שותפות ישראל וגוי בנטיעות ערלה

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
בבלי:	עבודה זרה כב א
רמב"ם:	מאכלות אסורות י יד
שולחן ערוך:	יורה דעה רצד יג-יד

ישראל וגוי שהיו שותפים בשדה עם נטיעות ערלה, או שקיבלו יחד לעבוד בשדה ערלה, איך ינצל הישראל מאיסור הנאה מפירות ערלה.

סוגית הגמרא

הנהו מוריקאי

הגמרא (עבודה זרה כ"ב א') מביאה מעשה בשני זורעי גנות, ישראל וגוי, שהיו מחלקים את העבודה שלהם כך שהגוי חורש וזורע וקוצר בשבת והישראל עושה כנגדו ביום ראשון. באו לפני רבא ושאלו אם עושים הם כדין, או שמא יש איסור בדבר. והגמרא אומרת שרבא התיר להם.
על הוראה זו הקשה רבינא לרבא מברייתא, בה כתוב שישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, אסור לישראל לומר לגוי עשה אתה מלאכה בשבת ואני אעשה כנגדך ביום ראשון, אלא אם כן התנו כן קודם שקיבלו את השדה בשותפות. טעם האיסור בדבר הוא מפני שהמלאכה מוטלת על שניהם להיעשות יחד, וכאשר אומר הישראל לגוי לעבוד בשבת במקומו הרי הוא נעשה שלוחו, ואסור לישראל לעבוד את קרקעו אף על ידי שליח, והשכר שיקבל עבור עבודה כזו נחשב הוא לשכר שבת. ואף שעושה הישראל אחר כך כנגדו ביום ראשון, אפילו הכי אסור. אמנם אם התנו כן מתחילה בשעת ההשתתפות, הרי שמלכתחילה לא מוטל על הישראל לעבוד בשבת, ומה שעושה הגוי על דעת עצמו הוא עושה כן, ואף השכר שנוטל אחר כך הישראל מבעל הבית, אינו על השבתות אלא על ימי החול שעבד כנגדן.
מששמע רבא ברייתא זו התבייש בהוראתו, אך לבסוף נתברר שגם באותו מקרה שבא לפניו, היה תנאי כזה בתחילה, כך שהתברר שרבא הורה כדין.

בהמשך הגמרא אומר רב גביהה מבי כתיל, שאותו מעשה, לא מדובר היה בחלוקת עבודה בין שבת לחול, אלא היו אלו שתילי ערלה, וההסכם ביניהם היה שהגוי יאכל את הפירות של שלוש שנים ראשונות, וישראל יאכל כנגדן שלוש שנים אחר כך. ועל זה באו לפני רבא והתיר להם. ואומרת הגמרא שלפי גירסה זו צריך לומר שרבינא לא הקשה על רבא מהברייתא אלא להיפך הביא לו סיוע ממנה, ואף רבא לא נתבייש מדבריו. ולהלן יתבאר הברייתא לענין שבת מוכיחה לדין ערלה.

באו חשבון

בהמשך הברייתא הנ"ל מובא דין נוסף - ואם באו לחשבון אסור.
רש"י (ד"ה ואם באו חשבון) מסביר שדין באו חשבון הוא מקרה בפני עצמו ולא מתייחס למקרה של התנאי. כלומר, בתחילה כשקיבלו את השדה באריסות לא התנו ביניהם שום דבר, וגם בזמן העבודה לא אמרו כלום, רק הגוי מדעת עצמו עבד בשבת וישראל עבד רק בימי חול. אך כשבאו לחלוק ביניהם את הרווחים, רוצה הישראל לחלק באופן שווה, שהגוי ייקח עבור השבתות שעבד והוא יטול שכר על ימי החול. אומרת הברייתא שדבר זה אסור, שאף על פי שהגוי מדעת עצמו עשה, מכל מקום כאשר חולקים הם את הרווחים באופן שווה, נחשב הדבר לשכר שבת, שהרי גם עליו מוטל לעבוד בשבת, ואם נוטל הוא שכר עבור מלאכה שעשה הגוי בשבת בעבורו, הרי זה שכר שבת. אלא צריך הגוי ליטול לבדו שכר השבתות, ואת הנותר יחלקו בשווה.
כלומר לפי רש"י דין באו חשבון הוא אותו דין כמו ברישא של הברייתא - שלא יאמר ישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול, אלא שמהסיפא למדנו שאף אם לא אמר לו כן אחר שנשתתפו, אלא כל אחד עשה על דעת עצמו, ורק כשבאו לחלוק חילקו באופן שווה, אפילו הכי אסור מפני שבכך מתברר למפרע שהגוי עשה בשליחות הישראל בשבת, וממילא השכר הוא שכר שבת.

