה את המשנה לרבה שאין קניין לגוי בארץ ישראל וממילא הישראל חייב להפריש מעשרות מפירותיו וגזרו חכמים שגם הפירות שמחזיר לבעלים חייבים במעשרות אך לר"א שיש קניין לגוי בארץ גם הישראל פטור מן המעשרות שקניין הגוי בקרקע מפקיעה מן המעשרות.

גוי ששכר קרקע מישראל

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה.

מעשרות ושביעית בזמן הזה

דעת ספר התרומה (הלכות ארץ ישראל עמוד תקפז) שבזמן הזה שתרומות ומעשרות מדבריהם יש קניין לגוי להפקיע מן המעשרות וכשם שבסוריא שחיוב המעשרות הוא מדרבנן מועיל קניין הגוי להפקיע וכן דעת הגר"א שבזמן הזה גוי מפקיע מן המעשרות ומקודשת שביעית כסוריא. אמנם כל זה לדעת הראשונים שהסיבה שאין קדושה בארץ ישראל בזמן הזה היא מחמת שקדושה שניה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא אך לדעת הרמב"ם קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא אך יש מיעוט מיוחד שחיוב המעשרות הוא רק בזמן שכל יושביה עליה וממילא גם בזמן הזה אין קניין לגוי להפקיע.

דינים נוספים

מכירה לגוי

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה.

קנה פירות מהגוי

ברמב"ם (תרומות א, יא) מבואר שיש ב' זמני חיוב, הבאת שליש ומירוח וממילא אם משעת הבאת שליש או משעת המירוח היה ברשות הישראל חייב במעשרות אך באופן שבשעת המירוח היה ברשות הגוי ולאחר מכן קנה ממנו הישראל פירות פטור מן המעשרות וכן באופן שהיה ברשות הישראל בשעת הבאת שליש ומכרו לגוי מירוח הגוי פוטר.