הר"ן (בדפי הרי"ף ז א) מביא פירוש אחר של הראב"ד, שאם באו חשבון מתייחס למקרה שעשו תנאי, כלומר אם אחר שעשו תנאי שהגוי לבדו יעבוד בשבת, בכל זאת כשבאו לחלוק חלקו בשווה, הרי שמתברר שהתנאי הראשון לא תקף אלא הערמה בעלמא הוא, ואסור.

סתמא מאי?

בסוף הסוגיה שואלת הגמרא מה הדין בסתמא? כלומר הברייתא דיברה על שלושה מקרים - א. שאומר הישראל לגוי טול אתה בשבת ואני בחול שזה אסור. ב. שאם התנו כן מתחילה מותר. ג. שאם באו בסוף לחשבון אסור. כעת שואלת הגמרא מה הדין בסתמא, כלומר שלא אמר לו טול אתה שבת ואני בחול ולא התנו כן בתחילה, ואף לא באו חשבון בסוף. האם מותר לישראל לקחת כנגד מה שהגוי נוטל עבור עבודתו בשבת?
רש"י (ד"ה סתמא מאי) מדגיש שעיקר הבעיה היא בכך שהישראל מזכיר את ענין השבת, וכעת כאשר אינו מזכיר כלל שבת אלא סתם מחלקים בשווה, האם יש בזה בעיה של שכר שבת, כיון שהישראל נוטל גם עבור עבודתו של הגוי בשבת, או שנאמר שיש כאן חלוקת שותפות רגילה?

הגמרא מנסה לפשוט את הבעיה מתוך הברייתא עצמה, שכיון שאמרה הברייתא ברישא שאם התנו שהגוי יעבוד לבדו בשבת מותר, משמע שאם לא התנו אלא מחלקים בשווה בסתמא אסור. אך מיד דוחה זאת הגמרא כיון שמהסיפא אפשר לדייק בדיוק הפוך, שבסיפא כתוב שאם באו לחשבון אסור, משמע שאם חילקו סתמא בלא חשבון ובלא להזכיר את השבת, מותר. ממילא מסיקה הגמרא שאי אפשר להוציא מתוך הברייתא תשובה לשאלה זו.

בר"ן (בדפי הרי"ף ז א ד"ה הא סתמא) כתב שלפי פירוש הראב"ד שהסביר לעיל שבאו חשבון הכוונה אחר שהתנו, יש להסביר פה שסתמא הכוונה בלא חשבון ובלא תנאי, כלומר שלא התנו בתחילה וגם לא באו חשבון בסוף.

הראיה משבת לערלה

פירוש רש"י

לפי הגירסה של רב גביהה מבי כתיל שהמעשה היה מדובר בשתילי ערלה, הגמרא אומרת שהברייתא הובאה על ידי רבינא כסיוע לדברי רבא ולא כקושיה. לכאורה אינו מובן איך אפשר להביא ראייה לדין ערלה משותפות לגבי שבת, שהרי חילוק גדול יש בין שבת לערלה, שבשבת העבודה עצמה אסורה ואילו בערלה העבודה מותרת ורק ההנאה מהפירות אסורה, ולכן לא שייך לדבר על שליחות בערלה.
רש"י (ד"ה סיועי סייעיה) הרגיש בקושיה זו וכתב שהסיוע מהברייתא הוא מהסיפא, שגם בשבת אם התנו מלכתחילה מותר, כלומר במקום שאין איסור שליחות, ואין הגוי נעשה שליח של ישראל בשבת מפני שהתנו בתחילה שרק הגוי יעבוד בשבתות, מותר, וכך השכר שנוטל הישראל אינו על עבודת הגוי, אלא על עבודתו שלו. וכן הדין בערלה שהעבודה אינה אסורה (ואין צורך להתנות כדי לבטל השליחות) ולכן ההנאה מהפירות מותרת. ולעיל כתב רש"י (ד"ה שרא להו) שאין לומר שכיון שהישראל אוכל כנגד פירות ערלה, נמצא הוא נהנה מפירות ערלה, מפני שכך הוא הדין שבשנה שהוא עובד הוא אוכל, כך שכל אחד נהנה מפירות עבודתו.
כדברים אלו כתבו גם הרא"ש (עבודה זרה א כה), והנימוקי יוסף (כב א ד"ה שתילי ערלה), והאור זרוע (עבודה זרה קמא).

הר"ן (בדפי הרי"ף ז א) הקשה על פירוש זה, שלכאורה דבר זה פשוט הוא ואינו צריך סיוע מברייתא, כי כל מקום שאין איסור מלאכה, כגון בערלה, אין שום סיבה שלא יהיה מותר להינות מן הפירות. ומה שישראל נהנה מפירות שלאחר הערלה, פשוט שאין זה נחשב הנאה מפירות ערלה, והברייתא לא מוסיפה לדבר זה שום סיוע.
מחמת קושיה זו מביא הר"ן את פסק הרמב"ם, ומבאר על פי דבריו את הסוגיה באופן אחר, וכפי שיובא להלן.

הריטב"א (כב א ד"ה הנהו) כותב שגם בערלה צריך תנאי קודם השותפות, ואם לא התנו מתחילה אסור אף בערלה, כיון שהוא כמחליף פירות ערלה בפירות היתר ויש בזה איסור הנאה, ולא מסכים עם מה שכתב רש"י שכן דרך מקבלי הקרקע שהעובד אוכל את פירותיו, מפני שכשהניח ישראל לגוי לאכול שנות ערלה, הרי הוא כמחליף באיסור הנאה.
לכן כתב הריטב"א שצריך לומר, שכיוון שפירות הערלה אסורים בהנאה, ממילא כל עצם השותפות ביניהם היתה על דעת כן שישראל לא ייקח חלק בפירות הערלה כלל ולא בהנאתם, ומה שנוטל פירות כנגדם זהו מתנה בעלמא. כלומר עשיית שותפות עם גוי בערלה היא מותנית ועומדת גם אם לא אמרו כן בפירוש, כיון שודאי על דעת כן השתתף עמו. וכתב שכעין זה פירש גם הרמ"ה.

בספר מרכבת המשנה (חעלמא) על הרמב"ם (מאכלות אסורות י יד) כתב ליישב שיטת רש"י (וגם שיטת הראב"ד המובאת להלן) שהמילים 'לסיועי סייעיה' שבגמרא אינם תירוץ לקושיה 'והא אותביה רבינא לרבא', אלא הם המשך הקושיה, שלא היה לו להקשות אלא לסייע, ועוד שאיכסיף וכו', ועל זה תירצה הגמרא שלא היו דברים מעולם. שבאמת אין זה סיוע אמיתי מהברייתא, אך על כל פנים לא קושיה, ולכן מקשה הגמרא שלא היה לו להקשות אלא לכה"פ לסייע, אף שאינו ממש סיוע.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (מאכלות אסורות י יד) חולק על רש"י, שהוא פסק להלכה שגוי וישראל שהיו שותפים יחד בנטיעה, אם התנו בתחילת השותפות שיהיה הגוי אוכל שנות ערלה, וישראל אוכל כנגדן שלוש שנות היתר, מותר. אך אם לא התנו כן מתחילה אסור. ומוסיף הרמב"ם שגם באופן המותר, כלומר שהתנו, אסור להם לעשות חשבון כמה פירות אכל הגוי שישראל יאכל כנגדן, לפי שאז הוא כמחליף פירות ערלה. אלא הגוי אוכל כל פירות שלוש שנים ראשונות מבלי לחשבם, והישראל אוכל שלוש שנים של היתר כמה שיהיו.

שיטת הראב"ד

הראב"ד בהשגותיו חלק עליו בפירושו שמדובר שווקא שהתנו ביניהם לחלק כן, אלא הסוגיה מתפרשת אפילו לא התנו (וכדעת ברש"י). אלא שהראב"ד מסביר שגם הגוי לא אכל בשלוש שנים ראשונות פירות ערלה, שהרי הנטיעות היו קטנות ואינן מוציאות פירות, אלא הוא זמר את העצים וזרע תחתיהן ירק, שמחמת שהנטיעות קטנות עדיין, יש מקום לזרוע תחתיהן. נמצא שגם הגוי לא אכל פירות ערלה, וממילא השנים שאכל ישראל לאחר מכן לא היו דמי ערלה.

הרדב"ז תמה על הראב"ד, שלפי דבריו אינו מובן מה הקשר בין סוגיה דערלה לסוגיה דשבת, שהרי הישראל אכל פירות דהיתרא ממש ולא חליפי ערלה, ומה עניין הברייתא לכאן? ועוד, למה שיסכים הגוי לאכול ירקות ג' שנים כנגד פירות שיאכל הישראל?
גם בכסף משנה תמה מה הצורך בתנאי לפי פירושו של הראב"ד.
בספר מרכבת המשנה חעלמא כתב שעל הראב"ד לא קשה יותר מאשר על רש"י, שלפי שניהם אין צורך בתנאי לפי שאין כאן איסור הנאה מערלה. ולעיל הובאו דבריו כיצד מתרץ את הגמרא לפי רש"י והראב"ד.

בלחם משנה כתב לתרץ שכיון שנתן הישראל רשות לגוי לזרוע בשנים ההם פירות של ערלה, אף על פי שהוא מעצמו לא זרע, מ"מ אפשר דהוי כמחליף בפירות של ערלה, שהרי אם הוא לא היה נותן רשות לגוי לזרוע באותן הג' שנים פירות של ערלה, לא היה נותן לו רשות בשנים האחרות לזרוע פירות, ואם כן נראה הוא כמחליף. וגם הראיה שהביא משבת אפשר לומר שכמו שלענין שבת מועיל התנאי אפילו שמגיעה הנאה לישראל, הכא נמי, אף על גב שברשות שנתן לו גורמת הנאה לישראל, לא איכפת לן כיון שלא עושה איסור בשליחותו, דסוף סוף לא יזרע דבר של איסור ולא היה שם אכילת איסור. ומ"מ סיים הלחם משנה שהוא דוחק.

בספר לבב דוד על הרמב"ם כתב להסביר בדעת הראב"ד, שהמעשה היה שגוי זמר העצים עד שהיה יכול לזרוע תחתיהם ירק כל השלש שנים ואכל אותם, וכנגדם לקח ישראל שלש שנים שאחריהם שלקח הפירות שגדלו בהם, שאז ישראל לא לקח כנגד האיסור ומה שאמרה הגמרא שסיועי סייעיה, דהיינו שלא תאמר כיון שהוא לקח כנגד שני ערלה, אף על גב דליכא פירות, הרי נהנה בשני ערלה שהוא לקח כנגדם, וכאילו אותם הפירות שאכל אחר שני ערלה הם חליפי ערלה, לכן הביא לו סייעתא מהברייתא שדוקא שעבד הגוי בשבת שהוא אסור אצל ישראל, וכנגדם לקח בחול זה אסור לפי שהוא נהנה מהאיסור שעשה העכו"ם, ולכן צריך להתנות. אבל בערלה שלא עשה העכו"ם איסור, אף על פי שהוא נהנה במה שנעשה בשני ערלה. כיון דאינו איסור אין צריך להתנות.

הסבר דעת הרמב"ם

דברי הרמב"ם שגם בערלה צריך תנאי בתחילת השותפות, טעונים הסבר, כיצד הם מתיישבים בפשט הגמרא. שהרי הגמרא אומרת שלפי הגירסה שהמעשה היה בנטיעות ערלה, רבינא לא הקשה על רבא אלא הביא לו סיוע מהברייתא, והרי בברייתא כתוב שרק אם התנו מותר?

הר"ן (בדפי הרי"ף ז א) מסביר שדווקא לפי הרמב"ם מיושבת הגמרא, שכן אם המעשה היה בשתילי ערלה ולא בשבת, בוודאי היה שהם תנאי מתחילה שיהיה הגוי אוכל פירות ערלה, שהרי פירות הערלה אסורים בהנאה ואי אפשר אף להחליפם. לכן רבא הורה להיתר כיון שידע שהיה שם תנאי, ואף רבינא לא הקשה על רבא אלא סייע לו מהברייתא. מה שאין כן לפי הגירסה הראשונה בגמרא שהמעשה היה לענין שבת, שם אין הפירות אסורים בהנאה, ולכן סבר רבא בתחילה להתיר אפילו בלא התנו.
לפירוש זה הסכים גם הגר"א בביאורו (יורה דעה רצד מ).

בספר מרכבת המשנה חעלמא כתב ליישב שהרמב"ם באמת מפרש לגמרי כדברי רש"י בסוגיה, אלא שרש"י מפרש שמדובר על שותלים, כלומר על אריסים שקיבלו שדה בשותפות לנטעה בנטיעות ערלה, ובזה מסכים הרמב"ם שלא בעינן תנאי. אך בהלכותיו שינה הרמב"ם וכתב 'נכרי וישראל שהיו שותפים בנטיעה', כלומר הם הבעלים על השדה, ובמקרה כזה ס"ל שצריך להתנות בתחילה כמו בשבת.

ביאור האיבעיא לפי דעת הרמב"ם

לעיל הובאה הגמרא ששואלת 'סתמא מאי', ורוצה לברר מה הדין כאשר לא היה תנאי ולא היה חשבון לבסוף.
הר"ן (בדפי הרי"ף ז א) כתב שהרמב"ם מכריע באיבעיא זו לחומרא, שהרי כתב שחייב להתנות אף בערלה, וכן העיר הגר"א (לט).
ייתכן לומר שהרמב"ם סובר שהאיבעיא מתייחסת רק לברייתא, כלומר לדין שותפות בשבת, אבל לגבי ערלה כיון שחובה להתנות, אם לא התנה פשיטא שאסור. ולזה אין קושיה מהברייתא.

סיכום מחלוקת הראשונים

מדברי רש"י יוצא שמותר לישראל לאכול פירות כנגד פירות ערלה, אפילו אם לא התנו בתחילת השותפות כן. וכן דעת הראשונים הנ"ל שהסכימו לשיטתו. וכן כתב המאירי (כב א ד"ה ישראל וגוי). לעומת זאת דעת הרמב"ם נתבארה שכל שלא התנו כן בתחילת השותפות, אסור לישראל לאכול כנגד פירות הערלה, לפי שהוא כנהנה מפירות ערלה. וכן הסכים הר"ן (בדפי הרי"ף ז א), ואפילו הם התנו, אסור להם לעשות חשבון בשעת חלוקה ושישראל יטול פירות היתר כנגד פירות הערלה, לפי שבכך הוא נהנה מפירות ערלה.

הטור (יורה דעה רצד) הביא תחילה את דעת רש"י ורוב הראשונים, לאחר מכן כתב שהרמב"ם כתב שדווקא אם התנו ביניהם מתחילה מותר, ודווקא שלא באו לחשבון. והוסיף שדעת הרא"ש כסברה ראשונה.

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך (יורה דעה רצד יג) פסק כדעת הרמב"ם שההיתר הוא רק כשהתנו מתחילה ושלא באו לחשבון בסוף, אבל אם לא התנו מתחילה שהגוי יאכל פירות ערלה וישראל יאכל כנגדם, או אפילו התנו אבל בסוף חישבו כמה פירות אכל הגוי וכנגדם יאכל הישראל, אסור.
הרמ"א לעומת זאת הביא דעת היש אומרים, שהם רש"י והרא"ש ורוב הראשונים, שאפילו לא התנו מתחילה מותר.

מחלוקת הב"ח והט"ז

הבית חדש (רצד י) כותב שמה שכתב הרמב"ם שאסור לבוא חשבון על הפירות שאכל הגוי, הכוונה שהתנו כן מתחילה שיבואו חשבון, אבל אם התנו מתחילה שהגוי יאכל ג' שנים ולאחריו הישראל ג' שנים בלא חשבון, ולאחר מכן עשו חשבון, אין איסור בדבר, שמתנה גמורה היא שהגוי מוותר שיאכל הישראל כנגד אותם פירות שאכל הוא, וכתב שכן משמע מדברי הרמב"ם. וכוונתו למה שכתב הרמב"ם: "ובלבד שלא יבאו לחשבון, כיצד כגון שיחשוב כמה פירות אכל הנכרי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות, אם התנו כזה אסור שהרי זה כמחליף פירות ערלה". משמע שרק כשהתנו כן אסור.
בעל הטורי זהב (כ) חולק על הב"ח וכותב שדבר זה אסור, כיוון שהגוי לא היה מסכים לתת לו פירות אם לא שאכל הוא עצמו את פירות הערלה, נמצא שהרי הוא כמחליף פירות היתר בפירות איסור. ומה שכתב הרמב"ם "אם התנו כזה" אין הכוונה שדווקא אם התנו אסור, אלא רבותא יש כאן, שאפילו אם התנו כן בתחילת השותפות לעשות חשבון, אסור, וכל שכן אם לא התנו.

הש"ך (כז) מפרש גם הוא כדברי הב"ח, שאם באו חשבון הכוונה שהתנו מתחילה שיאכל הגוי שנות האיסור ואילו הישראל יאכל כנגדם בשנות ההיתר, בזה הוא כמחליף פירות ערלה ואינו חשוב תנאי כלל.

סתירה מהרמב"ם בהלכות שבת

מפרשי הרמב"ם העלו שאלה, שאם נאמר שכוונת הרמב"ם שאסור לבוא חשבון גם אם התנו בתחילה, וכמו שמפרש הט"ז בדעתו, הרי זה סותר דבריו בהלכות שבת (ו יז), שם משמע שאם התנו מותר אפילו באו לחשבון בסוף, והרי דין ערלה נלמד בסוגיה מדין שבת? אמנם הט"ז כתב בדעת הרמב"ם שגם שם בהלכות שבת כוונתו לאסור באו חשבון לבסוף אפילו אם התנו. אך המגיד משנה והבית יוסף ועוד מפרשים סבורים שיש הבדל בין שבת לערלה כמבואר בסוגיה שם, ואם כן השאלה במקומה עומדת.

המהר"י קורקוס על הרמב"ם (שבת ו יז) התעורר לשאול מנא ליה להרמב"ם חלוקה זו בין דין ערלה לדין שבת, והרי כל דין ערלה נלמד מן הברייתא האמורה לגבי שבת, ולגבי שבת מבואר מדברי הרמב"ם שאם התנו בתחילה מותר, אפילו באו חשבון לבסוף?
וכתב ליישב,

בדיעבד

כתב המחנה אפרים (מאכלות אסורות י יד) שכל האיסור הוא דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד מותר דהוי חליפי ערלה.

החלפת נטיעות ערלה עם גוי

כתב רבנו ירוחם (כב ב קעו ג) שמותר לומר לגוי בשנות ערלה "עבוד כרמי ותטול פירותיה, ואני אעבוד כרמך שעברו עליה שני ערלה ואטול פירותיה", ודייק כן מסוגייתנו, שהדין הוא שהפירות שייכות למי שעובד בשדה. והוסיף ששאל כן לרבותיו והסכימו כמו.
הבית יוסף הביא את דבריו, וגם כתבם להלכה בשלחן ערוך (יד).
בטורי זהב (כב) העיר שלכאורה דין זה מתאים לשיטת רש"י, אבל לפי הרמב"ם שצריך להתנות קודם השותפות, הרי זה אסור, ואם כן השלחן ערוך שפסק כרמב"ם לא היה לו להעתיק דין זה?
ותירץ שכאן יש טעם אחר, שההחלפה כאן היא כמו מכירה, שמוכר לו את הקרקע שלו בשכר שנותן לו קרקע אחרת לעבדה ולאכול פירותיה, וזה מותר לכולי עלמא.
גם הש"ך (ל) העיר על השלחן ערוך בזה, והביא תירוץ בשם הלבוש, שכל מה שכתב הרמב"ם שצריך תנאי, זהו דווקא כאשר קיבלו שדה בשותפות לעבדה, שאז דרך השותפים לטרוח אחד בשביל חבירו ולכן יש בזה הנאה מפירות ערלה, אבל כאן כל אחד בעלים על שדהו, ואין כאן הנאה מפירות ערלה.
בביאור הגר"א (מג) כתב שדברי הש"ך דחוקים, ונשאר הגר"א בקושייה על דברי השו"ע.

מכירת פירות ערלה לגוי קודם שבאו לעולם

כתב הרשב"א בתשובה (א אלף קכא) בשם הראב"ד שמותר למכור לגוי פירות ערלה קודם שבאו לעולם, לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בעולם, והעצים עצמם אין בהם איסור ערלה. והביאו השלחן ערוך להלכה (טו).
בטורי זהב (כג) תמה על דין זה, שהרי לענין השותפות פסק השלחן ערוך שצריך תנאי קודם השותפות, ומבואר שאם כבר התחילו את השותפות לא מועיל תנאי אפילו שעדיין לא צמחו הפירות, ולכאורה אינו מובן מדוע, שהרי הם לא באו לעולם? ונשאר בצ"ע.
בביאור הגר"א (מד) כתב שלפי דברי הראב"ד הללו יכל לפרש כן גם את הסוגיה בעבודה זרה, שרבא הורה להיתר מפני שעשו חלוקת שותפות באופן כזה שמקנה לו קודם שבאו לעולם. ואינו מובן מדוע דחק הראב"ד בהשגות לפרש באופן רחוק.

ראו גם

• שותפות ישראל וגוי בשבת